המלחמה נגד הבנקים והיהודים

במקרה הזה, לא מדובר על מלחמה נגד השילוב של מי שהם גם בנקאים וגם יהודים. באירופה נלחמים נגד הבנקים, ובמזרח התיכון נלחמים נגד היהודים, כלומר נגד האחים המוסלמים, כלומר נגד היהודים. לקט דברים מהתקופה האחרונה.

***

ראשית, שתי ידיעות משמחות, ושיעור חשוב שאיסלנד מעניקה לעולם:

א. אומרים לנו שהתחרות טובה כי היא מביא להתייעלות. הדבר הזה נכון (אולי, בצורה מעט מעוותת) לפי המודל התיאורטי של התחרות, שבו המשתתפים מתחרים בצורה הוגנת. הבעיה היא שאנחנו מתנהלים בעולם לא תיאורטי, ובעולם הלא תיאורטי, המשתתפים מרמים. לפעמים הם נתפסים, לפעמים לא, ובד"כ גם אם הם נתפסים, זה רק אחרי שכבר זכו לתהילה של שבע זכיות רצופות בטור-דה-פרנס ו/או בהכנסה כספית של מיליונים או מיליארדים. אז בעבר כבר נחשף שהבנקים בבריטניה פשוט רימו בדיווח לגוף שקובע את שער הריבית וכתבתי על זה כאן. עכשיו מתברר שארבעה בנקים בגרמניה, בינהם "דויטשה בנק", נמצאים תחת חקירה בחשד שרימו בקביעת שער הריבית הבין-בנקאית בגוש היורו. זה לא משמח בגלל שהם מרמים, כמובן. העניין המשמח הוא שמדי פעם הרשויות מעיזות לחקור אותם, ואולי מתישהו גם יעזו לתת עונשים ראויים ומרתיעים.

ב. שרי האוצר של האיחוד האירופי אישרו בתאריך 22.1.13 לאחת עשרה מדינות חברות באיחוד להטיל את מה שמכונה "מס רובין הוד" – מס נמוך על עסקאות בשוק הפיננסי, שמטרתו להפוך את הסחר הספקולטיבי לטווח קצר מאוד לפחות משתלם. המס הזה, שמכונה גם "מס טובין" על שם הכלכלן האמריקאי זוכה פרס נובל ג'יימס טובין, אושר לאחר מהלך שנמשך שנים, תוך התנגדות נמרצת של המגזר הפיננסי. זה צעד ראשון בכיוון שהוא כנראה החשוב ביותר בנוגע ליכולת לטפל במצבה של הכלכלה בעולמית בימינו – הטלת הגבלות על המגזר הפיננסי-ספקולטיבי ועל הניידות וחופשית של ההון הפיננסי, על מנת ליצור סביבה מתאימה יותר לפעילות כלכלית שמייצרת ערכים ריאליים ולא קזינו של הימורים. לכאורה, זוהי שחטית "פרה קדושה" של הכלכלה החופשית. למעשה, אפילו אדם סמית, אחד האילנות הגבוהים ביותר בהם נתלים הכלכלנים הניאו-ליברלים ונביאי השוק החופשי כבר כתב:

…אותה חירות טבעית של כמה יחידים, שעלולה לסכן את ביטחונה של החברה כולה, חוקיהן של כל הממשלות, החופשיות שבהן והעריצות שבהן, צריכים להגביל אותה, והן אכן עושים כן. החובה להקים קירות חוצצים כדי למנוע את התפשטותה של דלֵקה פוגעת בחירות הטבעית ממש כמו תקנות ענף הבנקאות המוצעות כאן.

ג. אחד הדברים המגינים על ההתנהגות הפרועה של הבנקים העוסקים בהשקעה ספקולטיבית וניפוח בועות, הוא ההנחה שהם "גדולים מדי מכדי ליפול", ושקריסה שלהם תגרום לנזק גדול כל-כך, עד שלממשלה לא תיוותר ברירה אלא לחלץ אותם מהבור שכרו לכולנו. ממשלת איסלנד לימדה אותנו שיעור אחר במשבר האחרון, כשעשתה בדיוק ההפך, ובדיוק את מה שהיא אמורה לעשות: להגן על האזרחים שלה ולא על הבנקאים שיצרו את המשבר. הנה דברים שאמר נשיא איסלנד בראיון מדאבוס, בה התכנס הפורום הכלכלי העולמי, כהסבר כיצד איסלנד התאוששה מהמשבר שעדיין מעיק על אירופה:

