בחירות, ממשלות ומשברים

הגיגים שונים שמחפשים הגיון בסביבת הזירה הפוליטית, ותזכורת לכך שמשברים לא "פורצים" אלא מיוצרים.

לא מעט פרשנויות נכתבו כבר בעקבות תוצאות הבחירות, וחלק מהן אפילו קראתי. באופן כללי, אני כל פעם מתרשם עד כמה הזירה הפוליטית מורכבת, מבלבלת וקשה לחיזוי, אם כי נהדרת לחכמה בדיעבד. אני אשתדל להמנע מביקורת בדיעבד ותחזיות מפורטות, או יותר נכון, אנסה לשרטט בקווים גסים תחזית שמסתמכת עד כמה שניתן על הכוחות היסודיים והיציבים יותר (כמו שאני מבין אותם) וכמה שפחות על החזות הנזילה.

יאיר לפיד הבהיר בצורה מאוד ברורה למי שהתעקש לא להקשיב לו או לא להאמין לו לאורך כל הדרך את מה שהיה צריך להיות ברור לכולם – אין לו ולא הייתה לו שום כוונה לבנות ממשלה חלופית לנתניהו, אלא אם הדבר היה נכפה עליו ע"י ניצחון גורף של מפלגת העבודה. אם מסתכלים על הדברים כהוויתם, הסיבה לכך היא ההבדל הרעיוני היסודי שבין לפיד למפלגת העבודה בהובלת יחימוביץ'. כמו שכתב דני גוטווין:

שניהם מזהים את כמיהת מעמד הביניים ל"אנחנו", אם כי מעניקים למושג משמעויות מנוגדות. יחימוביץ' רואה את קריסת "האנחנו" כתולדה של משטר ההפרטה, בעוד שלפיד מבקש לחדש אותו במסגרתו; יחימוביץ' רואה את מדינת הרווחה כבסיס ל"אנחנו", בעוד שלפיד חותר לכונן אותו תוך השתחררות ממנה; "האנחנו" של יחימוביץ הוא סוציאל-דמוקרטי ואילו "האנחנו" של לפיד הוא ניאו-ליברלי. שתי גרסאות מנוגדות אלו של "האנחנו" – שבאו לידי ביטוי גם במחאת האוהלים – יעמדו במוקד המאבק שינהלו שניהם על קולו של מעמד הביניים.

מכיוון שכך, ניתן לראות בתוצאות מערכת הבחירות האחרונות בעיקר את העובדה שמי שרואים את עצמם כמעמד הביניים הישראלי מחזיקים בגישה של לפיד: אל מול כשלון השיטה הקפטילסטית-ליברלית לממש את הבטחותיה עבורם, הם לא מעוניינים בשיטה חדשה, אלא מחזיקים באמונתם בשיטה זו, ומבקשים לשפר את פעולתה באמצעות פעולה נגד הגורמים שהם מבינים שמפריעים ליישומה: המגזר החרדי (מכיוון שאינו משתתף בשוק העבודה ו"נהנה" מתקציבים גבוהים "על חשבונם"), הטייקונים (שמונעים את ירידת המחירים המבורכת שתביא התחרות) והמונופולים הציבוריים כדוגמת חברת החשמל, הנמלים ומנהל מקרקעי ישראל, המגובים בכוחם של "וועדי העובדים הגדולים" ו"המגזר הציבורי" ה"לא יעיל".

כדבריו של גוטווין:

לפיד משתמש אפוא ברטוריקה בסגנון יחימוביץ' כדי לקדם מדיניות בנוסח נתניהו. זוהי תמצית אשליית השינוי שהוא מציע כמענה כוזב לסתירותיו של מעמד הביניים הישראלי.

