העדויות שעל קרטוני החלב: היסטוריה, זכרון ואמנות

לפני מעט יותר משבועיים הוצג במסגרת תערוכת הבוגרים של בצאלאל פרוייקט גמר בתקשורת חזותית שיצרה קשת כהן, בשם "1,053". כהן סידרה במדפים לאורך קיר שלם 1,053 קרטוני חלב, שכל אחד מהם מייצג מקרה של היעלמות שנחקר במסגרת שלושת גופי החקירה הראשונים שעסקו בפרשת ילדי תימן וגו'. על כל קרטון הודפסו שם הילד והוריו, לצד עדויות שנמסרו מהוריהם. בפוסט שפרסמה כהן היא כתבה:

חילצתי מתוך כל דו״ח את המילים שזועקות את המחדל וצבעתי בהן קרטוני חלב כמספר הילדים. […] אני לא מבקשת להכריע בין העמדה שטוענת לחטיפה ממסדית לבין זו שטוענת לאי-סדר מצער של מדינה בראשיתה, אני מבקשת להשמיע את קולן של משפחות שהתמודדו עם אטימות, הסתרה והשפלה של הממסד.

אלא שגם בלי לבקש להכריע בנוגע לשאלה מה היה או לא היה, בדיקה די מקרית של עדויות כאלה שהודפסו על קרטוני החלב מגלה, באופן די אופייני ביחס לפרשה, שהן לוקות באי-דיוקים ובעיות אמינות קשות. והפעם אני לא מתייחס לפער שבין תוכן העדות למסמכי המקור ולממצאים שאותרו במהלך חקירת המקרה, אלא לפערים משמעותיים בין העדויות כפי שהודפסו על הקרטונים, לבין העדויות כפי שהן קיימות בתיקי החקירה ובפרוטוקולים של הועדות. כלומר, מה שמודפס על הקרטונים הוא לאו דווקא קולן של המשפחות. אני מודה ל"א.א. קונספירציות" על חלקו המשמעותי בבחינת המקרים ואיתור הפערים.

הנה שמונה דוגמאות. הן נבחרו באופן אקראי, על סמך קרטונים שהוצגו באופן ברור בצילומים שלא היינו מעורבים ביצירתם, מתוך התמונות שצילם דניאל חנוך שהוצגו בפוסט של כהן, וסרט שהופיע בפוסט אחר בפייסבוק. לא בדקנו את כל הקרטונים שהוצגו באופן ברור בסרט זה, ואין טענה שכל הציטוטים על כל הקרטונים בעייתיים. אבל כפי שתראו, ממה שנבדק עולות בעיות מטרידות.

1. פלטיאל (מרתיאל) בן דוד (שלום) ושמחה רדא. 

הציטוט על הקרטון: "איבדו אותו בדרך" ~ דוד, האב.

בפועל:

שם האם הוא שמעה ולא שמחה (שמחה היא אחותו הבכורה של פלטיאל). לפי עדות האם, האב חלה ימים ספורים לאחר עלייתו לארץ, אושפז ונפטר לאחר כמה חודשים. לאחר פטירתו, הועברו הילדים הקטנים חיים ופלטיאל מבית הילדים ובית התינוקות בעתלית למוסד ויצ"ו בירושלים (ראו עדות האם במסמכי החקירה משנת 1954, בתיק זה, עמ' 170). מכיוון שכך, האב שנפטר לא יכל להעיד על גורל בנו, ואין כל עדות של האב בפרשה.

קטע מעדות אמו של פלטיאל במשטרה, 1954

2. פנחס בן ישעיה (יעיש) ורומיה נהרי

הציטוט על הקרטון: "האחות סטרה לו מולנו" ~ רומיה, האם.

בפועל:

המקרה משוייך לפי צבע ההדפסה על הקרטון לועדת שלגי, אלא שבועדת שלגי לרוב לא נגבו עדויות מבני המשפחות. חוקר הועדה שוחח בטלפון עם שני ההורים בשנת 1992תיק הזה, עמ' 13), ועם האם בשנת 1993 (שם, עמ' 8) – וברישומי השיחות לא מוזכרת תקרית שכזו.

רישומי שיחות חוקר ועדת שלגי עם ההורים. אין אזכור לסטירה.

