מעברות – תגובת היוצרים (בערך) ותגובתי

מתחילת העיסוק שלי בכשלים של הסדרה הדוקומנטרית "מעברות" ששודרה ב"כאן 11", ועוד לפני שפרסמתי דבר בנושא, ניסיתי לקבל את תגובת היוצרים לביקורת שהעלתי, בין השאר כדי להבין עד כמה מקור הבעיה נבע מתחקיר לא מספק או משיקולי עריכה מודעים ובעייתיים. לצערי, ולמרות שמפיק הסדרה אריק ברנשטיין כתב לי שעם תום השידור היוצרים יעלו פוסט שיתייחס לכמה נקודות שעלו בנוגע לסדרה, תגובה כזו לא הופיעה. כדי לנסות לקבל תגובה בכל זאת, פניתי לנציבת קבילות הציבור של התאגיד. ברשומה זו, אציג את התגלגלות הטיפול בפניה.

בפניה לנציבת הקבילות, שנשלחה ב-19.3.19 החלטתי במודע לא להביא את כלל הביקורת שהיתה לי אז, אלא להתמקד בשלושה מקרים של החלטות עריכה מודעות שתוצאתן הטעיית הצופים:

1. הצמדת דברים מתוך מכתב שכתב גורם אחר לציטוט של דברים שכתב אברהם עובדיה, כאילו נאמרו על ידיו.
2. הצגה כאילוסטרציה לדבריו של עובדיה – העוסקים בהעלמות/חטיפת תינוקות ממחנות העולים – של מכתב שכותרתו, שהודגשה בסדרה, היא "חטיפת 16 ילדי תימן מבית העולי[ם] עתלית והעברתם לירושלים", שעוסק בלקיחת ילדים בוגרים יותר ללימודים בישיבה (שכתובתה ידועה).
3. הצגת ציטוט ממסמך משנת 1957 שעוסק במקרה משנה זו, כאילו הוא מתייחס למקרה משנת 1952.

כאשר מערבים את נציבת קבילות הציבור, היוצרים נדרשו להגיב, ותגובתם נשלחה לממונה ככל הנראה בתוך פחות מיומיים מקבלת התלונה. הזריזות הזו לא הפריעה להם להקדיש כמחצית מתגובתם הארוכה (והמחפירה לטעמי) להתקפות אד-הומינם עלי (בין השאר הם מצאו מקום לטיעון הזה, שנסמך דרך אגב על תקלה בעבודת חשיפת המסמכים על ידי ארכיון המדינה, שתוקנה מאז), וקצת פחות ממחצית למענה על המקרים שלגביהם פניתי, גם הוא לא תמיד ענייני.

בכל מקרה, את עיקרי תגובתם סיכמה הנציבה בתשובה שלה, שהתעכבה כשבועיים וכללה גם טעות בשמי. לפי היוצרים, ביחס למקרים שלגביהם פניתי:

1. הצגת דברים שכתב אדם אחר כאילו נאמרו על ידי אברהם עובדיה היא "ביטוי לשימוש בכלי דרמטי ודוקמנטרי", ו"האופן בו הוצגו דברים אלו לא משנים כהוא זה את משמעותם וודאי שלא מסלפים אותם".
2. השימוש במכתב שעוסק בלקיחת ילדים למוסד חינוכי כאילוסטרציה לדברים על חטיפת תינוקות הוא "שימוש כאילוסטרציה במסמך המציין כלשונה במסמך בן הזמן את פרשת היעלמותם של ילדים". [אולי כאן יש מקום להזכיר שכל שמונה העדויות שהציגו יוצרי הסדרה לפני הסיכום בדברי עובדיה המתארים חטיפה הם כולם מקרים של תינוקות שנעלמו במוסדות רפואיים, ולא של ילדים שנלקחו למוסדות חינוך. התצפיתן]
3. השימוש במסמך ממועד מסויים העוסק באירוע מסויים והצגתו בהקשר לאירוע אחר הוא "מייצג הלך רוח", ו"זוהי פרקטיקה מקובלת, מוצדקת, ומובנת מאליה, הן במחקר היסטורי אקדמי והן ביצירה תיעודית".

