תכחיש לי ואכחיש לך – הכחשת שואה כפעולת תגמול

הכחשת שואה היא טאבו בישראל. לפחות היתה. בחוגים מסויימים היא מופיעה מחדש, ככלי לניגוח פוליטי, וכמעט שלא זוכה לתגובה ככזו. על זה ועוד תופעות בשיח בעקבות הטענות לחטיפת ילדי תימן (והמזרח והבלקן כמובן, איך אפשר לשכוח).

הערה – הכנתי את הרשומה הזו לפני כמה חודשים בקיץ, ואז משום מה לא הצלחתי לאתר את הדוגמאות שזכרתי שראיתי. אז ויתרתי על הפרסום והשארתי אותה בתור טיוטה. ביום חמישי האחרון גדי טאוב, שנהנה למשוך אש מהרדיקלים, שיתף פוסט בנושא, והנה הדוגמאות הופיעו ונתנו הזדמנות לפרסם בכל זאת את הרשומה, מבלי הרבה שינויים. מוזמנים להציץ בתגובות לפוסט של טאוב למבחר דוגמאות לתופעה ושאר שיח מלבב

בשנה-שנתיים האחרונות, ובעוצמה גבוהה יותר בחודשים האחרונים, מתנהל ברשת ובכמה מהצהובונים הבולטים בישראל קמפיין בנושא פרשת "חטיפת ילדי תימן (וכדי שלא נואשם בגזענות, ומכיוון שהתברר בדיעבד שלא רק תימנים, אז גם) מזרח ובלקן". זה התחיל מהקמפיין לפתיחת חומרי הארכיון (שכביכול נסגרו כדי להסתיר משהו, וכצפוי לא נמצא בהם שום דבר חדש כשנפתחו), המשיך בהקמת מסיבת פעילים וח"כים שנרתמו לעניין בדמות ועדה פרלמנטרית (קראתי פרוטוקול או שניים. בדיחה. ועדכון טרי, "אחים וקיימים – פורום משפחות הילדים החטופים" הספיק בדיוק להסתכסך עם הח"כית שמובילה את הועדה, בטענה שהיא עושה עליהם סיבוב פוליטי), שקיבלה דחיפה תקשורתית בדמות כתבה בצהובון האדלסוני שהביאה טענות סנסציוניות (בליווי תמונות!) וחסרות שחר למי שבקיא טיפה בתחום בנוגע לניסויים רפואיים לקראת הפגנת "יום המודעות", ואחרי מספר שבועות רגיעה חזר בדמות כתבה בצהובון המוזסי שהביאה עדות די מבולבלת ולא בדוקה (שהיתה בידי הפעילים כבר כ-20 שנה, וכמעט שלא הכילה טענות שלא נשמעו), כנראה שלקראת הפגנה נוספת.

עכשיו, אני מעיד על עצמי שאני טיפוס שויכוח איתו הוא לעיתים קרובות חוויה לא נעימה. לא בגלל שאני לא מנומס, אלא בגלל שכמעט תמיד כשאני נכנס לויכוח על משהו חשוב, זה קורה אחרי שקראתי את הספר המרכזי בנושא (לפעמים יותר מאחד, תלוי בזמן וברמת העניין) בעוד שהצד השני לויכוח לעיתים קרובות לא. במקרה הזה מדובר קודם כל בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את הפרשה, עניין של כמה מאות עמודים שרוב גדול של העוסקים בנושא לא קראו, מה שלא מפריע להם לטעון טענות לגבי עבודת הועדה (בדרך כלל על בסיס סילופים שמפיצים פעילי הקמפיין). לא משנה – בקווים כלליים אני מבין שמסקנות ועדת החקירה  מציירות כנראה תמונה אמינה למדי של המציאות ההיסטורית שהיתה שם, ודרך אגב, היא לא טוענת שלא היה כלום, מתעלמת, "מטייחת" או "משתיקה". היא פשוט לא מקבלות את טענת "החטיפה הממסדית" – טענה קונספירטיבית, לוקה בסתירות פנימיות עמוקות, עומדת בסתירה יסודית לכמה פרטי מידע ידועים, ונשענת במקרים רבים על טענות ספציפיות שקורסות ומתגלות כסילוף, חצאי שקרים או טענות חסרות שחר ברגע שבודקים את פרטיהן. בכל מקרה, לא זה נושא הרשומה הזו, ומי שינסה לחזור לדיון הזה בתגובות ייתקל במדיניות אישור תגובות סלקטיבית במיוחד.

