האם אפשר לעשות קואופטציה לחמאס

תסלחו לי שבזמן שהזירה הפוליטית סוערת סביב אי-התרחשות, אני מבקש לעסוק בפוליטיקה עצמה. מטרת הרשומה הזו היא להניח מסגרת מחשבה קונספטואלית, על האפשרות לעשות קואופטציה לארגון החמאס, ולהפוך אותו מאויב לוחם לקבלן ביטחון של ישראל. הרשומה היא גם מבוא למאמר ארוך שאני מתכוון לפרסם ביום שלישי (לפחות אם לא תקום במפתיע ממשלה עד אז), שיעסוק בפרשה פוליטית מהעבר הקרוב, שבמרכזה הפוליטיקה שסביב סוגיית היחסים בין ישראל לרצועת עזה, שבמידה רבה עומדת מאחורי המשבר הפוליטי שמשתק את המערכת שלנו כבר יותר משנה. 

ב-12.12.1941 כתב אליהו ששון, ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית תזכיר מקיף אל מנהל המחלקה המדינית בנושא היחס בין הציונות לערבים. בין הדברים הוא כתב [ההדגשה שלי]:

אסביר את דברי: […]  ב-1937 עמדו הצרפתים להקים שלטון עצמאי בסוריה. נחתם חוזה, והממשלה הלאומית הסורית קמה. עם מעבר השלטון מידיים צרפתיות לידיים סוריות עברו גם כמה דברים אחרים (חוסר עבודה, חוסר בתי-ספר, חוסר תחבורה, חקלאות נכשלת, עוני וכו'), שהוכיחו ללאומיים, כי אי-אפשר לבנות מדינה רק בעצמאות פורמלית. הם הבינו, כי את העצמאות הפורמלית הזאת יש למלא תוכן-סוציאלי, תרבותי, כלכלי; ואי-אפשר לעשות זאת בלי עזרה מבחוץ. השאלה היתה היכן אפשר להשיג עזרה זו.

מתוך דאגתם לכל הדברים האלה חדלו רבים בסוריה להיות לאומיים קיצוניים. הם הבינו, כי כדי לנהל את מדינתם ולמלא את עצמאותם תוכן יש צורך באמצעים כספיים, במדע, במומחיות, בטכנולוגיה ובשיתוף-פעולה עם השכנים.

 

לאור הדברים האלה של ששון אני מבקש להביט על המהלכים המדיניים המרכזיים שעשתה ישראל מול הפלסטינים בעשורים האחרונים, ולהעלות את השאלה, האם ישראל מסוגלת לעשות קואופטציה לחמאס, ומה משמעות הדבר. כל עוד ישראל היא השליט הבלעדי בשטח, ארגוני הטרור יכולים להוביל את המאבק הלאומי הפלסטיני נגד ישראל מבלי לשאת באחריות למצב האוכלוסייה שבשמה הם נלחמים. כאשר ישראל מאפשרת להם לקבל לפחות חלק מהאחריות לאוכלוסיה, הם נדרשים לשנות את אופי הפעולה שלהם.

 

המהלך הראשון שעליו נביט הוא תהליך אוסלו. אש"פ, שבמרכזו ארגון הפת"ח, היה ארגון טרור פלסטיני לאומני-מקסימליסטי, שהתקיים בו פלג שהיה מוכן שלא להגביל את עצמו רק למאבק חמוש, אלא גם למאבק מדיני. עם כל הביקורת על תהליך אוסלו (שחלק ניכר ממנה כתבתי בעבר כאן), הפעם נסתכל מה קרה לאש"ף בעקבותיו.

עם החתימה על הסכמי אוסלו, כניסת הנהגת אש"ף לשטחים והקמת הרש"פ, אש"פ קיבל את השליטה על החברה הפלסטינית, בדמות אוטונומיה טריטוריאלית הולכת ומתרחבת. את השליטה הזו ניצלה צמרת אש"פ – לא פחות מאשר לבניית מדינה פלסטינית – לבניית המעמד שלה כאליטה כלכלית שדואגת להכנסת בכיריה ומקורביהם. בתמורה קיבל אש"ף על עצמו את המחויבות למנוע טרור כנגד ישראל מהשטח שבאחריותו. ההיגיון, לפחות הפומבי, היה שהוא יעשה את זה יעיל לא פחות מישראל, בהיעדר מגבלות מצד בג"צ ו'בצלם'. אלא שהתברר שההיגיון לא ממש התממש. ערפאת איפשר לחמאס להמשיך בטרור, ושוטרי הרש"פ החמושים היו מעורבים בלחימה נגד צה"ל באירועי מנהרת הכותל בסתיו 1996. לפי עדותו של מזכיר הממשלה דני נוה, ערפאת הורה לשוטריו לנצור את האש רק לאחר שנתניהו איים עליו בכיבוש מחודש של שטחי הרש"פ. גם במהלך אירועי יום הנכבה בחודש מאי 2000 היו מעורבים שוטרים פלסטינים ואנשי התנזים של הפת"ח. ההיגיון הזה נשבר באופן ברור במהלך האינתיפאדה השנייה, כאשר ערפאת נתן "אור ירוק" ללחימה נגד ישראל, שבה היו מעורבים עמוקות גם אנשי הארגונים הצבאיים של הפת"ח וחלק מאנשי מנגנוני הביטחון של הרש"פ.

