עלילת ילדי תימן – טיעוני אד-הומינם ו"גילוי נאות"

לצד השיח האלים שליווה את הפרשה לפחות מאז פעילותו של עוזי משולם, מאז חשיפת הארכיונים, שאפשרה להפריך את כמעט כל סיפורי החטיפה שלא הוגשו לבדיקת ועדת החקירה הממלכתית [תודה לכל מי שדחפו לחשיפה – זו היתה יריה ברגל מפוארת מצדכם], הולכת ומתחזקת תופעה נוספת – מכיוון שטענות החטיפה עצמן מופרכות על ידי מסמכים באופן שקשה מאוד להתווכח איתו, עברו מפיצי העלילה להתמקד בטיעוני אד-הומינם כנגד מי שמערערים על הטענות שלהם. במקום לענות, מאשימים את המערערים בכך שהם "משתמשים פיקטייבים" (גם כשזהותם ידועה למי שרוצה), וכאשר זהות המערערים גלויה, מפיצים את החשד שאבותיהם היו מעורבים בפרשה, והם מנסים להשתיק אותה  כדי להסתיר זאת. אני מוכרח להודות שטיעון הפסילה על רקע מעורבות משפחתית הוא טיעון מעניין כשהוא מופנה מצד פעילים שכל אחד מהם מתהדר באח/אחות חטוף (הפעילים הותיקים) או לפחות בדוד/דודה חטופים (הפעילים מהדור החדש).

בכל מקרה, בימים האחרונים כנראה שזכיתי לשדרוג בעיניהם, ו/או שסתם היה שם למישהו מזל בנבירה בתיקי הארכיון, וגם אני הפכתי למטרה, באמצעות ה"הוכחה הבאה":

אני מודה שהופתעתי קצת כי, למרות חיבתי להיסטוריה משפחתית, את הפרט הזה לא הכרתי. אז כהרגלי, לא הסתפקתי בצילום מסך שנחתך בצורה נוחה, והלכתי לקרוא את המסמך המלא שממנו הוא לקוח – עדותה של אידה קרני בפני ועדת החקירה הממלכתית ב-1.1.1998, אותה אתם יכולים לקרוא כאן בעמ' 47-81.

קרני העידה בנוגע לעבודתה, החל משנת 1954 (אחרי שנות השיא של פרשת ילדי תימן), כרכזת לשכת הסעד של תל-חנן ונשר. בעדותה סיפרה על טיפולה במקרים של ילדים שהושארו על ידי הוריהם בלשכת הסעד, כדי שזו תמצא להם סידור, כאשר אנשי לשכת הסעד יודעים כמובן את זהות ההורים של כל ילד. קרני עצמה לא עסקה במקרי אימוץ, שהיו באחריות המפקחת האזורית. תינוקות ופעוטות הועברו למוסדות מתאימים בחיפה, וילדים גדולים יותר הועברו למוסדות אחרים (למשל חינוך בקיבוצים, לילדים בגילאי בית ספר), וביניהם גם משפחות אומנה, שהיו מקבלות תשלום עבור שהותם אצלם (כמו שקורה במשפחות אומנה גם כיום). כל התהליך נעשה כמובן בפיקוח משרד הסעד המחוזי, שהיה אחראי על העברת התשלום למוסדות ולמשפחות. בהקשר הזה, של חיפוש פתרונות אומנה היא אמרה (בעמ' 60 בתיק) ש :

"בכבר [צ"ל בכפר. אב"צ] יהושע, בית יהושע [זו שגיאה כמובן. אב"צ], זה ליד טבעון, שם היתה משפחה, היתה משפחת בן צבי, שהם עשו את זה מתוך עניין לעזור, לא למען [תשלום. אב"צ], הם היו ותיקי הארץ, ושם נקלטו ילדים מפגרים יותר, ברמה שכלית יותר נמוכה."

דבריו של היו"ר, שמפיצי צילום המסך טרחו להשאיר בצילום, הם המשך לשאלתו הספקולטיבית שנחתכה:

"עכשיו, הילדים האלה שהגיעו אל תחת השגחתך וההורים לא התעניינו או לפחות לא שלמו בעדם, האם היו מקרים או שהאם היתה לכם ההשתכנעות העצמית שאת הילדים האלה אפשר למסור לאימוץ?"

מדבריה של קרני עולה שהורי הילדים, ככל שהיה להם עניין בכך, ביקרו את הילדים במקומות שבהם הם שהו. בהמשך דבריה, בעמ' 70, מופיעים הדברים הבאים:

כמו שאתם יכולים לראות, שם המשפחה כאן הושחר על ידי ארכיון המדינה בתהליך החשיפה, אבל מההקשר (ועד שאקבל מהארכיון תשובה לפנייתי) אני מבין שמדובר כאן על אותה המשפחה. [עריכה 4.7.19 – לאחר התכתבות עם ארכיון המדינה, הם הסכימו להסיר את ההשחרה הזו, ואכן מדובר באותה משפחת בן-צבי] כמו שאתם יכולים לראות, קרני אומרת שהילדים המדוברים לא נשארו אצל המשפחה.