כי הנושא של הרשומה הזו הולך להיות אופי השיח בדיונים העוסקים ב"פרשת ילדי תימן (, מזרח ובלקן)". והאופי, למי שהתענוג נחסך ממנו הוא אלים, והוא אלים באופן חד צדדי. כפי שציינתי, ויכוח איתי הוא לא תמיד חוויה נעימה, אבל הוא לא אלים. לעומת זאת, בדיונים בנושא הזה אני עד, כלפי וכלפי אחרים, לאלימות מילולית חריגה. כמה חריגה? בואו נגיד שלאורך קריירת הויכוחים האינטרנטיים שלי, מאז שהייתי צעיר ורדיקלי והתכתשתי מילולית עם הכהניסטים (כהניסטים אורגינל) בפורום של ארגון אוהדי-הכדורגל הכי מקסים שלא הצליח לשרוד כאן, לא נתקלתי ברמת אלימות כזו. למעשה, עם פעילי הקמפיין עצמם אף פעם אין דיון, כי מבחינתם מי שלא מקבל את הנראטיב שלהם הוא לא בר שיח (אחת מהן, שאני מכיר באופן אישי, הציעה אפילו לסלק משורות המפלגה שבה שנינו חברים את מי שלא מקבל את הנראטיב הזה). בנוגע למעגל המשני, של המגיבים לפרסומי טענות החטיפה, אתם מוזמנים למשל לראות את מספר ההשוואות בין ישראל לנאצים בתגובות לפוסט הזה של אחים וקיימים, שלא היה מבייש דיון בקרב הרדיקלים הפרו-פלסטינים הקיצונים ביותר.

המצב הוא בגדול כזה: מי שמערער על הנרטיב ולא אומר אמן אחרי הטענות ("איך אפשר להתעלם ממאות עדויות?", "מי אתה שלא תאמין לאמהות?" שואלים אנשים שאין להם מושג במחקר היסטורי של עדויות מאוחרות בע"פ. מישהו אחר ניסח את הגישה הזו בשנינות ביקורתית: "חלש צועק תמיד צודק") – זוכה קודם כל לתואר הגנאי "מכחישן", ואח"כ לכינויי גנאי אחרים ונקיים פחות. ראיתי גם מקרים של איחולי מוות, חטיפת ילדים וכו'. ראיתי גם כינויים קשים מצד פעילים שהם אנשי אקדמיה מוכרים. חבורת ה"מכחישנים" המתמידים זוכה לגידופים מתמידים.

אבל התופעה המעניינת באמת היא תופעה שאני נתקלתי בה לראשונה לפני כמה חודשים, והיא לא מופיעה אצל מעגל הפעילים המרכזיים אלא במעגל המשני, אבל היא רווחת למדי. את התופעה הזו אני מכנה "הכחשת תגמול", וההגיון שלה הוא פשוט: אם אתה לא מקבל את הטענות שלי, אני אכחיש את השואה "שלך". לפעמים זה בא בצורה מתונה יחסית ובניסוח של שאלה (בסגנון: ואיך יודעים שבאמת היתה שואה? למה לעדויות של ניצולי השואה אתה מאמין?), ולפעמים זה בא בצורה מתריסה יותר, בסגנון של התגובה שפרסמתי למעלה, ושל תגובות דומות נוספות שמופיעות שם.