בסיכום דבריה כתבה הנציבה שלדעתה כינוי דוגמאות אלה כ"סילוף" (לצערי, היא נגררה כאן אחרי הטון ההמזדעק של תגובת היוצרים, שהרי אני הגדרתי רק את המקרה הראשון כסילוף, ואת האחרים כ"הטעיה") הינה טענה מרחיקת לכת ולא מוצדקת. ולדבריה "הטענה היחידה לגביה הייתי מסיבה את תשומת לב יוצרי הסרט, הינה טענת העריכה בקריינות מספרו של אברהם עובדיה. שכן, הדיוק המסמכי הינו נדבך חשוב בסרטים תיעודיים ויש להקפיד עליו הקפדה ראויה בסרטים כאלה. עם זאת, מדובר במשפט-שניים, שנפחם הכולל מסדרה בת ארבעה פרקים, הינו בטל בשישים."

לתשובה זו של הנציבה עניתי בתשובה מפורטת שלא זכתה לתגובה, ולכן אני מניח שהיא ממצה את הנסיון לקבל תגובה ראויה מהיוצרים או מענה ממשי מנציבת קבילות הציבור. התגובה שלי לתשובות האלה תובא כאן בעוד מספר שורות, אבל קודם אציין שכל ההתנהלות של יוצרי הסדרה בעניין (ובאמת שלא היה לי שום דבר נגדם לפני שראיתי את הפרק הראשון. דווקא קיוויתי לטוב כי כלפי אחד היוצרים היתה לי הערכה קודמת) מאכזבת, במיוחד לאור דברי המפיק ברנשטיין בראיון ל"הארץ", שם אמר:

אני מאמין בלא לסלף עובדות ולא לייפות עובדות, אבל גם לא להקצין אותן כדי להיות פופולרי. פופליזם זה דבר שמוציא אותי מדעתי. אין לי בעיה שיורם זק יעשה פופוליזם, הוא אלוף העולם בזה. שם, אין לי בעיה שיהיו מניפולציות. אבל בהיסטוריה, לא. אני לא אסלף עובדות כדי למצוא עניין בקרב ההמון הסוער.

אולי כדאי לציין כאן גם שמאז שידור הפרק הראשון של הסדרה שכלל עדויות בנוגע לשמונה מקרי היעלמות/חטיפה של תינוקות ופעוטות, איתרנו אני ושותפה למחקר מסמכים ומיקומי קבורה בנוגע לארבעה מתוך שמונת המקרים ובסבירות גבוהה [עדכון – בודאות] גם עבור מקרה חמישי, כאשר בנוגע למקרה זה ולמקרים הנותרים פשוט לא הובאו בסדרה פרטי המידע הבסיסיים שיאפשרו לחקור אותם ולאתר מידע לגביהם.

אני חושב שגם הטיפול של הנציבה בפניה הוא טיפול מאכזב (בדומה לטיפולה המאכזב בפניה הקודמת שלי), ונראה שהיא נוטה לקבל בקלות את תשובת היוצרים, ולא להקפיד על המחוייבות לפרסום מידע אמין ולתקן שגיאות שהתגלו, המוטלת על כלי תקשורת כמו תאגיד השידור.

בימים אלה שודר סרט המבוסס על פרקי הסדרה בפסטיבל קולנוע דרום, ואני מעריך שימשיך להיות משודר בנסיבות דומות, ככל הידוע לי ללא תיקון של הבעיות שעליהם הצבעתי אני והצביעו אחרים (למשל כאן).

ובסופו של דבר – זו תגובתי לתשובות שהעבירו יוצרי מעברות ונציבת קבילות הציבור בתאגיד לפניה שלי:

18.4.2019

לכבוד הגב' אורלי ממן,

נציבת תלונות הציבור בתאגיד השידור "כאן"

הנדון: תשובת יוצרי הסדרה ותשובתך לתלונתי בנוגע להטעיות בסדרה "מעברות".

שלום רב.

קיבלתי את תשובתך לתלונה ואת תשובת היוצרים שנלוותה לה.

ראשית, ברצוני להביע תרעומת ומורת רוח מסגנונה של תגובת היוצרים, ואת צערי שיוצרי הסדרה בחרו להקדיש כמעט מחצית מתגובתם לטיעוני אד-הומינם המופנים כלפי. טיעונים שכאלה, לצד היותם לא מבוססים[1], אינם ממין הענין כאשר מתבקשת תגובה לתלונה הנוגעת למקרים קונקרטיים.

