האם הציונות היא אימפריאליסטית? תשובה משנת 1936

לפני זמן נתקלתי בספר Jews and Arabs in Palestine: Studies in a national and colonial problem, קובץ מאמרים שערך אנצו סרני בזמן שליחותו לארה"ב ויצא לאור בהוצאת "החלוץ" בניו-יורק בשנת 1936. אחד המאמרים בספר נקרא ?Is Zionism imperialistic, שנכתב על ידי חיים גרינברג, ופורסם במקור ב-Jewish Frontier, New York, January 1936. המאמר מציג כיוון מחשבה מקורי ומעניין, אז מצאתי לנכון לתרגם אותו לעברית, ולהביא כאן קטעים מתוכו. השנים שחלפו מאפשרות לנו כמובן פרספקטיבה אחרת על הדברים, במיוחד מכיוון שהמאמר מתמודד עם הלאומיות הפאן-ערבית, ולא עם הלאומיות הפרטיקולרית הפלסטינית, שהיא כיום הזרם הדומיננטי יותר (למרות חולשתה הבולטת וליקוייה העמוקים של הלאומיות הפלסטינית). אבל אני חושב שההגיון עדיין מעניין, ובהיפוך מסויים, הוא יכול להיות רלוונטי דווקא לשאלת הריבונות הישראלית הקיימת והנשאפת (לפחות בידי זרמים מסויימים) על חלקים מארץ ישראל בימינו.

פתיחת המאמר כפי שהוא מופיע בספר.

מכאן והלאה, ציטוטים מתוך המאמר:

ניתוח מדוייק יותר של הסוגיה חושף מייד כמה חלשה ההשוואה בין היהודים לבין עמים אימפריאליסטים. אין מדינה יהודית השואפת לספח את פלשתינא ה"ערבית"; צי יהודי עדיין לא הנחית מלחים על חופי חיפה; וחיילים יהודים לא שפכו דם ערבי או הפציצו ערים או כפרים ערבים. אפילו קורא לא בקיא לא יכול שלא להבחין שיהודים רוכשים קרקע להתיישבות בשיטות שונות מאלה ששימשו את הבריטים בקניה, ושכל האי מנהטן עולה פחות מכמה דונמים של אדמה בפלשתינה. והבדל נוסף מתגלה: אימפריאליסטים אירופאים שולחים בעיקר בעלי-אחוזות, אנשי מליציה, עובדי מדינה, וסוחרים אל הקולוניות שלהם. ההגירה היהודית לפלשתינה, לעומת זאת, מורכבת בעיקר מפועלים. למעשה, עקרון העבודה העצמית הופך לבסיסי בציונות. אבל הספקן עדיין לא בטוח. אולי הציונות מייצגת מקרה פרטי, זן מיוחד של אימפריאליזם, פרדוקסלי בצורתי, אבל אגרסיבי במהותו, המכוון להשתלט על ארץ ולדכא עם אחר?

[…]

אני מאמין שאין מדד טוב יותר מאשר עיקרון שיוויון הזכויות ושיוויון הערך של כל האנשים והגזעים. כל עם, לא משנה כמה גדול או קטן הוא, אינו יותר מיחידה, או פחות מיחידה. מדד ערך כזה – הבסיס המהותי לדמוקרטיה – חייב להיות מיושם ליחסים שבין עם לעם, בין גזע לגזע, כמו בין יחידים. למדנו כבר להבחין בין דמוקרטיה מילולית, פורמלית, לבין דמוקרטיה בפועל. אפילו העיוור החל לראות של המדינה הקפיטליסטית בת־זמננו היא פסבדו־דמוקרטיה. הדמוקרטיה האמיתית של זמננו לא אינה מתקיימת עוד בליברליזם פושט הרגל של ימינו, אלא בעליית הסוציאליזם. הסוציאליזם נותן ביטוי קונקרטי לתפישת שיוויון הזכויות שנוצרה במקור על ידי הליברליזם. כיום אנו יודעים שביטוי בחוקה לא מבטיח שיוויון; שמילים נותרות ריקות אלמלא ניתן להם תוכן חברתי וכלכלי. למרות שהאזרח השבע או שאכל יותר מדי עלול להרגיש את עצמו כלא יותר מ"פרט" בודד במדינה, מחזיק הזכויות השוות הרעב והמרופט מרגיש את עצמו באופן משמעותי כפחות מ"פרט"; הוא מרגיש את עצמו כאפס. באופן חוקי אנו יכולים לטעות שגם לבנקאי וגם למובטל יש את אותה הזכות לבלות את החורף בפלורידה, ושאף אחד מהם לא אמור לגנוב בקבוק חלב. כאשר אנו מתרגמים את ה"שיוויון" החוקי הטהור הזה למונחים סוציולוגיים אנו תופשים את ההומור המלנכולי של המילה.