מכאן, ובהתחשב באתוס הקפיטלסטי-ליברלי של נפתל בנט ושל ציפי לבני, נראה שהקו המחבר של הממשלה הבאה ניתן לזיהוי, בין עם הרכבה יהיה ההרכב המתבקש: ליכוד-ביתנו+יש עתיד+הבית היהודי+ התנועה, ובין אם יהיה בהרכב הקורץ יותר אל "השמאל", ומחליף את הבית היהודי בש"ס (תוך עסקה פנימית שבה נשמרים האינטרסים הסקטוריאליים של ש"ס, תמורת פשרה מוסכמת וכנראה מעוקרת בתחום "השיוויון בנטל" והצגת קו-מדיני מתון). תיתכן אולי גם הפתעה של ממשלה "מסונדלת" על בסיס ליכוד-ביתנו+בנט+חרדים+התנועה, אבל אני לא מצליח לראות הגיון פוליטי בהקמתה.

בתמונה: שותף קואליציוני בכיר. הטקסט המקורי שליצדו היא פורסמה (2006): "המקום: כספומט בנק לאומי במרכז שוסטר. הגבר המושך: יאיר לפיד, שמזוהה עם בנק הפועלים ואף מקבל על החיוך שלו צ'ק נדיב משרי אריסון. הסוף הטוב: מצטערים, הכספומט סגור זמנית, חבטה עצבנית על הצג, קללה, אבל שרי לא תכעס."

מה צופה לנו, להערכתי, הממשלה הבאה:

1. המשך והשלמת הרפורמות במנהל מקרקעי ישראל ובהליכי התכנון. אני צופה שהרפורמות האלה יזכו לקונצנוס בממשלה.
2. תקציב ומיסוי – בהתאם לדברים שנאמרו באוצר לפני הבחירות וביחס לאתוס של הקואליציה הצפויה, אני לא צופה העלאה של מיסי חברות או מיסים על הכנסות גבוהות. אתם יכולים לשכוח מהעלאת מיסים או תמלוגים על ניצול משאבי הטבע. יעלו מיסים רגרסיביים כמו המע"מ ומחירי הדלק, הסיגריות והאלכוהול. אין סיכוי שזה יספיק, ולכן על מנת להימנע מגרעון עצום, יהיו קיצוצים חוזרים ונשנים בתקציב. אם ש"ס לא תהיה בממשלה, חלק מהם יהיו ממוקדים במגזר החרדי ובקצבאות. בכל מקרה, יהיו קיצוצים רוחביים משמעותיים. אפשר לצפות למלחמה עיקשת הרבה יותר בניסיונות להשיג הסכמי שכר ראויים במגזר הציבורי, ואולי גם לפגיעה בהסכמים קיימים.
3. "המלחמה בטייקונים": יהיה רעש. אולי יהיו רפורמות צרכניות נקודתיות נוסח שוק הסלולר. קשה לי להאמין שצפוי שינוי משמעותי. הסיבה הכי בולטת לטעמי – המצע של יאיר "בנק הפועלים שילם לי כמעט מיליון דולר בעשור הקודם" לפיד מלא בסעיפי הגנה על הבנקים, ובלבן של הפירמידות העסקיות הגדולות באמת בישראל ניצב בנק. יכול להיות שכמה טייקונים "יזרקו לכלבים" ברמה האישית, אבל גם כשזה קרה לכמה מהם, עוד לא ראיתי מישהו שמפסיד את הבית, נשאר משועבד לחוב אישי או מתחיל לעבוד כשכיר. בכללו של דבר ריכוזיות ההון צפויה לגדול. מדיניות משרד התמ"ת והאוצר בתחום תכנון משק החלב בישראל לדוגמא, מעידה על כך שמטרתם העיקרית היא הגברת הריכוזיות בתחום ולא ביזורו. אני צופה שהמגמה תמשך בתחומים נוספים. כמו כן, צפויה המשך ההפרטה במגזרי האנרגיה והמים והתחבורה.
4. החצי השני של הביטוי בסעיף הקודם: "ובועדים הגדולים" – בניגוד לסעיף הקודם, קשה לראות ממשלה מתאימה יותר להשלמת המשימה האגדית של קטילת דרקון "הועדים הגדולים", וגם הזירה הציבורית הוכנה לכך שוב ושוב בשנתיים שמאז המחאה. השאלה שנותרה היא "באיזו דרך?" הניחוש שלי הוא שאת הוועדים בנמלים (בהם קשה לייצר תחרות כי אין-צורך ומקום לעוד נמלים) "ייקנו" (תחת איומים) בחבילת הטבות שלאחריה הם יואשמו שוב ב"סחטנות", כך שמכאן והלאה יתקבלו לעבודה רק עובדים לא מאוגדים או בהעסקה במיקור חוץ. במקרה של חברת החשמל יימשך תהליך הייבוש תוך האשמת העובדים, ויצירת "תחרות" ע"י הקמת כל תחנות הכוח החדשות כתחנות פרטיות בהן העבודה לא מאוגדת, ואין לבעליהן מחוייבות לשימוש במגוון דלקים יקרים או בשמירה על רזרבות ייצור, שני מרכיבים שמקשים בצורה משמעותית על חברת החשמל. ככל שייגבר הלחץ על חברת החשמל, יהיה ניתן לכפות על עובדיה להסכים לפגיעה בתנאים שלהם, או לכניסת עובדים לא מאוגדים בצורה ישירה או במיקור חוץ.
5. חינוך – קידום המצויינות והחופש בחינוך, כלומר ההפרטה והיכולת של הורים לקנות לילדיהם חינוך בכסף פרטי וסבסוד ממשלתי. מאוד תיתכן עליה בשכר הלימוד לסטודנטים.
6. שיוויון בנטל – על מנת לשמור על "שלום בית", מכיוון שלא מייחסים חשיבות לחזון החברתי של "צבא העם" וכדי להוכיח שעמדתנו הליברלית לא מתנגדת לאמונה החרדית אלא רק לכך שהם מקבלים קצבאות ולא יוצאים לעבוד, יושג הסכם קרוב למתווה הבא: בני הישיבות יקבלו פטור משירות צבאי לאחר מספר שנים של לימודים בישיבה או שירות לאומי שיתנהל רובו ככולו בתוך המוסדות שלהם (ובכך יהווה עוד צינור להזרמת כספים למוסדות האלה). לאחר קבלת הפטור, יוכלו כל מי שלא מעוניינים להמשיך בלימודים בישיבה לצאת לעבודה (בעיקר בשלוחות מיוחדות לחרדים של חברות), כאשר הם מחזיקים בהשכלה לקויה ביותר, נשואים והורים ל 2-3 ילדים. במצב הזה ישמרו האינטרסים של כל הצדדים: החרדים יצאו לעבודה במצב שבו הסיכוי שהם יעזבו את העולם החרדי קלוש ביותר, ולשוק העבודה יצטרפו אלפי עובדים נטולי הכשרה ומחזיקים באתוס של "הסתפקות במועט", שישחקו את גובה השכר, יחסכו תשלומי קצבאות, ואולי אפילו יחליפו את מהגרי העבודה. מספר מוגבל של חרדים ימשיך להתגייס לצבא למסלול הכולל הכשרה מקצועית בשכר מלא ובמסגרת חרדית סגורה, בדומה לתוכניות הפועלות היום.