והמימד הנוסף של העניין הזה הוא שטרם ראיתי אף אחד מפעילי הפרשה שמגיב לאמירות כאלה בהסתייגות, או ב"אחי, לא מתאים, הגזמת."

***

ועניין אחרון – בתור מי שקרא את דו"ח ועדת החקירה הממלכתית וגם מדגם מתיקי הארכיון שהותירה, אני מתנגד לרעיון להקים ועדת חקירה נוספת שתבדוק שוב את הפרשה ותיתן תשובה. קודם כל כי אני חושב שועדת החקירה הקודמת עשתה עבודה רצינית ומתקשה לראות איך ועדה חדשה תוכל להגיע למידע שטרם התגלה, ושנית בגלל שלא משנה מה יהיו מסקנותיה של ועדת חקירה כזו, הן לא יביאו לסיום הפרשה. איך אני יודע? כי פעילים בולטים מאוד מקרב טועני החטיפות (הדוגמאות הן משניים מהבולטים ביותר) אומרים בדיוק את זה: אין להם עניין בועדת חקירה או בבירור האמת. מבחינתם האמת נמצאת אצלהם בכיס, והפרשה תסתיים רק כשכולם יגידו אמן אחריהם. אז הנה דוגמה אחת

אין צורך בעוד ועדת חקירה – מה ששלוש ועדות טייחו יהיה קשה מאוד לחשוף בועדה שתפעל 70 שנה אחרי. ובוודאי שהמשפחות לא צריכות לחכות עוד שנים נוספות לממצאיה של עוד ועדה ״מטעם״. מה שצריך זה שהמדינה תכיר עוד היום בפשע הזה, תיקח אחריות, תתנצל בפני הקורבנות ותתחיל להתנהל בהתאם למדינה שמכה על חטאיה.

וזו דוגמה נוספת

בהזדמנות זו אנחנו לא מבקשים יותר וועדות. הספיקו לנו. אנחנו דורשים הכרה ממסדית רשמית ולאחריה גוף מקצועי ומתוקצב שייאחד משפחות איפה שאפשר וייתן תשובות לכל משפחה, לפחות. וכמובן תהליך ריפוי משמעותי. שבוע טוב.

3 מחשבות על “תכחיש לי ואכחיש לך – הכחשת שואה כפעולת תגמול

  1. חבל שהשארת קצת את הנושא תלוי באויר מבלי להביע את דעתך מדוע זה קורה.

    הקבוצה הזו באמונה שלה לא תלויה באוויר ולא נוצרה יש מאיין. לדעתי היא חלק מתופעה רווחה בעולם המערבי, רצון להשתייך לגוף שמביע חוסר אמון בממסד, בשליטים חסרי מוסר. השתייכות והזדהות עם גוף שנפגע במידה שאי אפשר להעז ולהעלות ביקורת כנגד טענותיו, ממש כפי שאי אפשר להעביר ביקורת על הפרה הקדושה שהיא כל דבר שקשור ליהודים במלחמת העולם השניה ולשואה. אפשר לראות את הביטוי הזה אצל קבוצות הגאי והלסבי, אצל הפמיניסטיות, אצל ליברלים קיצוניים עד כדי בידוד עצמם, אולי אפילו אצל התומכים של סאנדרס ויש את המודה החדשה של "גם אותי נצלו מינית לפני 20 שנה בעלי שררה".
    השאלה כמובן אם זה מעיד על חסך נפשי וחוסר יציבות, אובדן שייכות חברתית, אובדן אמון בדת……(עלית שימוש בפרוזק…….אולי אפילו צמצום לידה וחוסר תפקוד במשפחה….