עיקרון של שיוויון אשר לפיו הן לאנגליה, והן, הבה נאמר, לצוענים, אסור לבקש טריטוריה חדשה, הוא חלול באופן דומה. הגיע הזמן לנטוש את הסיסמה הליברלית הפורמלית של "שיוויון" לא רק ביחסים בין המעמדות, אלא גם בין עמים. אדם שישן על עיתון על ספסל רכבת תחתי הוא לא אזרח בעל זכויות שוות ללא קשר למה שמבטיחה החוקה. ועם שאין לו מספיק קרקע תחת רגליו ושמים מעל ראשו על מנת להנות מחלקו בעושר הטבעי של העולם, הוא לא עם בעל זכויות שוות, ללא קשר למה שאולי כתוב באמנה של "ליגת האומות" הנוכחית או אחרת היפותטית. במדיניות הפנים, הבורגנות תומכת ב"סטטוס קוו"; המעמדות המדוכאים מפגינים רצון "תאב־בצע" לרכושם של אחרים. באופן דומה, ביחסים בינלאומיים, תומכי ה"סטטוס-קוו", ה"זכות וסדר", הם העמים שיש להם יותר מאשר חלקם, שיש להם אפילו יותר ממה שהם יכולים להשתמש בו. מהצד השני, העמים שיש להם פחות ממה שהם צריכים, מפגינים "אנוכיות" ו"שאיפות פורעות־חוק".

[…]

הציונות היא חלק מתנועה גדולה יותר, עולמית. בין אם תומכיה מודעים לכך או לא, הציונות היא היבט של בעיה בינלאומית גדולה בהרבה; היא חלק מהמאבק של עמים מדוכאים ומנושלים לשיוויון אמיתי. בהנחה ש"ניו-דיל" הוא מונח מתאים לתיקון של סבל מעמדי (הבה נתעלם לרגע מהקישור שכל אמריקאי חושב פיתח ביחס לביטוי זה) הרי ש"ניו-דיל" נחוץ גם ביחסים הבינלאומיים. חייבת להתבצע חלוקה־מחדש של משאבים ואדמה בין עמים ובין גזעים. איננו יכולים להתעלם מהעובדה שהעם הסיני, עם ארבע מאות מיליון הפּיות שלו, מפיק את קיומו משטח שגודלו מחצית מגודלה של קנדה, עם אוכלוסייתה בת עשרה מיליון נפש.

[…]

הבעיות הבינלאומיות של המאה העשרים אינן יכולות להיפתר מבלי ההגירה וההתיישבות של מיליוני אנשים. מבלי חלוקה־מחדש שכזו של האוכלוסייה אי אפשר לדבר על שיוויון ממשי. העמים ברי־המזל חסמו את הדרך לפתרון האפשרי האמיתי. הם אינם מנצלים בעצמם את הטריטוריות שתחת שיפוטם ולא מרשים לעמים אחרים להשמש בהן – גישת "כלב באבוס" טיפוסית. התירוץ היחיד שהם מציעים הוא האפשרות שהדורות הבאים יזדקקו למרחב שבו הם מחזקים פנוי כעת.

