בחירות 2019 – לקראת

על ההגיון שמנחה אותי לקראת הבחירות, וגם לאיזו מפלגה אני מתכוון להצביע.

ובכן – עבודה. אם נכנסתם לכאן רק בגלל הסקרנות – אתם יכולים לצאת בשלב הזה, אבל אני מניח שאתם פה גם כי מעניין אתכם "למה?"

ובכן:

נקודת המוצא שהיא הבסיס לכל שיקול היא עמדה ציונית-סוציאליסטית, או אם תרצו, סוציאל-דמוקרטית. זה די מצמצם את טווח הבחירה הרלוונטית.

חד"ש – חלקים ממנה יכולים להיות שותפים לכל מיני דברי בתחום הסוציאל-דמוקרטי, אבל כמפלגה ערבית-לאומית (כן, יש שם איזה אולי שליש מנדט יהודי רועש למדי בהתאם לקו המפלגה בעברית, במיוחד הנציג החדש והלא-מבטיח שלהם ברשימה, אבל לא יותר מזה) הפוטנציאל הזה מצטמצם מאוד, ובודאי שהיא לא מתאימה לייצג אותי.

 

מרצ – כתבתי על זה בעבר, שמרצ כמפלגת שמאל, גם אם נתעלם מהאגף הליברלי הלא מבוטל שלה (למרות שיש טענות שנחלש לאחרונה ביחס לאגף ה"אדום" המתעורר), היא יצור כלאיים שנמתח בין קצה פוסט-ציוני שהיה מרגיש בבית בחד"ש לבין קצה ציוני-סוציאליסטי שהיה מרגיש בבית בעבודה, ובשנים האחרונות אני מתרשם שהכלאיים האלה  בעיקר מרחיקים מהמפלגה קהלים רלוונטיים (כל אחד מהצד השני), ושעדיף היה ששני הצדדים יתפלגו ויצטרפו כל אחד למפלגה המתאימה לו, במקום לנהל קמפיינים נגד אחוז החסימה. וזה לפני שהזכרתי את יו"ר המפלגה שאני נוהג להגיד שהתרשמתי שהיא לא הכי חכמה במשפחתה (תבדקו מה היה המקצוע של אח שלה… #סליחה, מיכאל), ואת העניין הזה שהמפלגה טבולה עמוק בשיח פוליטיקת הזהויות, שאני חושב שהוא אחת הרעות החולות של החברה בכלל ושל המתיימרים להיות שמאל בפרט.

 

עבודה – כמו היו"רים הקודמים, אני חושב שגבאי בזבז בחוסר מעש את תקופת האופוזיציה שלפני הבחירות, אבל נחמד לראות שהוא לא שם את עצמו לבד במרכז הקמפיין, ונותן מקום בולט לח"כים הבולטים ברשימה. והקמפיין גם מתרכז יחסית בנושאים רלוונטיים. במובן מסויים הנוכחות של גבאי בראש יכולה להיות גם יתרון, כי היא תקל על ההתגברות על הטהרנים אם וכאשר תעלה השאלה של הצטרפות לממשלה, ואולי היא גם מרגיעה את קרב המחנות שאף-פעם-לא-די-לו בקרב האגף הסוציאל-דמוקרטי. בהנחה שמגמת ההתחזקות האחרונה בסקרים תתבטא גם בקלפיות ונגיע לתוצאה מכובדת (ובודאי אם התוצאה תאפשר השתתפות בממשלה), אני חושב שאולי אפילו יהיה כדאי לאפשר לו קדנציה נוספת כיו"ר.

 

כחול לבן – כלומר, למה לא כחול לבן? הגורם החביב עלי בכחול לבן זה מיכאל ביטון, אבל אם במפלגה קטנה עוד הייתי שוקל אולי לתמוך בו כדי שיכנס לכנסת, בכחול לבן אין בזה שום צורך. ומה לגבי ביבי? קודם כל, ההגיון הפוליטי של החלפת נתניהו על ידי כחול לבן הוא שהם מאגמים לא רק את הקולות מהמרכז שהיו פעם בעבודה ואז בקדימה ואז אצל לפיד (לא סתם לפיד שם), אלא גם כאלה יותר מימין (נניח מצביעי כחלון-ליכוד-ישראל ביתנו). אם היה אפשר לעשות מהפך כזה בלי להביא קולות מהימין, קדימה או לפיד כבר היו עושות את זה. ככה שלהבנתי המהפך הזה לא תלוי בקול שלי. הוא תלוי ביכולת של כחול לבן להביא קולות מימין (ובשאלה מי יעבור ומי לא יעבור את אחוז החסימה, שהפכה להיות משמעותית מאוד עם העלאת הרף).