    למה זה קורה?????? פעם היה מספיק להיות אוהד קבוצת כדורגל

    אהבתי

    • אין ספק שהתופעה הזו לא נוצרה יש מאין. לכיוונים בנושא אני רוצה להמליץ על קריאה בשני מקומות. הראשון הוא מאמר מעניין של תומר פרסיקו שבו הוא טוען שהימין החדש הוא למעשה קבוצה שאימצה את אתוס הפירוק של השמאל, אותו הוא מתאר כך:

      חתרנות והתרסה נגד הקונצנזוס מהווים מאז שנות השישים אתוס מרכזי בקרב השמאל הרדיקלי, שהפך במחצית השנייה של המאה העשרים לתופעה תרבותית משמעותית. המחוות החתרניות נגד כל דירוג היררכי, מבנה תרבותי או מסגרת של סמכות צומחות מתוך תפיסות רומנטיות שאת שורשיהן ניתן לאתר בהגותו של רוסו, עבורו ההגבלות החברתיות על הפרט אינן הכרח חברתי ותרבותי אלא מכשול בדרכו לחיים של שלמות וחירות. הדגש על הפרט, צרכיו ומימושו העצמי, ההתבוססות בבוהמה של אקצנטריות, הקריאה לחיים מקוריים ואותנטיים שיוצאים נגד המבנים ה"בורגניים" של החברה, הביטול האירוני של טענות לרצינות, יריית חצי סרקזם במיינסטרים, בממוצע, במיושב, ב"סחי" – כל אלה היו תווי ההיכר של השמאל […]
      גם מבחינה אידיאולוגית מוצהרת, השיח הביקורתי שהתפתח מהאגף ההגותי והפוליטי השמאלי-רדיקלי במחצית השניה של המאה העשרים – בין אם אקזיסטנציאליסטי, נאו-מרקסיסטי או פוקולדיאני – ראה בכל יצירה של משמעות הפעלה של כוח, ובמשמעות שנוצרת ביטוי, אישרור ותחזוק של יחסי מרות. ההתנגדות ל"כוח" הפכה לאתוס מרכזי בשמאל, ובהמשך לכך זיהוי "מבני כוח" בכל שדה חברתי ורעיוני, אשר זכה בהמשך לכך בגינוי ושאיפה ל"פירוק"

      השני הוא פוסט של יהודה גזבר, שכותב:

      אפשר לומר, כמובן, שאנחנו פשוט לא נרקיסיסטיים, ולהתעלם מהקולות שמשמיעים ההפך. אפשר לומר גם את הצד השני – שאנחנו אכפתיים, אבל רק בשביל לטפח את עצמינו. האמת, לעניות דעתי, מורכבת יותר. ועיקרה – כשיש בעיה, אנחנו תופשים את הבעיה בעולם סביבנו, ואת עצמינו כמושלמים.
      זה לא בדיוק נרקיסיזם, גם לא אגוצנטריות; זו העדר האופציה שאני טועה, או מבין לא נכון, או זה שעשה את הצעד השגוי במערכת היחסים. זו המחשבה שאני תמיד צודק. שאם אני לא מובן, הבעיה היא במי שלא הבין – ולא בי, שלא הייתי ברור מספיק, וכן הלאה וכן הלאה. ממילא, מה שנשאר לתיקון – כדי לפתור את הבעיה – זה העולם, המשק או בן / בת הזוג. האשמה לעולם לא תהיה בי.
      […]
      התפישה שאני מושלם נובעת מתוך האופציות הבינאריות, מהעדר היכולת שלי להיות 'בערך'. […] כשהסיכום הכולל הוא שאני מושלם – וכל מה שאני צריך זה שהעולם יתן לי אפשרות להפגין את זה.
      אם יש בעיה בתפישה הזאת, היא אינה במציאת העוולות בעולם – להפך, זה דבר טוב. והקריאה לצדק, גם היא דבר טוב, והשאיפה שהעולם יהיה טוב יותר – גם זה דבר טוב. הבעיה היא בהעדר האפשרות שהמצב אינו בינארי, כלומר, שהעולם אינו מושלם אבל גם אינו קטסטרופה, ואנחנו איננו נוראיים אבל גם איננו מושלמים […]

      אהבתי

  2. פינגבק: עלילת ילדי תימן – טיעוני ,אד-הומינום ו"גילוי נאות" | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s