הסיבה העיקרית לכך היא שהיינו נבונים מספיק כדי להבין שזהו גם משבר חברתי-פוליטי, כמו גם העובדה שלא הלכנו בעקבות האמונות הרווחות של העולם המערבי ב-30 השנים האחרונות. הטלנו הגבלות על המטבע. נתנו לבנקים לקרוס. סיפקנו תמיכה לעניים, לא חוקקנו צעדי צנע בהיקף הנראה היום באירופה. והתוצאה כעבור 4 שנים היא שאיסלנד נהנית מהתקדמות והתאוששות שונות מאוד ממה שנראה ביתר מדינות אירופה שסבלו מהמשבר הפיננסי.

מדוע אנשים חושבים שהבנקים הם הכנסיות הקדושות של הכלכלה המודרנית? למה בנקים אינם כמו חברות תעופה או תקשורת? מדוע לא נותנים להם לקרוס אם הם נוהלו בחוסר אחריות? התפיסה שאסור לתת לבנקים ליפול ולכן צריך להציל אותם, היא תיאוריה לפיה בנקאים נהנים מפירות הצלחתם, והאנשים הפשוטים סופגים את ההפסדים שלהם – למשל באמצעות מיסוי וצנע. אנשים בדמוקרטיות נאורות לא יסכימו להמשיך בכך בטווח הארוך".

גרימסון אף הסביר כיצד הבנקים גם פגעו בכלכלה האיסלנדית, עוד בתקופת הצלחתם: "הבנקים באיסלנד, כמו בבריטניה ובארה"ב, הפכו למעין חברות הייטק – הם גייסו מתמטיקאים, מהנדסים, מדעני מחשב. כאשר הבנקים קרסו, תחומים חדשניים בכלכלה שלנו, כמו טכנולוגיית המידע והיי-טק נהנו משיפור. הלקח הוא שכדי שכלכלה תהיה תחרותית בתחום הטכנולוגיה, מגזר פיננסי חזק שמתחרה עם חברות ההיי-טק על הכשרונות בתחום, אינו מבשר טובות לטכנולוגיה, החשובה כל כך בכלכלה מודרנית.

***

אחד הדברים שהפתיעו אותי באירועי "האביב הערבי" (או בשמם המדוייק יותר, ההפיכה) במצרים, היה כרזות של הנשיא מוברק עם מגד דוד על ראשו, למשל כמו בדיווח הזה של רויטרס:

מסתבר שזה לא התחיל שם, וכרזות דומות הופיעו בהפגנות נגד מדיניות המשטר במצרים גם לפני ההפיכה, למשל בהפגנה בלבנון נגד בניית גדר בין מצרים לרצועת עזה.

התופעה הזו מדאיגה, אבל במקרה הזה ניתן לטעון שהיא מכוונת כנגד מדיניות "פרו ישראלית" של משטר מובראק. לפני כמה ימים, משהו אחר תפש את תשומת ליבי, בעקבות הדיווח הזה של ממר"י, שעוסק בהכנות של גורמים שונים במצרים לאירועי יום השנה השני להפיכה, אירועים שגבו את חייהם של כ-50 מצרים. למספר הזה אולי צריך להוסיף 21 נאשמים שנשפטו למחרת לגזר מוות כעונש על מעורבותם במהומה שהביאה למותם של 72 אוהדי כדורגל לפני כשנה. התמונה הבאה מקורה כנראה בקבוצה רדיקלית באופוזציה החילונית לשלטון האחים המוסלמים, האופוזיציה שהעולם המערבי תלה בה את התקווה לשינוי דמוקרטי במצרים לפני שנתיים:

קריאה להפגנה ב-25.1.13

הכיתוב בתמונה קורא:

ה-25 בינואר 2013 – החזרת הכלבים התועים לבתי הכלא, להיות או לחדול, הצילו את מצרים, העם הוא שיעצור את בכירי האח"ס [האחים המוסלמים] אין צבא ואין משטרה,  הוצאה להורג של כל האח"ס היהודים

