לראות את "נהר טוב" – ביקור באוקראינה

לאורך המאה ה-19 ועד ספטמבר 1941 התקיימו בדרום רוסיה (של אז, היום אוקראינה, וחלק בעימות בין רוסיה לאוקראינה) כמה עשרות מושבות חקלאיות של יהודים, שחלקן נשאו שמות עבריים. המשפחות שלנו הגיעו מהמושבות של חבל חרסון, מצפון-מזרח לאודסה.  בתחילת חודש אוקטובר הצטרפתי בתור נציג יחיד של הדור הרביעי לכמה קרובים, כמה קרובים רחוקים וכמה צאצאים של שכנים למחוז, ונסענו לראות את המושבות שמהן הגיעו אבותינו לארץ.

האבותינו האלה שלנו – ששמעו על הציונות מהעיתונות, בביקורים בחרסון או באודסה, ובעיקר כאשר אירחו במשקיהם במושבות צעירים מתנועת "החלוץ" שהגיעו לתקופות של הכשרה חקלאית בדרכם לארץ – עלו בעצמם לארץ בעליה השלישית בעיקר, והצטרפו למה שמכונה "ההתיישבות העובדת". במקרה האישי של התצפיתן, מדובר על סבא-רבא מיכאל קוקסו, שעלה מהמושבה "נהר טוב" עם אחיו הבוגרים והצטרף אל גדוד העבודה בעמק יזרעאל, ואחריו עלו גם ההורים והאחים הצעירים (סה"כ תשעה צאצאים אם אני לא טועה), שהשאירו אחריהם ענפים בעין-חרוד, נהלל, כפר יהושע ועוד כמה מקומות. המשפחות של יוצאי המושבות שהגיעו לארץ, שחלקן קשורות בקשרי משפחה רחוקים (היו מתחתנים בין המושבות), שמרו על קשרים ביניהן, והקבוצה שלנו היתה הנסיעה המאורגנת השניה מהסוג הזה, לאחר שהיו כבר כמה בודדים שהגיעו לבקר בשנים מוקדמות יותר.

הנסיעה שלנו כללה יומיים של ביקורים במושבות "נהר טוב" ו"שדה מנוחה" (גדולה וקטנה), ויום אחד באודסה. מבחינתי, זה היה מין "מסע שורשים" שאינו בדיוק אל השורשים. השורשים שלי בעמק יזרעאל שבארץ ישראל ואין בי געגוע אל המקומות האלה. הבנתי את זה למשל כי הצמחיה המקומית היתה לי זרה. היו שם בעיקר עצי צפצפה ואגוז מלך ועצים עם עלים כסופים שמרחוק כל הזמן גרמו לי לחשוב שאולי אלו זיתים (אבל הם לא זיתים). מהבחינה הזו, בדרום קפריסין, עם הזיתים והאלונים והינבוטים בשדות, הרגשתי הרבה יותר בבית – כמו חתיכה של גליל שהפליגה קצת בים.

אבל עניין אותי לראות מאיפה הם באו. איך נראית "נהר טוב" שעליה מספרים.

ובכן, נהנינו ממזג אויר מעולה בימי הביקור שלנו. האזור הוא אזור ערבות שטוח לחלוטין. השדות שבתקופת הפוסט-קולחוזים עצומים, ומעובדים מכנית באמצעות טרקטורים. פרט לרצועות שלאורך הכבישים ולאזור שממש סמוך למושבות, אין ממש עצים. המושבות עצמן נמצאות בעמקים הרדודים שלאורך הנהרות. האזור הוא אזור כפרי נידח למדי, במדינה שסובלת גם ככה ממצב כלכלי די רע (התמ"ג לנפש שלהם הוא לדעתי פחות מרבע מזה בישראל). כששאלתי את עצמי מה המושבות (במיוחד זו הקטנה יותר, וכפרונים אחרים שעברנו בדרך) מזכירות לי, שני הדימויים שעלו לי לראש היו כפר בסרט של קוסטריצה, או מושבות הגליל התחתון כמו שאני מדמיין שהיו בשנות ה-30-40 (אולי קצת יותר ירוק). יש באר (לרוב כבר עם מנוע חשמלי) בכל חצר, וכמה אווזים, ובחוץ קשורות להן פה ושם כמה פרות. זה לא מושב או קיבוץ. זה כפר. בדיעבד, הדבר העיקרי שהבנתי לגבי הסיפורים על סבא רבא מיכאל הוא שחצר המשק שם היתה קטנה יותר ממה שדמיינתי, ושאני יכול להבין למה הוא מצא את עצמו במישורים ובאדמה הכבדה של עמק יזרעאל (ולתקופה קצרה – מדריך של כמה "כפרי פלחה" שהוקמו במרחבי צפון הנגב לאחר קום המדינה).

במקומות האלה היינו בעצמנו די אטקרציה. אלה לא מקומות שמגיעים אליהם תיירים, ומי שפגשו אותנו התרגשו לראות שאנשים שהסבים שלהם הגיעו משם באים מרחוק לראות את המקום. במושבות שביקרנו אין כיום ככל הידוע לנו יהודים, או לפחות לא יהודים שחיים כיהודים, אם כי מצאנו בבית העלמין היהודי כמה מצבות חדשות יחסית. כמו שציינתי בהתחלה, באמצע ספטמבר 1941 כבש הצבא הגרמני את האזור. בלי לאבד זמן, הם פשוט הוציאו את התושבים היהודים לואדי הסמוך או לתעלת הנ"ט הקרובה וירו בכולם. בלי גטאות, בלי משלוחים, בלי מחנות השמדה. מי שלא היגר למערב, עלה לארץ ישראל, ברח מזרחה לפני שהגרמנים הגיעו (היו כנראה מעטים מאוד שברחו ככה) או שירת במקרה בצבא האדום במקום אחר, לא שרד. השלטונות הסובייטיים הציבו שם לאחר המלחמה אנדרטאות לזכר "האזרחים הסובייטיים" שנרצחו על ידי הגרמנים, מבלי לציין שהם היו יהודים (אפילו באנדרטה שהכיתוב עליה ביידיש!). בשנים האחרונות, בסיוע יד ושם וגופים אחרים, הוסיפו לחלק מהאנדרטאות תוספות שמבהירות את העניין.

וקצת מאוד על אודסה – הביקור בה היה מאוד נחמד. המרכז שלה באזור שמעל הנמל יפה מאוד ועובר תהליכי התחדשות מהירים של שיפוץ המבנים הקודמים. זו עיר מעניינת ומגוונת מאוד בסגנון שלה, ששורשיו בהיותה עיר נמל חשובה מאוד עבור האימפריה הרוסית. ומה שעוד חשוב להבין לגביה זה שבתחילת המאה ה-20 היא היתה מרכז ציוני חשוב שבו פעלה אותה חבורה ציונית, של סופרים ומחנכים בעיקר, שבהמשך היתה מרכזית מאוד בתל-אביב. אם רוצים להבין את תל-אביב, צריך לקחת בחשבון שעוד לפני שהיא חשבה שהיא ברלין, היא כנראה ניסתה להיות אודסה.

 

הביקור הותיר אחריו כמובן אי אלו מאות תמונות שחלקן תיעוד, חלקן דברים אסתטיים וחלקן חתולים. כדי לא להתיש, אני מביא כאן רק את אלה שמצאו חן בעיני. למי שרוצה יותר, זה הקישור לאלבום המלא.