בנוגע לחלק הענייני של תגובת היוצרים (שגם הוא רצוף בשאלות רטוריות שנועדו לערער על אמינותי), ברצוני לציין –

א. בשונה ממה שטענו היוצרים, איני רואה בתחקיר המפורט שעשיתי בעקבות הסדרה[2] ככזה שלא עומד בסטנדרט הראוי לתלונה, אלא ככזה שנוגע בעניינים שרובם ניתנים להצדקה – אמנם דחוקה – בשיקולים של עריכה וברירת חומרים. לכן בחרתי להתמקד בתלונתי בשלושה מקרים המייצגים לתפישתי שיקול עריכה שאינו ניתן להצדקה. את הביקורת המלאה שלי העברתי ליוצרים עוד בטרם פרסמתי אותה, בבקשה לקבל את תגובתם. לצערי בחרו היוצרים להתעלם מהבקשה וההזמנה להגיב לביקורת, כל עוד לא הוגשה תלונה זו.

ב. ביחס למקרה בו הוצגו בפני היוצרים דברים שנכתבו על ידי אדם אחר כאילו נאמרו על ידי אברהם עובדיה, טענת היוצרים לפיה אין הבדל משמעותי בין דבריו של עובדיה לבין דברי המכתב שהוצג כהמשך דבריו שגויה לטעמי, מאחר שעובדיה טען בדבריו ליחס אדיש מצד הסוכנות, בעוד שמדברי המכתב שהוצג כדבריו עולה שהסוכנות לא היתה אדישה לתלונות בנוגע לחטיפה, אלא ראתה בהן תלונות שאינן מבוססות.

בכל מקרה, אגם אם תוכן הדברים אכן היה דומה, הצגת דברים שנכתבו על ידי אדם אחד כציטוט דברים מפיו של אדם אחר הינה סילוף כהגדרתו.[3] אני רואה בתגובתך לפיה היית מסבה את תשומת ליבם של יוצרי הסרט לעניין מכיוון ש"הדיוק המסמכי הינו נדבך חשוב בסרטים תיעודיים ויש להקפיד עליו הקפדה ראויה בסרטים כאלה", כקבלה של עיקר טענתי בנקודה זו. אין לי אלא להצר על בחירתך לראות בדבר עניין "הבטל בשישים" ולהמנע מהקפדה על הסעיפים בקוד האתיקה של תאגיד השידור הישראלי המתחייבים לדיוק ולתיקון מידע שגוי או כזה העלול להטעות במידה והתגלה בדיעבד כי שודר.

ג. את תשובת היוצרים, לפיה אין הבדל בין תוכן מכתב העוסק בלקיחת ילדים בוגרים יחסית ללימודים בישיבה על ידי גורם שאינו חלק ממנגנון הקליטה לבין המקרים אליהם התייחסו הן רצף העדויות שהוצג לפני הצגת המכתב והן דבריו של עובדיה שלהם שימש המכתב כאילוסטרציה – העוסקים כולם בטענות ללקיחת פעוטות רכים מתוך מוסדות רפואיים על ידי אנשי הממסד הקולט – אני מוצא כתשובה לא משכנעת. תשובתם המסבירה את שילוב המכתב בסמיכות הנושאים מצטיירת כלא סבירה, בהתחשב בכך שסוגיית המאבק על אופי החינוך שניתן לילדי העולים הוצגה כסוגיה נפרדת בשלב אחר באותו הפרק של הסדרה (מדקה 35:30 ועד דקה 37:00). המכתב המדובר, על אף ניסוח כותרתו, שייך לנושא המחלוקת על החינוך ולא לשאלת היעלמותם כביכול של תינוקות שלהוריהם נמסר שנפטרו, והבחירה להציגו כאילוסטרציה לטענות בנוגע לחטיפת תינוקות דווקא מעלה תמיהה. צר לי שהיוצרים בחרו להתעלם מהבדל זה ולהתלות בכותרת על מנת ליצור רושם כוזב על הצופים, ואני עדיין סבור שמדובר בבחירה שהיא בגדר הטעיה מודעת.

