מעיין נהרי, פעילת עמר"ם הזכורה לא כל כך לטוב מביקורתה על הטור שלי ומטור התגובה שלי לביקורת פרסמה לפני כמה ימים (30.11.20) פוסט שבו היא מבקרת את יחסה של ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את פרשת ילדי תימן למשפחת צורי, שהתלוננו על היעלמות ביתם. הפוסט של נהרי הוא לטעמי מופת להצגת מידע חלקי ולטענה שמתבססת על הוצאת דבר מהקשרו. החלטתי לסקור אותו ולציין את הדברים האלה.
הטקסט של נהרי יובא בכחול, והדברים שלי בשחור.
"אז על מה אתם מתלוננים?!"
הציטוט הזה הוא הכותרת של נהרי, ובמידה רבה ציר הטענה שלה. כפי שאציג בהמשך, ההקשר מציג אותו באור אחר.
"אני לא חושב שמשפחה שהילד שלהם שתה נפט יכולה לבוא בטענות", זאת אחת מהטענות שהשמיע פרופ' בר אילן אתמול בערב במהלך כנס זום שנערך מטעם המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים.
השתתפתי כמאזין באירוע המדובר. לצערי לפחות בינתיים לא התפרסמה ההקלטה שלו, ולכן אני לא יכול לודא שמדובר בציטוט מדוייק של פרופ' בר אילן. בכל מקרה, בר אילן הציג את המקרה המדובר כדוגמא אחת מבין כמה מקרים שהובאו בפני הועדה שכל הנסיבות שלהם מצביעות לטעמו על פטירה ואינן סבירות לתרחיש החטיפה השגרתי (פטירת שלישיית פגים, פטירה מטטנוס בעקבות פציעה בטיול, המקרה המדובר של פטירה בעקבות שתיית נפט), ולכן לטעמו לא נכון לכלול אותם ברשימת מקרי ההיעלמות שראוי לבחון כאפשרות לחטיפת ילדים. בר אילן הביא את המקרים האלה כביקורת על ההחלטה של ד"ר נתן שיפריס לכלול אותם ברשימת הנעדרים שאיגד, ולא כביקורת על החלטת המשפחה להתלונן בפני הועדה.
אני יכולה לבוא להסביר שאני מכירה את המשפחה הזאת, משפחת צורי, ואת הסיפור שלהם, את האחים שכואבים את הכאב של הוריהם ז"ל ומחפשים את האחות שעדיין לא נמצאה. יכולה לספר שהם מעולם לא ידעו אם באמת הילדה שתתה נפט, פשוט נשפך נפט לידה וההורים נהגו באחריות והלכו לבדוק אותה בבית חולים.
ובכן, במכתב הפניה של ההורים לועדה הם כותבים:"בתאריך 19.7.53 שתתה הילדה צורי מלכה כמות קטנה של נפט כששהינו [ב] מעברה בחדרה. הילדה הועברה מיידית לביה"ח רמב"ם […]"
כלומר, בפניית ההורים לועדה הם לא כותבים שהם לא יודעים אם היא שתתה נפט, אלא שהיא שתתה. בעדותה בפני הועדה אמרה האם:
גב' כוכבה צורי: "[…] מצאתי את הילדה באיזה צריף קטן, באותו צריף שלנו, מצאתי אותה שוכבת על הריצפה, הרמתי אותה, הקופסה היתה מתחתה, הרגשתי בבגדים שלה שיש ריח של נפט, שכאילו היא שתתה את הנפט. הרמתי אותה –[…] כשהרמתי אותה, היתה כמעט בלי הכרה.היו"ר: ויש לך מושג איך ילדה בת שנה וחודשיים שותה בעצמה?גב' כוכבה צורי: היא היתה יורדת מהמיטה […] היא היתה כבר גדולה, היא היתה הולכת, היתה רצה.היו"ר: אז היא שתתה נפט.גב' כוכבה צורי: לפי הריח של הבגדים, הרגשתי שהיא שתתה. […] אז תפשתי אותה בידיים, לקחתי אותה לקופת חולים […]
כלומר, גם מהעדות עולה שהאם חשבה ופעלה לפי ההבנה שהפעוטה שתתה מהנפט. זה לא ש"פשוט נשפך נפט לידה וההורים נהגו באחריות והלכו לבדוק אותה" כפי שמציעה נהרי. האם נהרי מטילה ספק באמינות עדות האם כפי שהיא מופיעה במכתב ובעדות הזו?