עכשיו נחזור ספציפית אל הציונות. כיצד נפגעים, או יכולים להפגע, האינטרסים הלאומיים של הערבים על ידי הציונות? מי הוא מי במאבק הפוליטי המלנכולי בין היהודים וההנהגה הערבית? מי משתי הקבוצות היא אימפריאליסטית, ומי חייבת להאבק נגד האימפריאליזם כדי לזכות בחלקה ההוגן? כאשר אנו מדברים על אינטרסים לאומיים ערביים, איננו יכולים להגביל את עצמנו לגבולותיה של פלשתינה. אין עם ערבי־פלשתיני נפרד בעל תודעה לאומית פלשתינית ברורה. הערבי של פלשתינה מחשיב את עצמו או כבן לשבט, או כבן לעם הערבי שרק חלק קטן מתוכו חי בפלשתינה. אין זה מקרה שהתנועה הלאומית הערבית, ככל שהיא קיימת, היא פאן־ערבית. לקבוצת ה"איסתיקלל"[1] אין מונופול על החלומות והשאיפות הפאן־ערביים. כל לאומן ערבי רואה לפניו את הפרספקטיבה של גוף לאומי־פוליטי המתפרש על שטח גדול של ארצות־דוברות־ערבית. כאשר הקומוניסטים מבקשים לשלב את עצמם בקרב הערבים ולמשוך את רגשותיהם, הם יודעים שהם חייבים לעסוק ב"אנגליה־צרפת־ציונות" – הגורמים המונעים את ייסודה של ממלכה פאן־ערבית.

מנקודת מבט זו החשבון צריך להיות לא בין 400,000 היהודים ו-800,000 הערבים בפלשתינה, כלומר בין השאיפות של 400,000 פרטי יהודים והאינטרסים של מספר גדול יותר של פרטים ערבים, אלא בין שתי יחידות; יחידה אחת מכנה את עצמה העם היהודי, ושניה מכנה עצמה העם הערבי. מי משתיהן יותר תרבותית או מתקדמת אינו חשוב. הבה נתחשב במה כל אחת מהן מחזיקה. הטריטוריות הבאות (בדמות מספר מדינות ונסיכויות) יכולות להחשב לערבים; כל חצי האי ערב עם שטח של שלושה מיליון קילומטרים מרובעים ואוכלוסיה של לא יותר משלושה או ארבעה מיליונים; עיראק (מסופוטמיה) עם שטח של 370,000 קילומטרים מרובעים ואוכלוסיה דלילה של כשלושה מיליונים; סוריה, עם אוכלוסיה של לא יותר משני מיליון וחצי על 180,000 קילומטרים מרובעים. כאשר מחשבים את הכל, אנו מקבלים אוכלוסיה כוללת של כעשרה מיליון היושבת על 3,500,000 קילומטרים מרובעים, בערך שלוש נפשות לקילומטר מרובע. (באירופה צפיפות האוכלוסיה היא 43 נפש לק"מ). כמה לאומנים ערבים כוללים את מצרים בחלומם לפדרציה ערבית עתידית. בקבלת החשובונות האלה, ערביסטן־המאוחדת לעתיד תכלול 4.5 מיליון קמ"ר – שטח בגודל מחצית משטחה של יבשת אירופה. נכון, שטח המדינה אינו תמיד מדד מדוייק לקיבולת שלה. ללברדור, למרות גודלה, יש ערך כלכלי קטן. האדמות הערביות כוללות חלק  של מדבר ושממה, שיש לו משמעות "אסטתית" או "רומנטית" בלבד. אבל ידוע לכל שחצי־‏האי־ערב רחוק מלהיות מפותח לפוטנציאל המקסימלי שלו.[2] זהו סוד גלוי שסוריה, אם תנוהל טוב יותר ותושקה כראוי, תוכל לקיים שישה עד שמונה מיליוני אנשים נוספים ברמת חיים גבוהה יותר מאשר הנוכחית.[3] איש לא יטיל בספק שמסופוטמיה, לשעבר "אסם התבואות של העולם", יכולה להכליל משבעה ועד עשרה מיליון איש.[4] (בזמנים עברו היא הזינה ככל הנראה הרבה יותר אנשים מאשר כיום). העם הערבי ככלל, אפוא, שולט בשטח אדמה גדול מכפי שנחוץ לו, מכפי שהוא מעבד, ומכפי שהוא מסוגל לעבד בכוח המספרי הנתון לו.