יותר מ 30 שנים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, האופוזציה החילונית-ליברלית של שלטון איסלמי-דתי בוחרת להכפיש אותו בכינוי הגנאי "יהודי". הבחירה הזו מעידה על עומק הביסוס של יחס אנטישמי כלפי ישראל בעולם הערבי. כמו בימים הרעים ההם באירופה, היהודים לא נתפשים כעם ככל העמים, אלא כדמון, סמל לכל רע. בטווח המיידי, אני לא בטוח שזה צריך לעורר דאגה. מצרים עסוקה עכשיו בבעיותיה הפנימיות שגובות ממנה מחיר דמים כבד, ומקווה ליציבות שתאפשר את שיקום מנגנוני המשטר והכלכלה. ספק אם תתפנה להקדיש מאמץ לעימות עם ישראל. בטווח הארוך, התופעה הזו צריכה לעורר דאגה עמוקה בלבו של כל ציוני ששואף לעתיד של קיום מדינת הלאום היהודי בארץ ישראל בתנאים של שלום ושיתוף פעולה עם שכנותיה. נראה שהציבור בעולם הערבי עדיין רחוק מאוד מהשלמה עם קיומה של מדינה כזו במרחב, וכל עוד גישה אנטישמית כזו מושרשת בתפישה העממית, תמיד תשאר בפני השלטון המנסה לשמור על מעמדו או בפני מי שמעוניינים בערעור הסדר הקיים האופציה לנתב את זעם ההמונים מהבעיות הפנימיות אל הדמון החיצוני. תיקון המצב הזה ידרוש תהליך חינוכי ארוך שנים, והנהגה אמיצה מאוד שתבחר בקיום יחסים נורמליים עם ישראל. תיקון המצב הזה הוא אינטרס ישראלי אסטרטגי הדורש הנהגה ישראלית אמיצה ובעלת אמונה שהדבר אפשרי. עד שזה יקרה, צריך לתת גיבוי להנהגה כזו מהצד הישראלי, ולשמור על עירנות, בבחינת "אשרי אדם מפחד תמיד".

***

שבת שלום

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “המלחמה נגד הבנקים והיהודים

  1. רשומה מעניינת ביותר!
    המקרה של אייסלנד מרענן, וזכור לי כמה ביקורת היא ספגה בזמנו על שחרגה מהפתרונות הקונבנציונליים.
    יחד עם זאת, יש לזכור שלתת לבנק לקרוס הוא גם צעד אנטי-חברתי אחרי הכל, שכן ציבור גדול מאבד כך את חסכונותיו.

    לגבי כינוי הגנאי "יהודי" (ועוד מצד אופוזיציה חילונית), אינני בטוח שניתן לייחס זאת לאנטישמיות, לפחות לא ל"אנטישמיות" שאליה אנו מתכוונים. בעולם של סמלים ודימויים, האנטישמיות היא תופעה עתיקת יומין שהחלה עם עליית הנצרות והאשמת היהודים ברצח המשיח שלהם ושיאה בשואה. ולמרות שבאנטישמיות הזו יש ניואנסים (ואפילו מתייחסים לאנטישמיות של המאה ה-19 וה-20 כ'אנטישמיות החדשה', בגין המימד החילוני שבה), עדיין מדובר פה ברצף אחד ארוך. והשאלה היא עד כמה קיומה העצמאי של ישות "יהודית" עצמאית מהווה סיבה מספיקה לניתוק הרצף הזה ובחינת התופעות שהבאת באור אחר ומתוך מורכבות אחרת. לצערי, השימוש בתווית 'אנטישמיות' בהוויה הנוכחית מעקר כל יכולת לעשות זאת.

    • תודה
      לגבי הבנק – לדעתי ההסתייגות שלך לא תקפה, מכיוון שהממשלה האיסלנדית נתנה ערבות לפקדונות
      האזרחים שלה (אבל לא להשקעות של אזרחים זרים), ושלחה את בעלי הבנק לחפש. הצעד האנטי-חברתי כבר בוצע ע"י הבנק/חברות הביטוח/קרנות החיסכון והפנסיה, כשהשקיעו את כספי הלקוחות שלהם בבועות ספקולטיביות במקום בהשקעה יצרנית-פרודוקטיבית. ערבות להשקעות כאלה משמעותה בדיוק הצלת הבנקים על חשבון הציבור, ופגיעה ביכולת שלו למצוא אפיקי השקעה יצרניים ובטוחים לחסכונותיו.