התגובה הישראלית, בסופו של דבר, הייתה מימוש האיום המוקדם של נתניהו ע"י ממשלת שרון. במהלך מבצע "חומת מגן" כבשה ישראל את שטחי הרש"פ, הביאה אותה לסף פירוק, והוציאה את ערפאת למעשה מהתמונה הפוליטית. הוא נותר כלוא ומבודד במוקטעה ברמאללה, ויצא משם רק כאשר מצבו הרפואי החמיר, כשבועיים לפני מותו. המחיר הכלכלי-חברתי ששילמה החברה הפלסטינית היה עצום.

מאז מינוי של אבו-מאזן לנשיא הרש"פ במקום ערפאת, הוא קיבל על עצמו באופן מלא את המשוואה של שלטון תמורת ריסון האלימות. אבו-מאזן מתנגד באופן מוצהר ועקבי לשימוש בנשק חם במאבק נגד ישראל (לפחות כל עוד המאבק יוצא משטח שבאחריותו), וכוחות הביטחון של הרש"פ, שהוקמו מחדש באימון אמריקאי לאחר האינתיפאדה השנייה, פועלים באופן אפקטיבי ובשיתוף פעולה עם צה"ל והשב"כ נגד הטרור בגדה המערבית. את התיאום הביטחוני בין הרש"פ לישראל הגדיר אבו-מאזן כ"מקודש".

המשוואה הברורה שהציבה ישראל בעקבות מבצע חומת מגן וההדחה בפועל של ערפאת ביססה את הקואופטציה של אש"פ. על מנת לקיים את שלטונו ולהתמודד עם הבעיות הבסיסיות של האוכלוסייה הפלסטינית שבראשה הוא עומד, הוא חייב לקיים שיתוף פעולה אזרחי ובטחוני בסיסי עם ישראל. חשוב להדגיש ששיתוף הפעולה הזה לא מחויב להוליך ללגיטימציה ציבורית לישראל מצד אש"פ או להסכם שלום רשמי איתה, אבל במבט ארוך טווח, הפת"ח עבר קואופטציה על ידי ישראל. הוא הפך מארגון טרור ל"קבלן ביטחון" של ישראל, בתמורה להטבות לבכיריו ולעצמאות פלסטינית מוגבלת למדי. זה לא שלום לדורות – במובן מסוים, בגלל העדר העניין של צמרת אש"פ בפיתוח החברה הפלסטינית והתפישה הלאומנית הנגזרת ממנה, זה ממש הנצחה לדורות של מצב ה"לא-שלום" אלא סכסוך בעצימות נמוכה – אבל זו משוואה ששני הצדדים מוכנים לחיות איתה, כבר במשך כ-15 שנים.

 

ומה לגבי החמאס? לכאורה החמאס הוא ארגון רדיקלי יותר, אלים יותר וגמיש פחות במאבק נגד ישראל. כל עוד ישראל או הרש"פ שלטו בשטח, יכל החמאס להילחם בישראל ללא מגבלה מעשית.

אלא שמאז ההפיכה שביצעו אנשי החמאס נגד הרש"פ בשנת 2007 והשתלטות החמאס על רצועת עזה, הוא מצא את עצמו השליט האחראי בשטח. במצב הזה, הוא הכתובת לציפיות של האוכלוסייה ברצועה בנוגע לתנאי חייה, והוא במידה רבה האחראי לה. ככל שתוצאות מדיניות המאבק החמוש שלו בישראל הולכות ומתגלות כקטסטרופליות עבור האזרחים, כך הולך וגובר הסיכון לעתיד השלטון שלו. וכך מתברר שבעקבות התלות של רצועת עזה בתעבורת אנשים וסחורות דרך ישראל ומצרים, על מנת להשיג שיפור, ולו מינימלי, במצב החיים של האוכלוסייה, נדרש החמאס להגיע להסכמות מול מצרים ומול ישראל. שתי אלה מתואמות זו עם זו במידה רבה, לפחות מאז עלייתו של סיסי לשלטון במצרים.