ומנקודת המבט שלי – הססמא "רק לא ביבי" טובה לאנשים חסרי סבלנות שמחכים "לישועת השם כהרף עין", כאילו ביבי הוא מקור הצרות ולא הסימפטום. מרקס אמר שהקפיטליסט, בעל ההון, הוא הפרסוניפקציה של ההון. אם נמשיך אותו, נתניהו הוא פרסוניפיקציה של הפוליטיקאי משרת ההון. הוא נראה לכם חסר מעצורים שמנפנף את הדמוקרטיה לטובת האינטרס האישי שלו? ככה מתנהג ההון כשהוא מאויים.

מבחינה כלכלית חברתית, אני מעריך את כחול לבן כימין מתון. אמנם לא אנרכו-קפיטליסטים סטייל פיגליין ושקד פינת בנט, אבל אני גם לא חושב שהם יהיו הרבה שמאלה מהליכוד. טוב שביטון שם, טוב גם שניסנקורן שם. ממשלה בהובלתם תהיה פחות גרועה ממשלת ליכוד, אבל כסוציאל-דמוקרט אני לא תולה בה תקוות גדולות מדי. זה תלוי כמובן בהרכב הממשלה, כי יהיה הבדל גדול בין ממשלת אחדות של כחול-לבן+ליכוד שלאחר ביבי+כחלון+חרדים+תוספות לבין ממשלה של כחול-לבן+עבודה+כחלון/חרדים+תוספות. אבל בשביל שהאופציה השניה תהיה פוטנציאל ריאלי, צריך שמפלגת העבודה תהיה כוח משמעותי.

 

ולכן, לצד סיבות של העדפה של מהלכי בניה ארוכי טווח על פני הימור שמסכן את הקיים בתקווה להצלחה מהירה ומפתיעה (מה שגרם לי לא להצביע לגבאי בבחירות ליו"ר המפלגה), אני מעדיף להצביע לעבודה.

זהו. השתדלתי לא להיות מעורב יותר מדי בכל הרעש הלבן של מערכת הבחירות שמפרנס בעיקר את חברות הפרסום הגלויות ואת חברות הפרסום שנחשבות בטעות לכלי תקשורת. גם הפנאי והסבלנות שיש לי לדיוני שכנוע בתגובות די מוגבל.

ובבנין ציון ננוחם.

2 מחשבות על “בחירות 2019 – לקראת

  1. התקופה של הקפיטליזם כנראה מגיעה לקיצה, או לרגיעה והסוציאליזם חוזר מעט לתודעה. מאז שהקומוניזם קרס הגישה היתה שהוא נכשל והקפיטליזם הראה שהוא התורה הנכונה, ואחריו ליברטריאניזם, אבל כנראה שכעת חוסר הסיפוק שנגרם מהתחרות והרדיפה אחרי החומרי מחזיר את הדאגה לרווחה של העניים יותר.
    אין יותר מפלגת פועלים שמיצגת בפשטות את האינטרס הכלכלי והחברתי של מי שהולך בבוקר לעבודה ואין לו מניות או השקעות.
    הפער הגדל בין המעמדות מתחיל להיות דומה לפערים בתקופות שקדמו למהפכה התעשיתית, אולי זו גם הסיבה שהדת חוזרת ומתחזקת בעולם המערבי.

    אהבתי

  2. עכשיו, נצטרך לחכות לתוכנית הגרנדיוזית של טראמפ וקושנר לפתרון הבעיה הפלסטינית, שלבטח תיצר רעידת אדמה ומריבה פנימית שתבחן את חוזקה של הממשלה החדשה.
    ניחוש שלי: הוא יציע למלך ירדן גזר: המון כסף עזרה צבאית ופוליטית ועתיד לו ולילדיו, ומקל: תמשוך את כל העזרה שלנו ונלחוץ על ישראל לא לשתף פעולה אתך, משמע תתלה מהרה בחצות העיר כמו בן דודו של אביך יורש העצר העירקי.
    מליון פלסטינים יקבלו אזרחות ירדנית, יהגרו לירדן ייצרו קונפדרציה עם ירדן, שתי מדינות בין המדבר לים.
    למצרים: פתיחת גבולות לעזאתים. או שהוא שנחכה בסבלנות כשהחמס מנסה לקלקל.
    ממש מזל שיש את ביבי אשף מריחת הזמן. היועץ המשפטי לממשלה יאכל את הכובע ולא יעז לקלקל את החגיגה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s