לסיכום הדברים, אני חושב שאנחנו צפויים לקבל ניסוי מזוקק יותר ויותר בשיטה הקפיטליסטית-ליברלית, ולגלות את האמיתות שמסתתרות תמיד מאחוריה: שוק חופשי זה אידיאל יפה, אבל בתחרות חופשית למשתתפים יש נטיה "לרמות", והרמאות של החזקים מבטיחה להם את הניצחון ומחסלת את התחרות. ככל שהממשלה מצמצמת את תפקידה כמווסתת ומפקחת התחרות, כך גדל כוחם של החזקים "לרמות" ולהבטיח את נצחונם על החלשים לכן אני צופה שהממשלה הקרובה צפויה להבליט את הסתירות הטמונות בניסיון ליישם את האידיאולוגיה שלה. לגבי מצביעיו של לפיד, "סקטור" מעמד הביניים, אני צופה שימשך ויתעצם הקיטוב בתוכו – חלק קטן בהחלט ישפר את מצבו (ואולי יהנה מהפחתת מיסים והורדת מחירים), אבל הרוב ימשיך לסבול משחיקה הולכת וגוברת במעמדו בעקבות שחיקת תנאי ההעסקה, צמצום בשירותי הממשלה ועליית מחירים בחלק מהתחומים.

בניגוד לכמה כותבים, אני רחוק מלשמוח מההזדמנות לניסוי הזה. נכון שיש מידה רבה של צדק בכך שמי שיבשלו את הדייסה יאלצו לאכול אותה כאשר יקדיחו את תבשילם ולא יותירו אותו ליורשים, אבל בדרך יגרמו נזקים וכבדים וסבל רב. ממשלה שמנהלת מדיניות "שגויה" לטעמנו אינה רק טועה. היא יוצרת בכל צעד נזק אמיתי במציאות, שלפעמים הוא נסתר בעינינו. אחת התובנות שלי בתקופה האחרונה היא שכשנדמה לנו שהממשלה בסה"כ לא עושה דברים רעים על כך, ברוב המקרים הסיבה היא שאנחנו פשוט לא מודעים למה שהיא עושה בשטח. כשהיא מעודדת אתוס של תחרות, היא הורסת את היכלות של אנשים לתת אמון ולשתף פעולה עם אנשים אחרים, ואת תחושת המסוגלות שלהם. היא מפוררת את אבני היסוד של חברה סוציאל-דמוקרטית.

***

אהרון דוד גורדון כתב:

שנינו רואים לפנינו סלע מוצק, זקוף, גבוה עד לב השמים ועליו מבצר איתן סגור ומסוגר, אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו. דרך אין. סביב חושך ואפלה. הולכים אנחנו בתוך קוצים וברקנים, מכשולים וחתחתים, ביצות ואגמים. מלפנינו ומלאחרינו תהומות. ואנחנו מבקשים מוצא. והנה אתה פונה לאחריך ורואה שם מתוך החשכה איזו דרך, ואתה חושב כי די לך למשוך קו ישר מן הדרך ההיא אל המבצר בשביל למצוא את המבוא של המבצר. ובין כך אתה שקוע כולך בדרך ההיא שלאחרינו, מתאמץ להגדיר בדיוק את נטייתה, את מידת רוחבה וכו'. בעוד שאני משקיע את כל מבטי במה שלפנינו, אל תוך החלונות, הבקיעים והחריצים שבחומת המבצר: אולי אמצע שם איזה קו אור, אשר אליו או על פניו נכונן את מגמת פנינו, אשר הוא גם יאיר את דרכנו גם יוסיף לנו אומץ להתגבר על כל המכשולים, להתגבר על כל. מובן, כי למראית עין אתה עוסק בדבר יותר ממשי ממני, שהרי הדרך ההיא שלאחרינו היא דרך ממש; בעוד אשר האור, שאני דומה למצוא, אינו, באופן היותר טוב, אלא אור חוזר, ומי יודע אם לא אור דמיוני. אולם זה רק למראית עין. כי באמת, בהיותך כולך פונה לאחוריך, אינך רואה כי בין הדרך ההיא שלאחרינו ובין המבצר, שאנחנו נושאים אליו את נפשנו, מבדילה תהום נוראה, שאין לעבור אותה בשום אופן שבעולם.