אנו מכירים מעט טוב יותר את היחידה השניה. אנו יודעים את ההיסטוריה שלה, בעבר ובהווה, ואין לנו צורך בגיאוגרפים מומחים על מנת לקבוע את השטח שמוחזק בידי העם היהודי. פלשתינה, שאליה שואפים היהודים, מהווה פחות מאחוז אחד מהשטח של ערביסטן המוצעת.

לאור המדד הזה – הממד היחיד שניתן ליישם על בעיות שיש להן השלכות חברתיות אדירות בקנה מידה היסטורי – הלאומנים הערבים, ככל שניתן לשפוט אותם לפי נציגיהם, דומים פסיכולוגית לאימפריאליסטים האירופאים המפוטמים, שלא אוכלים את העוגה שלהם, אבל חייבים להחזיק בה, ולא יחלקו אותה עם הרעבים. כמובן, יש הבדל אחד בין אימפריאליסטים אירופאיים וערבים – הבדל טכני, יותר מאשר רוחני. האימפריאליזם האירופי מפעיל מכונה צבאית עצומה; האימפריאליזם הערבי רק חולם על אחת כזו.

נכון לעכשיו אין עדיין אימפריה ערבית, ולא כל מה שנחלם באלף ואחד הלילות של החישובים הפוליטיים מוגשם מחר. האימפריאליזם הערבי נכון לעכשיו הוא הלך־רוח, אבל הוא לא פחות ריאקציונרי ומאיים. הסופר העברי אברהם שבדרון[5], יצר המשגה מתאימה לאבחנה בין שני סוגים של אימפריאליזם: אימפריאליזם של התפשטות (אירופאי), ואימפריאליזם של אגירה (למשל, הערבי). האיפריאליזם של האגירה, כלומר אחיזה בחוזקה בכל מה שהישג יד, בין אם ניתן להשתמש בו או לו, הוא הפרה של עיקרון השיוויון האמיתי בין העמים לא פחות מאשר האימפריאליזם של ההתפשטות.

[…]

ההתיישבות הציונית בפלשתינה מתייצבת כנגד האימפריאליזם הערבי. כל הגורמים הפרוגרסיביים, יהודים, לא־יהודים, וערבים צריכים להלחם למול האימפריאליזם של האגירה. באותו הזמן, באופן טבעי, המדיניות היהודית והתכנון הכלכלי בפלשתינה חייבים להישמר מפני אובדן האיזון המוסרי. המדיניות הציוניות חייבת להמנע מכל כתם של שוביניזם, או שתאבד בכל אמת מידה את האבחנה בין ראוי לפסול.

---

[1] איסתיקלל – בערבית – עצמאות. כל הערות השוליים הן של המתרגם.

[2] בשנת 2018 מנתה אוכלוסיית חצי־האי־ערב כ-86,222,000 נפשות. יותר מפי 20 מאשר האוכלוסיה המשוערת שבה נקב מחבר המאמר ב-1936.

[3] בשנת 2011, לפני הירידה בעקבות המלחמה המתנהלת בסוריה, מנתה אוכלוסיית סוריה כ-21,124,000 נפשות, בערך פי עשר מאשר הערכת המקסימום של 2.5 מיליון נפש שבה נקב מחבר המאמר ב-1936.

[4] בשנת 2016 הוערכה אוכלוסיית עיראק בכ-37.2 מיליון נפש.

[5] אברהם שרון (שבדרון) – הוגה דעות, מוזיקאי ופובליציסט ציוני.