האח (בעיקר) והאב (מעט, הוא עבר בעברו אירוע מוחי) העידו לגבי המקרה בועדת החקירה הממלכתית, בשנת 1996 (בתיק הזה, עמ' 55-82). העדות על הסטירה מופיעה בעדות האח, שמביא אותה בשם אביו – "אז אבי אומר שהאחות נתנה לו סטירה" (בעמ' 61). בזמן מתן העדות האם היתה בחו"ל (עמ'-70-69). לתיק המקרה בועדת החקירה.

3. פנחס בן מוכתרם וחביבולה גיליארדי

הציטוט על הקרטון: "סתירה בין המסמכים" ~ חביבולה, האם

בפועל:

שתי אחיות העידו בועדת החקירה (בתיק הזה, עמ' 60-45). האם היא מוכתרם, שלא העידה מכיוון שלפי דברי הבת היא לא היתה דוברת עברית (עמ' 45). חביבולה הוא שם האב ולא שם האם, ובזמן מתן העדות הוא כבר נפטר (עמ' 47).

המשפחה העידה לגבי סתירה בין מועד הפטירה הרשום בתעודת הפטירה הידנית שקיבלו לבין המועד שהופיע בתמצית הרישום הממוחשבת של משרד הפנים. ועדת החקירה הממלכתית איתרה מספר מסמכים נוספים המתעדים את פטירת הילד, ותואמים את התאריך המופיע בתעודת הפטירה הידנית.

4. מאיר בן שאול מחנה (שם המשפחה הנכון, מתוך כמה שמות שבהם השתמש האב, הוא מתנה ולא מחנה).

הציטוט על הקרטון: "לא היה במיטתו" ~ שאול, האב.

בפועל:

אמירה כזו או דומה לא מופיעה בטופס הפניה של האב לועדה לגילוי ילדי תימן הנעדריםתיק החקירה של וב"ם, עמ' 18). באופן חריג, בתיק חסרה העדות של האב בפני חוקרי וב"ם. הילד נולד כנראה בסוף שנת 1949, ולא בשנת 1950, כפי שמודפס על הקרטון.

טופס התלונה של האב שלפיו נפתחה חקירת וב"ם. הביטוי "לא היה במיטתו" לא מופיע.

5. מאיר בן שלום (סאלם) ותמניה תנעמי

הציטוט על הקרטון: "חיפשנו בכל המקום" ~ תמניה, האם.

בפועל:

מתיק החקירה בועדת שלגי שחקרה את המקרה בתחילת שנות ה-90, עולה שהאב נפטר בשנת 1972 (עמ' 35), והאם נפטרה כבר בשנת 1970 (עמ' 34), כך שלא יכלה להעיד. בתיק רישום שיחה של חוקר הועדה עם האח (עמ' 6) בשנת 1994, שלא מוזכרת בו אמירה דומה.

תעודת פטירה של האם, שהלכה לעולמה כ-20 שנים לפני חקירת המקרה בועדת שלגי.

רישום שיחת חוקר ועדת שלגי עם האח. לא מוזכר דבר הדומה למה שהודפס על הקרטון כעדות האם.

6. מלכה בת מיכאל וכוכבה צורי

הציטוט על הקרטון: "הורייך כנראה לא היו מספיק טובים." ~ שופט, ועדת החקירה.

בפועל:

בדף העדות באתר של עמר"ם העיד האח אבנר צורי "ניסיתי להסביר לשופט כי הכריחו את הוריי לעזוב את בית החולים ועליו לחקור מדוע הכריחו אותם לעזוב וזה בדיוק העניין והוא בשלו: הוריך כנראה לא היו מספיק טובים וזנחו את הילדה."

עדות האח אבנר צורי באתר עמר"ם.

תמליל עדות ההורים והאח אבנר צורי בפני ועדת החקירה מופיעה בתיק הזה, עמ' 25-3, ולא מופיעה שם שום אמירה כזו או דומה לה מצד מי משופטי הועדה.

באופן מעניין, האשמה ברוח דומה לגבי יחס השופטים למשפחה הזו הועלתה לפני כמה חודשים על ידי פעילת עמר"ם מעיין נהרי, וגם שם בחינה של פרוטוקול העדות מראה שההאשמה חסרת בסיס.