מערכת הבחירות מביאה איתה אווירת שיכרון, הנובעת מהתחושה שהנה ניתן לעשות שינוי גדול ובעיקר מהיר. אם נעשה קמפיין טוב, אם נבחר את הססמא הנכונה, מכיוון שיש לנו את המתנדבים הכי נמרצים – הנה נביא למהפך. האווירה הזו טובה לקמפיין, אבל צריך לזכור את מגבלותיה. בדרך כלל הן מופיעות ברגע שעולות על המסך תוצאות המדגם, והנה מתגלה שהעם שוב לא השתכנע בצדקתנו, ולא הבין מה טוב לו באמת.

אין זו קריאה לבריחה או אפילו לנסיגה מהשדה הפוליטי. זה השדה שבו מתקבלות ההכרעות, ולכן חייבים לפעול בו, ולהשפיע בו ככל הניתן. אבל עכשיו זה הזמן להיזכר שזה לא השדה היחיד, וכנראה גם לא השדה העיקרי. אחד השיעורים החשובים שניתן ללמוד לדעתי ממערכת הבחירות הזו הוא מגבלות הסיכוי להביא לשינוי מהיר בזירה הפוליטית לבדה.

בשדה הפוליטי, אנחנו חייבים לשמור על קיומו של "בית" למחנה הסוציאל-דמוקרטי, ולחזק אותו ככל הניתן. במובן הקונקרטי, אני מבין שלפחות בתקופה הקרובה אין לנו תחליף למפלגת העבודה ולשלי יחימוביץ', ושהבית הזה צפוי להיות וכבר נתון תחת מתקפה שתלך ותגבר. בנוסף, יהיה צורך להוביל מאבק ציבורי מגובה בפעילות פרלמנטרית נגד מדיניות הממשלה, ותוך הצעת חלופות ממשיות. שלי יחימוביץ', אם ברצונה להמשיך ולהוביל את המחנה הסוציאל דמוקרטי, חייבת להקים "ממשלת-צללים" סוציאל דמוקרטית. את התוכנית הכלכלית שהכינה המפלגה לפני הבחירות צריך לתרגם להצעת תקציב לשנת 2013, וברוח זו להציג אפשרויות למדיניות חלופית למדיניות הממשלה ולקדם אותן ככל הניתן בכנסת.

מחוץ לפוליטיקה, אנחנו צריכים להמשיך ולקשור את הקשרים במקומות שבהם רלוונטית הסוציאל-דמוקרטיה, וראשית כל בין העובדים. ארגון העובדים הוא המענה ובסיס הכוח להתמודדות עם הקפיטליזם הליברלי ומדיניות ההפרטה. דווקא בשבועות האחרונים שלפני הבחירות הושגו שני הישגים שיכולים להיות פריצת דרך וכיוון לדרך עתידית: חתימת ההסכם הקיבוצי של מורי היל"ה המאוגדים במסגרת כוח לעובדים וההכרה בועד עובדי פלאפון המאוגדים במסגרת ההסתדרות. שני מקרים אלה מציגים שני כיווני פעולה חשובים ביותר: הראשון איגוד מתמיד של העובדים בשירותים הציבוריים שהפריטה המדינה, בחתירה להשוואת תנאיהם לאלה של עובדי המדינה המקבילים ובכך לייתר את ההצדקה האמיתית להפרטתם. השני הוא איגוד עובדים בלב המגזר הפרטי, בחברה גדולה שלא עוסקת בתעשייה מסורתית. במקרה של פלאפון יש להערכתי חשיבות גדולה להקמת ועדים בחברות המתחרות בה, על מנת שלא ניתן יהיה להטיל כל כישלון עתידי של פלאפון על כתפי קיומו של הועד.