      לגבי האנטישמיות – בסדר. ברור שזו לא שנאת ישראל הישנה בגלל רצח ישוע המשיח, וברור שזו לא האנטישמיות החדשה הקשורה במלחמה בסדר הליברלי הכלכלי החדש באירופה של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אבל מכיוון שעדיין מדובר בשנאת יהודים לא-עניינית (השואבת סמלים ודימויים משני הסוגים הראשונים), הרואה ביהודים דמון – המקור והאשם לכל החוליים – ולא כלאום ככל העמים, ומופצת ומושרשת כתופעה חברתית נרחבת ביותר – אני חושב שהמושג אנטישמיות בהחלט תקף עבורה. יכול להיות שאפשר לסווג כאן קטגוריה חדשה של "אנטישמיות ערבית/איסלמית מודרנית", אבל זה עדיין לא משנה את המהות לטעמי. נכון שהימין מסרס את השיח כשהוא מכנה כל שבב ביקורת בכינוי "אנטישמיות" או "אוטו-אנטישמיות" (כשמדובר בביקורת עצמית), כי סירוס השיח הוא אחד מיסודות התפישה של הימין. אבל זה עדיין לא מבטל לטעמי את הצורך לקרוא לאנטישמיות בשמה כאשר היא מופיעה.

      • תודה על תשובתך.
        אם ממשלת איסלנד נתנה ערבויות לפקדונות האזרחים (דבר שלא היה מובן לי), אז ברור שאני חוזר בי. ראיתי את אחד הראיונות שצירפת עם ראש הממשלה האיסלנדי והוא ציין שהחלטה לתת לבנקים לקרוס היתה כרוכה גם בספיגת מחיר עבור אזרחים המושקעים בבנק, וזה גרר את תגובתי.

        ולגבי האנטישמיות, לדעתי סיווג התופעה הזו בתוך הרצף משחק בדיוק לידי הימין, ועל זה אני קובל. אלא שאין לי את הידע לשפוט אם מדובר בהמשך כלשהו של אותה השרשרת, או בשרשרת חדשה, בה לא היהודים הם הדמון, אלא מדינת היהודים, שבדגל שלה יש מגן דוד ומדינאיה מצהירים שלוש פעמים ביום את הביטוי "יהודית ודמוקרטית". יש עדויות לכאן ולכאן (למשל, יש יהודים שגרים במצרים ובאיראן, ולמרות כל הפיתויים בוחרים לא לעלות ארצה), והתשובה היא כמו תמיד כנראה מורכבת – גם וגם.
        הראיה שתופעה כזו לא צריכה להיות במצרים בגין הסכם שלום בן 30 שנה מוטעית לדעתי, משום שהסכסוך במזה"ת מעולם לא היה סכסוך בין ישראל למצרים, אלא בין ישראל לבין הקולקטיב הערבי, ובפרט הפלסטינים, וסכסוך זה, כידוע, עדיין עימנו.

        • אגב, השימוש שעושים ערבים בסממני אנטישמיות "קלאסיים" הוא בעיניי שאלה של ביצה ותרנגולת. כלומר, האם האנטישמיות ה"קלאסית" הזו היתה תופעה נפוצה ורחבה לפני הסכסוך הישראלי/יהודי-ערבי, או שהסכסוך הוא שחולל את השימוש בסממנים אלו.
          אם זו האופציה השניה (כפי שאני סבור, אך לא מתוך ידע מבוסס), אז יש פה עוד אינדיקציה להבדל בין שנאת יהודים באשר הם (קרי, אנטישמיות) לבין שנאת יהודים כי הם האויב (חלק מסכסוך לאומי-דתי חריף).