בניגוד לתשובתם של היוצרים, לא טענתי בנוגע לנקודה זו שמדובר ב"הגדרה הבסיסית ביותר של סילוף" אלא שמדובר בהטעיה ברורה, ואני מצר על כך שהיוצרים בחרו להשתמש בתשובתם בביטוי הנוגע לסילוף באופן לא ענייני.

בנוגע לטענת היוצרים לפיה ניתוח המסמך והסתעפות חקירת המקרה מצביעים על מקרים של העברת ילדים לישיבות תורניות ועל חלקם של ארגונים רבניים מחו"ל בחטיפות, ובהנחה שיוצרי הסדרה חשפו מידע חדש בנושא – אין לי אלא להצר על כך שהם טרם הציגו מידע זה בפני הציבור, למרות העניין הציבורי הרב בנושא. בנקודה זו יש מקום להזכיר שבמקביל ליצירת הסדרה פעלה בכנסת האחרונה ועדה מיוחדת לחקירת פרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן בראשות חברת הכנסת נורית קורן. ועדה זו היתה יותר משמחה לקבל מידע שכזה, אם אכן אותר על ידי יוצרי הסדרה.

ד. בנוגע לשימוש בדבריו של ברגינסקי והצגתם כמייצגים "הלך רוח" של תהליך המעיד על פרקטיקה מוקדמת, ניתן היה לצפות שאם אכן היה הדבר כך היו מוצאים היוצרים ומציגים דוגמאות העוסקות ביציאת העולים האשכנזים מהמעברות לשיכון קבע בשנת 1952, ולא נתלים בדוגמא העוסקת במקרה קונקרטי בשנת 1957, שנסיבותיו שונות. העובדה שהיוצרים נאלצו בכל זאת להסתמך על מקור הלקוח מנסיבות שונות מעלה את השאלה האם הוא אכן מייצג את הלך הרוח או הפרקטיקות המוקדמות. לפי פוסט של ההיסטוריון ד"ר אבי פיקאר, חוקר קליטת עולי צפון אפריקה שאף פרסם בעבר את אותו המקור במאמר, התשובה היא שמקור זה לא מייצג הלך רוח או פרקטיקה מוקדמת, אלא דווקא מקרה שונה. בתגובה בפוסט הוא מוסיף:

"בימי העלייה ההמונית, 1951-52 לא מצאתי באלפי המסמכים שקראתי שום דיון בעניין היחס השונה של הממסד. בדיונים בשנים 56-57 מצאתי עשרות התייחסויות לכך. לא רק את הציטוט הזה שהובא בסדרה […]. אז כן, זה אומר, בהחלט אומר שב1952 לא הייתה החלטה לתת תנאים שונים ליוצאי עדות שונות. להיפך – אנחנו יודעים שהייתה התנגדות למי שהעלה הצעה כזו".

מכאן שאני עומד על טענתי שהבחירה להציג את המסמך כפי שהוצג בסדרה מהווה הטעיה מודעת כלפי הצופים.

גם במקרה זה, כמו במקרה הקודם ובניגוד לתשובתם של היוצרים, לא טענתי בנוגע לנקודה זו שמדובר ב" הגדרה הבסיסית ביותר של סילוף" אלא שמדובר בהטעיה מפורשת. ושוב יש להצר על בחירת היוצרים להתלות באופן לא ענייני בטענה בנוגע לסילוף במקום שבו כלל לא נטענה.

לסיכום, אני מסכים – גם אם בצער – שכאשר מדובר ביצירה דוקומנטרית, ליוצרים עומד החופש לברור את המקורות אותם הם מציגים ביצירתם על מנת לספר את הסיפור מנקודת ראותם – חופש רב בהרבה מזה המקובל במחקר היסטורי מקצועי. עם זאת, אני סבור שחופש זה ראוי שיושם לו גבול, העובר לפני מעשים של שימוש במקורות כאשר הם מוצאים באופן מכוון מחוץ להקשרם או שנעשים שינויים בתוכנם על מנת להתאים אותם לסיפור מנקודת מבטם של היוצרים.