7. מלכה בת מרדכי ובדורק יוסף פור

הציטוט על הקרטון: "לא מקובל למסור גופה" ~ רופא, בית החולים.

בפועל:

הפניה לועדת החקירה הממלכתית התקבלה באיחור, רק בשנת 1998, ולכן בתיק לא נשמעה עדות והחקירה נפתחה על סמך פניה בכתב (בתיק זה, עמ' 28). הדברים על הקרטון אמנם מופיעים בפנייה  אבל זו עדות מכלי שלישי, מכיוון שגם הפונה לא נכח בסיטואציה, אלא הסתמך על דברי אחרים.  אין עדות כזו מצד רופא בעצמו.  לפי האח ששלח את הפניה, בבית החולים נאמר לאביו ולאחיו ש"אין מוסרים את הגופה ואין צורך בטקסים כי בגיל כזה הם קוברים לבד". הדברים לא  נשמעים בלתי-סבירים, בהתחשב בנסיבות התקופה והמקרה.

הפניה לועדת החקירה הממלכתית.

8. יעקב בן שבו ורחמה יצחק

הציטוט על הקרטון: "לעגו לנו" ~ האם

בפועל:

בדומה למקרה של מלכה צורי, גם כאן מקור הדברים בדף העדות באתר של עמר"ם, שם העידה האחות תיקי: "רק לאחר שאבי ודודתי (אחות אבי) דרשו בתוקף לראות את הגופה העמידו אותם בפתח דלת של חדר גדול (הם לא הורשו להיכנס לחדר) ומרחוק הצביעו על גופה של אדם גדול בטענה שזו גופת הבן יעקב בן השנה וחודשיים. מיותר לציין, כי בית החולים שם את הורי ללעג, כיון שלא היה כל קשר בין גופת תינוק בן שנה וקצת לבין גופת אדם גדול."

עדות האם והאח בפני ועדת החקירה מופיעה בתיק הזה, עמ' 40-26. לפי עדות האם רחמה, בבית החולים לא איפשרו להם לראות את הגופה, אבל לא מוזכרת שום טענה לגבי הצגה של גופת אדם גדול (עמ' 32-31). בעדות לא מופיעה גם שום אמירה לפיה "לעגו לנו". טענה כזו גם לא מוזכרת בפניית המשפחה לועדת החקירה הממלכתית (בתיק חקירת המקרה, עמ' 22), שנשלחה בשם האם, ובה נכתב "ברצוני לציין שלא נתנו לנו לראות את הגופה…".

עדות האם רחמה יצחק בועדת החקירה.


כפי שניתן לראות, מתוך שמונת המקרים האלה, רוב "העדויות" שמופיעות על הקרטונים לא נאמרו כלל, או לא נאמרו מפי מי שבשמו הן מובאות.

כפרוייקט בתקשורת חזותית, אני חושב שהפרוייקט של כהן הוא מוצלח ויצירתי. אלא שאם הכוונה היא  "להשמיע את קולן של משפחות", היה ראוי לדעתי לתת יותר כבוד לפרטים, ולהשמיע את קולן של המשפחות כפי שאכן נשמע, ולא להכניס בפי קרובי המשפחה או אחרים (שופט, רופא) דברים שלא נאמרו, ולכל היותר ספק אם נאמרו. לא פחות מכך, כבוד כזה ראוי לתת גם כלפי הצופים במיצג. הפרוייקט קורא להכרה בפרשה, ומעוניין "להגיע להכרה אמיתית, לריפוי עמוק." אלא שהצגת עדויות שאינן נאמנות לאמת לא מוליכה להכרה אמיתית ולריפוי עמוק, אלא מתחזקת תפישות לא מבוססות בנוגע לפרשה. במובן זה, חוסר הנאמנות לאמת הוא חוסר אחריות כלפי התודעה הציבורית והשיח הציבורי הקשורים לפרשה.

העברתי לקשת כהן את המידע בנוגע לשבעה משמונת המקרים שהוצגו וביקשתי את התייחסותה והסבר כיצד הופיעו הפערים בין העדויות שהודפסו על הקרטונים לבין המציאות. כהן בחרה שלא להעביר תגובה לפרסום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s