          • תגובה לשתי ההודעות האחרונות ביחד:
            לגבי ההבחנה בין שנאת יהודים סתם לבין שנאת ציונים ממוקדת, כמו שאתה אומר, יש שם גם וגם. וגם לפעמים נסיונות הצטדקות ("אנחנו לא אנטישמים, אנחנו רק אנטי-ציונים), כי אנטישמיות נראית רע, אבל אנטי-ציונות היא ביקורת "לגיטימית". הניסיון הרע למדי של היהודים בארצות ערב במאה העשרים, למרות קיומן של שרידי אוכלוסיות איזוטריות ביחס למצבן בעבר, מעיד להבנתי בעיקר על המימד הלא-ענייני של השנאה הזו, שהרי יהודי עיראק, מצרים, סוריה ושאר המדינות בוודאי שלא היו ציונים ברובם (אם כי לא למדתי את התחום לעומק). במקרה שהצגתי כאן, הבחירה היא בכינוי "יהודי" ולא "ציוני", ועל כן השיוך האנטישמי מובהק.
            לגבי המשפטים האחרונים הנוגעים לקשר בין המצב במצרים לבין הסכסוך הציוני-פלסטיני, אני חולק עליך. אין ספק שהתמשכות הסכסוך הציוני-פלסטיני מתדלקת את השנאה הזו. אבל ראשית, כי אני חושב שההיסטוריה של האזור מעידה בעיקר עד כמה קיומו של "קולקטיב ערבי" הוא רופף ומוטל בספק, ובמקומות שבהם הוא מופיע, הוא מופיע ככלי בידי כוחות הריאקציה בעולם הערבי על מנת לבלום את הניסיון לפתור את הקשיים הפנימיים. שנית מכיוון שסכסוכים פנימיים בעולם הערבי לא הביאו לרמות שנאה והסתה כאלה. אני חושש שכמו באנטישמיות המודרנית באירופה, שנאת הציונים משמשת ככלי לערעור הסדר הקיים, ובמסגרת זו היהודים הם לא המטרה העיקרית שלה. המסקנה של הרצל מתובנה זו, היא שאין טעם לעסוק במלחמה באנטישמיות, אלא יש צורך לשנות בצורה יסודית את התנאים שמעודדים את פריחתה.
            לשימוש בסממנים אנטישמיים קלאסיים – יש כאן העתקה מובהקת של סממנים מהאנטישמיות האירופית (החל מדמות היהודי בקריקטורות ועד התפוצה והפופלריות, גם בימינו אנו, של "הפרוטוקולים של זקני ציון"). יש לכך שורשים בזהות ובקשרים הנוצריים של האליטה הערבית בארצות המזרח-התיכון בתקופת ראשית הציונות, אבל הם אומצו בחום גם על ידי הזרם המתנגדים לקיומה של ישראל מתוך זהות דתית-איסלמית. האפליה כלפי יהודים כעדת מיעוט של בני חסות תחת שלטון מוסלמי לא השתמשה בסמלים האלה לפני הופעת הציונית.
            בכל מקרה – הנקודה הזו היא בדיוק הבעיה: המעבר מהתייחסות לציונות כאל יריב (עם כל הנזק בראיה זו במקום לראות בה את מה שהיא בהחלט היתה לכל הפחות בעשורים הראשונים – שותף פוטנציאלי לפיתוח האזור לטובת כל יושביו) להתייחסות אליה כאל דמון, ומכאן גם התופעות של זליגה מעבר לקו הדק להתייחסות אל כל היהודים כדמון. מי שמוביל ומתדלק את המעבר הזה הוא גורם מסוכן בדיוק מכיוון שהוא הופך את הסכסוך במזרח התיכון מסכסוך קונקרטי ענייני לסכסוך מטאפיזי בלתי-פתיר, ולכן לטעמי חשוב כל כך להתנגד לתופעה הזו ולהוקיע אותה. היחס האנטישמי או האנטישמי בכסות אנטי-ציונית (והמסווה כאן הוא דק מאוד לטעמי: אין כאן ביקורת עניינית על מדיניות ישראל, אלא גישה השוללת את זכותה להתקיים, כלומר את זכותם של היהודים להגדרה עצמית כלאום, ובוודאי במזרח התיכון) הוא אחד המכשירים החזקים ביותר בידיהם של אלה שלא מעוניינים לפתור את הסכסוך בדרכי שלום.

            דרך אגב, ככל שאני לומד על ההיסטוריה של המזרח התיכון במחצית השניה של המאה ה-20, והלאה, מתחזק אצלי הרושם שהסכסוך הציוני-פלסטיני הוא בסה"כ זירה חמה אך צדדית במלחמה הקרה שבין הגושים הגדולים במזרח-התיכון, שבה הגורמים השונים בזירה הפלסטינית מתמרנים בין הפטרונים השונים על מנת לגייס תמיכה, והמאבק הקיצוני (עם הנטיה לאנטישמיות) בציונות הוא הדלק ששומר אותה כגזרה החמה. הוא כל כך אפקטיבי, עד שלפעמים העולם (וגם אנחנו) שוכח שהחזית העיקרית במלחמה הקרה הזו במזה"ת מתנהלת בשנים האחרונות בסוריה ולא בארץ ישראל.