אני יכולה לצטט את האמא שסיפרה את מה שלא נכתב בדו"חות הרפואיים, שהילדה הייתה בהכרה מלאה בבית חולים ושהפצירו בה לעזוב אותה ללילה בבית החולים. היא וידאה שמצבה הבריאותי יציב ושהיא מגיבה טוב לפני שעזבה כמובן.
לפי מכתב ההורים כפי שנשלח לועדה, הילדה אכן חזרה להכרה, והאם ראתה אותה במצב טוב לפני שעזבה את בית החולים.
בתיאור הדברים בעדות האם בועדה, לא מוזכר דבר כזה:
גב' כוכבה צורי: […] עשו לה שטיפה בתוך הקופת חולים והזמינו אמבולנס, לקחו אותה לחיפה. לבית החולים ברמב"ם. שמה עשו לה שטיפת מעיים עוד פעם, לקחו את הילדה, שמו אותה בחדר, אמרו לי הנה הילדה נמצאת פה, תלכי הביתה מחר בבוקר תבואי […] הלכנו למחרת בבוקר, לצערי אמרו לנו שהילדה נפטרה.
מי שהוסיף בעדות לגבי מצב הילדה לא היה האם, אלא בנה, אבנר צורי, שאמר:
[…] בבית החולים רשום שהוא הגיע מחוסרת הכרה, וזה לא המילים שהם אומרים, זה לא בדיוק היה ככה, שהאמא שלי יצאה מבית החולים הילדה נופפה לה ביד ואמרה לה שלום. […] היא לא הגיעה בחוסר הכרה […] זה לא נכון לדברי אמא שלי, היא הגיעה עם הכרה מלאה לבית החולים.
כך או כך, עדות האם והבן ניתנו בשנת 1997, 44 שנים לאחר האירוע. גיליון סיכום המחלה ("הדו"ח הרפואי") נכתב מיד לאחר האירועים, ב-1953.
אני יכולה להתפלפל על חוסר הדיוק המשווע והסתירות שנמסרו להורים- פעם אחת על קבורה בחיפה ופעם שנייה על קבורה בחדרה.
נהרי מציינת שלהורים נמסר פעם אחת על קבורה בחיפה ופעם אחת על קבורה בחדרה. מה שהיא לא מציינת היא שהגרסה על קבורה בחיפה נמסרה למשפחה על ידי החברה קדישא חיפה, והיא תואמת לרישום בכל המסמכים הרשמיים. הגרסה לגבי קבורה בחדרה נמסרה למשפחה לא על ידי גורם רשמי או על ידי ועדת החקירה, אלא מידי מכר שהיה בזמנו בועד המעברה, ואמר להורים שהם יטפלו בקבורה – אדם שהמשפחה עצמה חשדה ביושרתו.
על שתי תעודות הפטירה השונות שקיבלו, אחת על שנת 1952 ואחת על 1953 (מישהו היה מקבל דבר כזה כהוכחה?!).
המשפחה אכן סיפרה בעדותה שקיבלה שתי תעודת פטירה:
גב' כוכבה צורי: הבת שלי חקרה, והיא ידעה מה הולך, ובעלי לפני כמה שנים מצאו איזה ילדה, שמצאה את ההורים שלה, ולנו לא היתה תעודת פטירה בכלל, הלך לקבל תעודת פטירה, שלחו לנו 52' ואח"כ עוד פעם אמר לא נכון, הילדה נולדה ב-52', ואיך נפטרה ב-52'?? ואז עוד פעם שלחו לנו 53'. […]מר צורי מיכאל: […] אחר כך מצאו ילדה אחת בתל אביב […] אז תיכף הלכתי למשרד רישום, יום ראשון הלכתי, יום שני הגיע לי תעודת פטירה, 52'. שלחו לי ב-52' נפטרה.אחר כך עוד פעם, […] אני הלכתי, עוד פעם הלכתי, שלחו לי, אחרי יומיים שלחו לי ב-53'.
אלא שבאופן מעניין, עם הפניה לועדת החקירה צירפה המשפחה רק תעודת פטירה אחת בלבד, את זו שלפיה נפטרה הילדה בתאריך הנכון, ב-1953 (ותעודה זו מופיעה לבדה גם בדף העדות של המשפחה באתר של עמותת עמר"ם), כך שאין לנו דרך לבחון את תעודת הפטירה השגויה ולנסות להבין את הסתירה המדוברת, אם אכן קיימת תעודה כזו.
בכל מקרה, הטענה של נהרי נשענת על אי-הבנה (או הטעיה) בנוגע למהותה של תעודת פטירה, ועל העלמת מידע חיוני.