קשירת הקשרים הזו צריכה להיעשות בקרב כל הנפגעים ממדיניות הממשלה, ובשיח אנטי-סקטוריאלי. במסגרת הזו יש צורך בפעילות מתמידה ומתמשכת בשטח על מנת ליצור קשרים ולמצוא שותפים מחוץ ל"שבט" של מפלגת העבודה. תנועת העבודה החדשה חייבת לכלול בתוכה קהלים רחבים של "חרדים", "ערבים" ו"מזרחיים", שרואים בעצמם שותפים למעשה חברתי רחב ולא ל"מגזר". כל עוד לא תתבצע הפריצה לקהלים אלה עם אתוס משותף, לא יתכן שינוי משמעותי בישראל.

כדי לבנות חברה סוציאל-דמוקרטית טובה יותר, יש צורך בלבנות חברה סוציאל-דמוקרטית על כל מובניה. לא ניתן לעשות זאת בזירה הפוליטית בלבד, ולא ניתן לעשות זאת בתוך חברה אינדיבדואליסטית הנשענת על אתוס התחרות, אלא ע"י יצירת אתוס חלופי, הנשען על שיתוף פעולה ומעשה משותף. המהלך הזה דורש שינוי עומק לאחר העשורים האחרונים בישראל – בחלק מהמקומות יש צורך תיקון מפעלים קיימים, ובחלקם ביצירה חדשה. איגודי עובדים, קהילות שיתופיות, התארגנויות קואופרטיביות צרכניות ויצרניות פדרטיביות, כל אלה בונים חברה עם אינטרס סוציאל-דמוקרטי, שתחפש ייצוג פוליטי סוציאל-דמוקרטי ותבנה אחד כזה. הדרך לשם היא קשה ורצופת כשלונות, אבל בהיעדר גרעין הולך וגדל של חברה כזו, לא יועיל כל קמפיין בחירות.

***

זוכרים את אורי יוגב ואמירתו הזכורה לטוב "הצלחנו לנצל את תקופת המיתון כדי לשנות את כללי המשחק ולקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל"?

אז הנה עוד פנינה המעידה על כך שמשברים לא פורצים, הם נגרמים כדי לאפשר שינוי שלא היה עובר דרך המנגנון הדמוקרטי.

רשות הדיבור לעורך "דה-מרקר" גיא רולניק. את הסיבה למה אני חושב שהוא הולך להתבדות בנוגע ל"מלחמה בריכוזיות" צייניתי בסעיף מס' 3 למעלה. יש כשל לוגי חמור בין הבחירה שהוא מזהה במדיניות ה"ממשלה הקטנה" בין הקריאה למהפך בשוק העבודה על סמך המודל הסוציאל-דמוקרטי הסקנדינבי הנשען על תחרותיות בשוק העבודה לצד

סל שירותים ומוצרים בסיסיים איכותיים לאזרחים, המבוססים על מגזר ציבורי יעיל וחזק ומערכות רווחה ופנסיה מקיפות.

הנסמכים כולם גם על היקף ארגון גבוה של העובדים ועל "ממשלה גדולה" כמובן, ממנה הוא מתעלם.  הוא גם לא מציע שום הסבר איך רפורמה שתחליש את כוחן היחסי של קבוצות קטנות בשוק העבודה תעניק כוח והגנה שאינם יחסיים לכלל העובדים במשק.

אבל שימו לב מה הוא אומר על הגרעון בתקציב:

הגירעון התקציבי האדיר הוא הזדמנות לקואליציה שיקים נתניהו לייצר משבר גדול שיצריך צעדים קשים: קיצוצים עמוקים בבורות השומן ובראשם מערכת הביטחון ושורה של רפורמות.

מבינים – יש לנו הזדמנות לייצר את הצורך בצעדים קשים של רפורמות… "דוקטרינת ההלם" כבר אמרנו?

***

באמונה שבליבי,
באהבה ללא גבולות,
בצדק אשר בקרבי
ובתקוות הכי גדולות
ובמוסר שבליבי
הרם מכל העלילות –
היום אני נשבע.

גם אם ארוך מסע הפרך
ואם רבים כושלים אחור,
ביחד נמשיך ללכת
בדרך אל האור.