            • כמה הערות ברשותך:
              ראשית, יש לזכור שגורלם המר של היהודים במדינות ערב במאה 20 נחרץ לאחר עלייתה, וגם *הצלחתה*, של הציונות. כלומר, אני לא "מצדיק" או "מבין" כמובן, אבל זה עדיין מסתדר עם הטיעון שלי שרדיפת היהודים נבעה מעלייתו של סכסוך לאומי ולא מהיותם יהודים (שכן, הרדיפה היתה צריכה להתחיל גם הרבה לפני הציונות). מאותה סיבה גם לא הייתי מייחס חשיבות רבה לבלבול במושגים 'ציוני' ו'יהודי', כי זה סתם צורה ולא מעיד על תוכן (כמו שרבים בארץ לא יודעים מה ההבדל בין ערבי למוסלמי). אגב, כתבתי בבלוג שלי על הפרהוד (הפוגרום ביהודי עיראק בשנת 41), ואתה מוזמן לקרוא.

              שנית, אתה מעלה נקודה מאוד חשובה על כך שבדומה לאנטישמיות באירופה, שנאת היהודים/ישראל בארצות ערב הוא כלי לריאקציה חברתית/פוליטית ולא מטרה בפני עצמה. אני מודה שלא חשבתי על הזוית הזאת. מצד שני, האם אין בכך דמיון לשנאת זרים בכל מערכת פוליטית, למשל שנאת המוסלמים באירופה כיום? ואם כן, אז דמיון זה מבטל למעשה את הייחוד של האנטישמיות עצמה.

              שלישית, אני חולק עליך לגבי מסקנתך שלא קיים קולקטיב ערבי. אמנם בשנים האחרונות ועל רקע התחזקות הפונדמנטליזם השיעי, העולם הערבי נחלק בין סונים לשיעים, אבל צריך לזכור שהיסטורית, מרבית מדינות ערב הן פיקציה של הקולוניאליזם הבריטי-צרפתי. מה ההבדל בין ירדני לעיראקי לסעודי? היום כנראה שכן יש הבדל (עברו 70 שנה), אבל האם הוא גובר על המשותף? עם זאת, אני מסכים איתך שהשימוש ברטוריקה פאן-ערבית מצד *המנהיגים* (נאצר וסדאם חוסיין הם הדוגמאות הבולטות) נועד לטשטש את בעיות הפנים, אבל אל תתבלבל בין המנהיגים לעם. הרי יש סיבה שהרטוריקה הזו עובדת – היא מייצגת זרם עממי עמוק. ובדיוק מסיבה זו אפשר להבין את ההתנגדות לישראל, שנתפסת כשלוחה מערבית יהודו-נוצרית של האימפריאליזם שממנו סבל העם הערבי, כאמור.

              רביעית, אתה מבקש לסמן את הסכנה שבתנועות הדתיות-פוליטיות שמסרסות כל אפשרות להסדר עם ישראל, וששוללות את זכותה להתקיים. מסכים איתך, אבל זה חלק מהסכסוך הציוני-ערבי, לא? אגב, אני לא חושב שאפילו זרמים אלו שוללים את זכותה של ישראל להתקיים, אלא רק להתקיים *כאן*. ועדיין, צריך לזכור שלמרות תנועות אלו, יש הסכמי שלום עם מצרים וירדן, ויש את היוזמה הערבית (שחודשה כבר 10 פעמים ברציפות). ועל כל פנים, השנאה לישראל גואה בשנים האחרונות בעקבות סיומו של עשור שבו ישראל הסלימה לחלוטין את השימוש בכוח צבאי – בגדה, בעזה, בלבנון, וכעת גם בסוריה.

              ולגבי סוריה, אבחנתך מעניינת וצודקת. למעשה, זו הבעיה של הפלסטינים – שהם בכיס של המערב. וזו הסיבה שהמערב משלם להם בעיקר מס שפתיים ולא כופה את הפתרון, למרות שכולם כבר יודעים מה יהיה המתווה… וזה גם מסביר את האסטרטגיה החדשה של אבו-מאזן (שלא ממש יכול לערוק מהמערב) – יצירת בסיס לחץ עולמי-עממי נגד ישראל, שאמור להתגבר מלמטה למעלה ובכך לכפות על ממשלות המערב לשנות את תמיכתן בישראל.

  2. תוכנית החלוקה לא התקבלה על דעת הערבים, ובניסיון למנוע את הקמתה של מדינת ישראל פתחו ערביי ארץ ישראל בפעולות איבה כנגד היישוב , ובשלב שני פלשו צבאות מדינות ערב לשטחה של ארץ ישראל. במהלך המלחמה הרחיבו הכוחות היהודים את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. במסגרת המשא ומתן על הסכמי רודוס נשאו ונתנו הנציגים הירדנים גם על קו הגבול במקום בו אמורה הייתה לקום המדינה הערבית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s