בברכה

אבשלום בן צבי

[1] למשל:

א. בשונה מטענת היוצרים, לא התלוננתי ולא דרשתי לאלתר משי להב את פרטי האחות שהופיעה בפרומו לסדרה, אלא פניתי אליו (מאחר שהיה ברשימת חברי הפייסבוק שלי זמן ניכר קודם לשידור הסדרה) ושאלתי אותו בנימוס האם יוכל להגיד לי פרטים אלה. בנוסף, התרעתי על הפוטנציאל שעדות כזו תתגלה כבעייתית, כפי שאכן התברר לאחר שידור הפרק, כאשר היה ניתן להצליב אותה מול עדויות קודמות של אותה אחות. צילום ההתכתבות עם להב מצורף כנספח.

ב. הכותבים ציינו כי התחקיר עליו מבוססת הסדרה מבוסס על "עבודת דוקטורט העומדת לשיפוט מדעי, מקצועי, באמות המידה האקדמיות המחמירות ביותר". הם לא ציינו שעבודת הדוקטורט המדוברת הוגשה בחודש אפריל 2019, לאחר שידור הסדרה, ומכאן שהיא טרם עמדה בשיפוט בסטנדרטים האמורים.

ג. דרישתם של הכותבים לגילוי נאות מצידי מעלה תמיהה. בדרישה זו הם מתייחסים למקרה התלונה שלי כנגד כתבתה של עידית בן-שימול (שהתבררה כמוצדקת) – אלא שתלונה זו לא נגעה כלל בקשר האישי-משפחתי העמוק של בן שימול לפרשת ילדי תימן בה עסקה כתבתה, אלא לקשר הקרוב שלה עם מושאי הסיקור בכתבה המדוברת. לעומת זאת, נתלים יוצרי הסדרה כנגדי בקשר (כביכול) משפחתי מרוחק, הנוגע לעובדה שסבא וסבתא רבא שלי שימשו כמשפחת אומנה (ולא הפעילו מוסד אומנה, כפי שציינו בטעות היוצרים) לילדים שלא נטען שיש להם קשר כלשהו לפרשת ילדי תימן. כאן גם המקום לציין שפריט ההיסטוריה המשפחתית הזה הובא לידיעתי לראשונה באמצע חודש מרץ, יותר משבוע לאחר שהעברתי ליוצרים את ביקורתי על האופן שבה הוצגה פרשת ילדי תימן בסדרה. גם לחברת הכנסת שרה כפרי לא היה קשר לפרשה, ולא ברור מה הטעם שמצאו היוצרים בהזכרתה בתגובתם.

בעוד שיוצרי הסדרה נתלים בקשר משפחתי רחוק זה כנגדי וממהרים להבהיר – כתשובה לטענה שכלל לא נטענה – שאין להם קשר לשום עמותה או מניע משפחתי נסתר, הם מתעלמים מההקשר המשפחתי הישיר של שניים מהם לנושא הסדרה: אמו של המפיק שי להב (שאף מרואיינת בסדרה) התגוררה במעברה כילדה והבמאית דינה צבי ריקליס גרה בעצמה במעברה עם הוריה.

[2] הגדרת התחקיר שלי על ידי היוצרים כ"חטטני" מעלה אף היא תמיהה, בהתחשב בכך שאיתרתי במסגרתו פרטי מידע רבים המערערים את המוצג בסדרה. פרטים אלו היו אמורים להתגלות גם ליוצרי הסדרה אם אכן התבססו על תחקיר איכותי כפי שהציגו בתגובתם. לצערי, היוצרים בחרו שלא להתייחס לשאלה האם פרטים אלה אכן התגלו בתחקיר שלהם והם בחרו להתעלם מהם במהלך עריכת הסדרה, או שהם כלל לא התגלו.

[3] למשל, לפי מילון ספיר: "עיוות מכוון של דברים שנאמרו או התרחשו כדי לקדם דבר שלמסלף יש עניין בו: […] מסירַת עוּבדות שֶלא בּנֶאמָנוּת לַמציאוּת, זִיוּף, עיווּת, סֵירוּס."

ציטוט קלוקל ביודעין כפי שעשו יוצרי הסדרה במקרה זה אינו עומד גם בכללי ציטוט אקדמיים, כפי שאפשר לראות למשל בהנחיות של אוניברסיטת בן גוריון, בסעיף ב' תחת הכותרת "כללים נוספים": "משפט המצוטט ממקור אחר צריך להיות מצוטט בדיוק כפי שהופיע במקור".

לתפישתי, הוא אינו עומד גם בתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, לפיו: "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדוייק, מטעה או מסולף."