ראשית – תעודת פטירה אינה מסמך מקור (מסמך המקור הרלוונטי מכונה "הודעת פטירה") אלא אישור שמנפיק משרד הפנים, רק במידה ומבקשים ממנו, שמאשר שפטירת האדם המדובר מופיעה בפנקס הפטירות של המחוז הרלוונטי. דרך אגב – מכיוון שמרשם האוכלוסין מתנהל בנפרד ולפי הודעת הפטירה – ייתכן מצב שמשרד הפנים ינפיק תעודת פטירה עבור אדם שעדיין יופיע כחי במרשם התושבים – מכיוון שלא נמצאה הודעת הפטירה שדיווחה על פטירתו.
שנית – בכל עשרות או מאות המקרים שראיתי – מעולם לא ראיתי מקרה שבו ועדת החקירה הסתמכה על תעודת פטירה כזו כהוכחה לקביעת מסקנה שילד נפטר. אבל אתם זוכרים את "הדוח"ות הרפואיים" שהזכירה נהרי מוקדם יותר? כאן צריך להשלים את מה שהשמיטה נהרי: ועדת החקירה לא נשענה על תעודת הפטירה (האחת או השתיים) כהוכחה לפטירה. היא הסתמכה על גיליון סיכום המחלה המפורט של בית החולים רמב"ם; על רישום ביצוע נתיחה שלאחר המוות ביומן הנתיחות של בית החולים; על רישום הפטירה בפנקס הפטירות של לשכת הבריאות של מחוז חיפה; ועל רישום הקבורה ביומן הקבורה של החברה קדישא הספרדית בבית העלמין מחנה דוד בחיפה.
אבל האמת היא שמה שהכי מרתיח אותי זאת הגישה הזאת למשפחה שדורשת לדעת מה עלה בגורל הילד או הילדה שלה. הגישה המתנשאת הזאת, השופטת, שמדרגת מתי למשפחה מותר לבוא בטענות למדינה ומתי לא.
תיכף נראה האם הגישה היתה שיפוט ודירוג מתי למשפחה מותר לבוא בטענות ומתי לא.
אז בואו נעשה סדר קטן, משפחה שלא ראתה גופה, שלא ראתה את הילד.ה שלה מת זכותה המלאה לדרוש הוכחה, איתור קבר, פתיחת קבר, בדיקות רקמות/דנא וכל דבר שיביא מרגוע ומנוח לנפש, שיביא למשפחה תשובה הולמת.
אני מסכים שלכל משפחה עומדת הזכות לדרוש הוכחה. אלא שאני מציע לשים לב מה הרף שמציבה נהרי: ארבע תעודות שונות בנות הזמן, שמתעדות בלי סטיה בפרטים את הטיפול הרפואי, הפטירה והקבורה של הילדה, לא מספקות אותה. זאת למרות שהן מתעדות מעורבות של לפחות שני רופאים ושל אנשי החברה קדישא, כך שהאפשרות שהילדה לא נפטרה דורשת להניח שכל אלה (וייתכן שגם אחרים) שיתפו פעולה ביצירת רישום כוזב לפטירתה של ילדה שלא נפטרה. נהרי מציבה את הרף באיתור התאמה בבדיקת דנ"א בין השרידים בקבר לבין המשפחה. זכותה להציב את הרף הזה, וזכותם של אחרים לחשוב שגם פחות מכך יכול להחשב להוכחה מספיקה. אולי כאן המקום לציין שהתנהלותה הרשלנית באותן השנים של החברה קדישה הספרדית חיפה (שאינה חלק מ"הממסד", אלא גוף פרטי) – שלא תיעדה או לא שמרה את התיעוד של ציון הקברים המדוייק בחלקת הילדים בבית העלמין מחנה דוד – מונעת מאיתנו את האפשרות להגיע במקרה הזה לרף ההוכחה שדורשת נהרי, והופכת אותו ללא ריאלי.
הגישה הזאת של יחיאל בר אילן היא לא חדשה. היא אותה הגישה של צוותי רפואה שגירשו הורים מבתי התינוקות (ואיפשרו במקביל למשלחות תיירות מחו"ל לבקר באותן בתי תינוקות ממש). זאת אותה הגישה שהמשיכה גם מאוחר יותר בוועדת החקירה של שנות התשעים, כאשר בחלק מהמקרים השופטים פשוט לא מבינים על מה ולמה המשפחות באות בטענות.