כדי להגיע להסכמות מול ישראל, החמאס נאלץ להגביל ולווסת את המאבק האלים נגד ישראל. וכך אנחנו רואים מפעם לפעם מאז שנת 2007 את החמאס, כאשר התזמון הפוליטי מתאים לו, עוצר חוליות של משגרי רקטות מארגונים אחרים, מרחיק את המתפרעים מהגדר בגבול הרצועה, ובולם את הפרחת עפיפוני התבערה והנפץ. כמובן שכאשר הוא רוצה להפעיל לחץ על ישראל הוא מאפשר וגם יוזם מהלכים אלימים כאלה, אבל הנקודה החשובה לטעמי היא שגם בלי הסכם רשמי מול ישראל, השליטה של החמאס ברצועה והצורך להגיע להבנות מינימליות עם ישראל הופכת גם אותו, לפרקים, ל"קבלן ביטחון" עבור ישראל. ככל שההבנות בין ישראל לחמאס יתפתחו ויעמיקו, כך יגביל החמאס יותר ויותר את הצעדים האלימים מרצועת עזה נגד ישראל.

כלומר – כל עוד החמאס מחזיק באחריות שלטונית בשטח, אין מניעה שגם הוא יעבור קואופטציה בדומה לאש"פ ויסתגל לשיתוף פעולה ביטחוני ואזרחי מוגבל עם ישראל תוך שימור רטוריקת העימות מולה. אין זה אומר שמהלך כזה הוא דווקא הצעד הרצוי מבחינת האינטרס ארוך הטווח של אזרחי ישראל ותושבי רצועת עזה – אני חושב שהוא לא רצוי, לפחות לא לבדו –  אבל זו אפשרות מצויה, שמימושה תלוי בהכרעה פוליטית מתאימה בצמרת החמאס ובצמרת הישראלית.

 

ברשומת המשך שתתפרסם כאן בדמות מאמר היסטורי משותף שלי עם יותם גבעולי, נסקור את המאבק הפוליטי בזירות השונות בנוגע לשאלת ההסדרה בין ישראל לחמאס ואפשרויות אחרות שעמדו על הפרק, בחלון הזמן שבין האביב והסתיו של שנת 2018. המאמר יתקדם משאלת האפשרות אל שאלת המדיניות – לא האם אפשר לעשות קואופטציה לחמאס, אלא האם נתניהו מעוניין לעשות קואופטציה לחמאס?

8 מחשבות על “האם אפשר לעשות קואופטציה לחמאס

  1. כשאשרף אל עג'מי הגיע לשיחה בפלך, שאלנו אותו על היחס של הרשות הפלסטינית ופתח לחמאס. הוא אמר שיש יריבות גדולה אבל הבנה שיש צורך לשלב אותם ברשות כדי לעשות להם קואופטציה כזאת.

    אהבתי

    • אני חושב שזה לגמרי הקו המרכזי של אש""פ, כי ברור להם שבלי שליטה של ממשלה פלסטינית אחת בכל השטח, אין ולא תהיה מדינה פלסטינית, והם בהחלט מעוניינים במעמד של מדינה מן המניין.

      אהבתי

  2. לדעתי אם יתנו לחמאס לגיטמציה בעזה הם עוד ישתלטו גם על הגדה וימשיכו משם להילחם בנו. בגדול אין יותר מדי הבדלים בין אשף לחמאס ביחס לישראל ולעם היהודי, חבל שרבין לא סגר דילים עם ראשי חמולות ירדנים ומצרים בגדה ובעזה

    אהבתי

    • מכיוון שהפלסטינים הם בני אדם, אין לנו אלא להניח שגם להם יש פוליטיקה, והמשמעות היא שכוחות פוליטיים מהותיים נאבקים זה בזה, בכל פעם בתוך הזירות הארגוניות הרלוונטיות. אז פעם זה היו ראשי חמולות ותומכי המלך נגד אש"פ והיום המאבקים האלה קורים בתוך הזירות של חמאס ואש"פ, מאחורי הרטוריקה הלאומנית המתחייבת ממגבלות הזירה.

      אהבתי

      • בטח שיש להם פוליטיקה ובעיני המערכת הפוליטית שלהם מקבילה למערכת הפוליטית בימין הישראלי. את אשף אנחנו החזרנו לפה לאחר שהגלנו אותם מלבנון בשנת 1982 ואשף לא השתנה באמת ביחס אלינו והם נלחמים בנו בפן המדיני ובינתיים לא בפן הצבאי. אולי אם היינו מעניקים עוד כוח לראשי החמולות היה יותר טוב והם היו מנהלים את השטח בפחות עוינות לישראל

        אהבתי

        • אולי אם היינו עושים את זה זה היה קורה. אבל לא עשינו, ועכשיו הזירה (לפחות בגדה) היא אש"פ, ולכן צריך לחפש מי הממשיכים הפוליטיים של אותם אנשים (כי המהות היא לא ראשות חמולה או נאמנות למלך אלא סדרי עדיפויות פוליטיים – למשל: פיתוח לפני שיבה) ואיך אפשר לעבוד איתם.

          אהבתי

  3. פינגבק: פיוס, הסדרה או מלחמה – יחסי ישראל רצועת עזה – אביב-סתיו 2018 | עמדת תצפית

  4. פינגבק: שנה טובה ה'תשפ"א | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s