אם כך, לא דובים ולא יער ולא חטיפה ולא אימוץ. מהעדות עולה שסבא וסבתא רבא הסכימו להיות פתרון אומנה זמני עבור ילדים שהביקוש לאימוצם נמוך בכל מקרה, ומן הסתם גם לא אימצו אותם. הם עצמם היו הורים לארבע ילדים (אחד מהם נפטר בילדותו). הם לא היו חלק מהממסד הקולט או מרשויות הסעד, אלא פיתרון קצה, ופיתרון קצה שזכה לשבחים.

ומכיוון שכל מיני ליצנים התחילו לטעון כנגדי שבעקבות האזכור של הפרט הזה בעדות בועדת החקירה הממלכתית, אני אמור לתת "גילוי נאות" על "הקשר שלי לפרשה" – עליו למדתי לראשונה בערך שלוש שנים אחרי שהתחלתי לעסוק בפרשה – הנה לכם "גילוי נאות" על שאלת "איפה סבא וסבתא שלך היו בשנות החמישים?"

ובכן, בסוף שנות ה-40 ובחצי הראשון של שנות ה-50 היו לי לא רק סבא וסבתא (שני זוגות כאלה), אלא גם סבא וסבתא רבא (ארבעה זוגות כאלה).

סבא וסבתא רבא בן צבי שהוזכרו כאן, מלבד לשמש כמשפחת אומנה, בעיקר עבדו במשק שלהם במושב. סבתא התנדבה בהדרכת עולים (בעיקר עולות) במושב העולים אליקים, ולפי מקור אחד ייתכן שסבא הדריך עולים במושב נווה מבטח, אבל אני לא בטוח שזה נכון.

סבא וסבתא רבא נוספים – גם להם היה משק במושב, שבשלב הזה גרו בו כבר גם "בת ממשיכה" ובעלה. משנות ה-40 הם גידלו לצד ילדיהם גם ילדה מילדי טהרן (ילידת 1934) שנקלטה בביתם. בשנות ה-50 סבא יצא לשנת הדרכה של ראשוני העולים שהתיישבו בכפר הנטוש תרשיחא (והקימו את מושב מעונה). כשחזר יצא לרכז את הפעילות החקלאית בחמישה מושבי עולים בצפון הנגב שיועדו להתבסס על משק גידולי שדה. זמן קצר לאחר שחזר מפעילות זו הוא נהרג בתאונת דרכים. סבתא, במסגרת פעילותה במועצת הפועלות, עסקה בסיוע למעברות, בעיקר בתחום הכשרת מורים למעברות והדרכת נשים בנושאי תזונה ותברואה. זמן קצר מאוחר יותר נבחרה לכנסת וכיהנה בה שתי קדנציות.

סבא וסבתא רבא נוספים – הפעילו את המשק שלהם במושב. סבא חלה בגיל צעיר יחסית, ולא ידוע לי על מעורבות ציבורית שלהם.

סבא וסבתא רבא נוספים – הם היו קצת פליטים בצפת, לאחר שנאלצו לנטוש במהלך מלחמת העצמאות את המשק שבנו במושב בית הלל. כזוג מבוגר ללא בן ממשיך שיסייע, לא היה להם כוח לבנות את המשק מחדש. בצפת סבא היה פעיל במועצת הפועלים וניהל את הסניף המקומי של בנק הפועלים.

סבא וסבתא – סבתא חזרה למשק במושב אחרי שירות בפלי"ם שבמסגרתו היתה בין היתר אחראית המטבח באוניה "עצמאות", שהביאה עולים מאירופה וקפריסין. סבא, לאחר שירות בפלי"ם, עסק בארגון הברחת עולים בים וביבשה מלבנון ומסוריה, ומאוחר יותר השאיר את סבתא במשק עם ילד פעוט ותינוק ויצא לשנה במהלכה פיקד על הגדנ"ע במושבי העולים בנגב.

סבא וסבתא – סבתא סיימה שירות כקשרית בפלמ"ח, עלתה עם חבריה להקים קיבוץ על גבול הצפון, ואחרי כחצי שנה החליטה לחזור למושב ולהתחתן עם סבא. היא היתה קצת חקלאית וגידלה את הילדים. סבא, שהחל את שירותו הצבאי במחלקת האויר של הפלמ"ח, המשיך לשירות קבע בחיל האויר, ובשנים אלה עסק בפיקוד על תהליך האימון המבצעי של טייסי החייל ועסק בעלייתם לארץ ובקליטתם של מטוסי הסילון הראשונים.

אז אחרי שעברנו את כל זה, אם מישהו חושב שהרקע הזה הופך אותי ללא אובייקטיבי או מאפשר להתעלם מטענות קונקרטיות שאני מציג – הוא מעיד בעיקר על עצמו.

טיעון אד-הומינם הוא תמיד פיתרון עלוב עבור מי שאין לו תשובה לטענות הממשיות. טיעון אד-הומינם מדור רביעי הוא פיתרון עלוב במיוחד.