שימו לב שכאן מרחיבה נהרי נהרי את המבט אל בתי התינוקות ולא לבתי החולים. במקרה של מלכה צורי, בשונה מהמקרים האופייניים בתלונות על היעלמות התינוקות – בהם התינוק הועבר מבית התינוקות ומשם נשלח ללא ידיעת המשפחה לבית חולים – ככל הידוע לנו היא לא היתה כלל בבית תינוקות. היא גדלה בצריף המשפחה במעברה, וממנו הועברה ביוזמת ובליווי האם אל בית החולים. מדיניות הגבלת הביקורים והשהות של קרובי משפחה של החולים בבתי החולים היתה תופעה ידועה ומקובלת בעולם הרפואה של אותו הזמן, ולכן עדות על הגבלת השהות של הורים בבתי החולים אינה מפתיעה כשמציבים אותה בהקשרה. בבתי התינוקות, לפי רוב העדויות, השהות לצד הילדים הוגבלה, אבל ההורים לא גורשו משם באופן גורף, כמו שעלול להצטייר מהתיאור של נהרי. האמהות היו מגיעות להניק ולהאכיל את הילדים כשלוש פעמים ביום.
הנה, אותה המשפחה שהוזכרה אתמול בדיוק, אבי המשפחה מנסה להסביר לשופט שהוא קיבל שתי שתי תעודות פטירה סותרות, על פטירה ב52 ועל פטירה ב53 וחברי הוועדה שואלים בפליאה "אז על מה אתם מתלוננים? שלחו לכם תעודה בכל פעם!"
וכאן אנחנו מגיעים אל ההוצאה מההקשר שהיא ציר הפוסט של נהרי. נהרי צירפה לפוסט שלה את הצילום הבאף של קטע מפרוטוקול העדות של האב בפני ועדת החקירה. אני הוספתי על גבי הצילום סימון בצבעים של המקור(ות) לציטוט שהביאה נהרי:
שמתם לב שנהרי שיבשה את סדר הדברים בציטוט? לאחר שהאב מספר שקיבל את שתי תעודת הפטירה
"דוד מימון: אז על מה אתם –היו"ר: שלחו לך תעודה, שלחו לך תעודה כל פעם.מר מיכאל צורי: תעודת פטירה פעמיים, למה פעמיים.דוד מימון: על מה אתם מתלוננים, אני רוצה להבין?"
ואילו נהרי חותכת את סיום המשפט של מימון, ובמקומו מוסיפה לו דברים שאמר קודם לכן היו"ר, כך שיוצא:
"אז על מה אתם מתלוננים? שלחו לכם תעודה בכל פעם!"
בעריכה של נהרי, דברי "חברי הועדה" נשמעים כמו טרוניה כלפי המשפחה על כך שהעזה להתלוננן ולדבריה "השופטים פשוט לא מבינים על מה ולמה המשפחות באות בטענות".
אלא שאלה לא היו דברי חברי הועדה, ועל כך מעיד ההקשר. כי מיד אחרי הדברים כפי שהם מופיעים בצילום שהציגה נהרי, מופיע המשך הדברים [ההדגשה שלי]:
מר מיכאל צורי: אנחנו מתלוננים, הילדה לא מתה.דוד מימון: רגע, סליחה, על זה שאתם לא יודעים איפה הקבר?מר מיכאל צורי: איפה הקבר, היא, היא –דוד מימון: תן לי לשאול רגע, אתם לא יודעים איפה הקבר, או שאתם מטילים ספק אם היא בכלל נפטרה.
כלומר, מהמשך הפרוטוקול עולה ששאלתו של דוד מימון – שאגב, לא רק שהיה אלוף ולא שופט (אבל כיהן כנשיא בית הדין הצבאי לערעורים), אלא היה בעצמו בן לעולים מתימן – לא מבטאת אי הבנה "על מה ולמה המשפחות באות בטענות" אלא נסיון פשוט וענייני לברר מה עמדת המשפחה – האם היא רק מבקשת לאתר את מיקום הקבר, או מטילה ספק בעצם הפטירה.
הטרוניה שעומדת בלב הפוסט של נהרי מבוססת על הוצאת דבריו מהקשרם, והצגתם באופן שמאפשר להשחיר את דמותם של חברי ועדת החקירה ולהטיל ספק במסקנותיה. נראה שלמטרה זו, כל הכלים כשרים: שינוי ציטוטים, הימנעות מהזכרת מידע חיוני, תיאור כוזב של הבסיס למסקנות ועדת החקירה, בחירה סלקטיבית של תוכן עדויות בני המשפחה והוצאת דברים מהקשרם.
למעוניינים לצפות במסמכים עצמם או להרחיב לגבי המקרה – זהו תיק חקירת המקרה של ועדת החקירה הממלכתית, וכאן תמצאו את פרוטוקול העדות של ההורים והאח בפני ועדת החקירה.
עמדת תצפית 
פינגבק: העדויות שעל קרטוני החלב: היסטוריה, זכרון ואמנות | עמדת תצפית