על סדר היום: אדריכלות לקהילות משתנות – הבדואים בנגב

איך עושים אדריכלות לקהילה מסורתית שחיה בתוך חברה מודרנית? ובמה האדריכלות הזו צריכה להתחשב יותר: בגורמים המסורתיים, או בפוטנציאל לשינוי ומודרניזציה?

על אדריכלות חדשה ביישובים הבדואים בנגב.

ב"דה מרקר" התפרסמה כתבה מעניינת מאוד על מנסור סנע, אדריכל יליד לקיה ובוגר הרווארד, שחזר לישראל כדי לכהן כמהנס המועצה של לקיה ועוסק בתכנון ביישובים הבדואים בנגב.

הכתבה נפתחת בתיאור סיפור שממחיש את המחדל שבאי-פיתרון בעיית תביעות הבעלות של הבדואים על האדמות, ואת הנזק שהיא גורמת לחברה הבדואית – קטע כביש שנועד לשרת 15 אלף תושבים נותר לא סלול כבר 15 שנים בגלל תביעת בעלות של תושב אחד שאף אחת מהרשויות לא מצאה דרך להסדיר. בכל מקום אחר בארץ שבו היתה מופיעה בעיה כזו עם קרקע פרטית כבר היו מפקיעים אותה וגומרים עניין. גם אם ברקע היו ממשיכים להתנהל תהליכים משפטיים בנוגע להפקעה ולפיצוי, התועלת לציבור כבר היתה מושגת, אבל כאן המדינה לא חושבת שמדובר בקרקע פרטית, והרשות המקומית לא מעיזה להפקיע, אז שכולם יסבלו בינתיים.

והנה עוד דוגמא לתכנון בעייתי (ההדגשות, כמו תמיד, שלי):

הוא מסביר שהיישובים החדשים שאליהם העבירו את הבדואים בצו ממשלתי — ובהם לקיה שבה ביתו ומשפחתו — תוכננו באופן שגוי כפרוור מערבי מודרניסטי. המתכננים רצו ברווחת התושבים, ולכן תיכננו כפר כמו שהמערב תופש את הכפר — שכונת וילות טיפוסית: דרך ומשני צדדיה בתים צמודי קרקע על מגרשים פרטיים הגובלים זה בזה וכולם פונים אל הרחוב.

התכנון קבע שבמקום מסוים ביישוב יוקצו שטחי ציבור פתוחים למשחקי ילדים, שלא יטרידו את מנוחת השכנים, ושלחו אותם לגינות שאליהן מגיעים דרך הרחובות. "התכנון הזה אינו מתאים לחברה שלנו", טוען סנע. "אישה לא תלך לשחק עם הילד בגינה רחוקה מהבית, משום שהדבר כרוך במפגש עם בני חמולה אחרת. נשים בדואיות ימנעו משהייה במרחב שבו הן עלולות להיתקל בזרים". תוצאת התכנון שלא הביא את ההבדלים התרבותיים בחשבון, הן גינות ריקות ומוזנחות, וילדים שמשחקים בקרבת הבית ועל הכביש, כשהאם משגיחה מהפתח, או לא משגיחה, ואז הם נפגעים ממכוניות עוברות.

אפשר לראות כאן בבירור את הפער שבין התכנון לבין החברה שעבורה נעשה התכנון – התכנון נועד ליצור תנאים לחיי רווחה בחברה המודרנית. הבעיה היא שכל עוד החברה הבדואית שומרת על אורח חיים מסורתי, שבו לנשים אסור לפגוש גברים שלא ממשפחתה המורחבת, הוא לא שימושי עבור האוכלוסיה. כשמדברים על "התחשבות באורח החיים המסורתי", צריך לקחת בחשבון שאלה ההיבטים של אורח החיים המסורתי שעליהם אנחנו מוצאים את עצמנו מגינים.

ובכן, מה מציע סנע כחלופה:

הוא מציע להשאיר את הבינוי הקיים, המורכב מאשכולות בתים השייכים לאותה חמולה וסובבים חצר פנימית שמשמשת כיום מרחב פתוח המשרת את דיירי הבתים המקיפים. הרעיון שלו הוא להשאיר את החצר המסורתית במקומה כשטח שמגן על ילדים ונשים ובו הם מבלים, והשינוי מתבטא רק בהכנסה של תכנים מודרניים לתוכה: משחקיה, ארגז חול, ספסלים וצל. התוכנית של סנע מצמידה לאשכול הבנוי של החמולה שטחים חקלאיים, שיהיו עתודת קרקע לבניית המגורים בעוד 20–30 שנה, וכן מבנה משותף בפתח האשכול שמחקה את אוהל הגברים המסורתי, המקום שבו מקבלים אורחים. המבנה בכניסה הוא החיבור לרחוב שהוא דרך משותפת לכל האשכולות, ובו יוקמו מבנים למוסדות ציבור.

בעצם סנע מציע לתכנן באופן שמרני, ששומר על המבנה השבטי של החברה הבדואית, אבל מכניס לתוכו שירותים מודרניים. החצר הפנימית ומבנה הציבור בכניסה ישרתו רק (בחצר) או כנראה בעיקר (במבנה הציבור) את בני החמולה, וישמרו על ההפרדה השבטית. חשוב לשים לב שסנע מתכנן מציאות שבתוך 20-30 כבר לא תאפשר את העיסוק בחקלאות, מכיוון שבתי המגורים של הדור הבא יבנו על חשבון השטחים המיועדים כיום לחקלאות. כלומר, גם סנע עצמו מניח שינוי עתידי באורח החיים. סנע מציע לבסס את התכנון החדש ביישובים הבדואים על השכבה הבסיסית של תביעות הבעלות (בהן המדינה לא מכירה) תוך שיתוף הציבור, כך שהשימושים הציבוריים יעשו בגבולות בין חלקות התביעות, או על בסיס "תרומת אדמה" בהסכמת התובעים, שבתמורה יקראו למוסד על שם המשפחה, ופיצוי כלכלי בדמות זכויות לשימושים מסחריים בסמוך. בהקשר הזה, אני מבקש להזכיר שממסמך שפרסמה בעבר עמותת "במקום" בשיתוף עם המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים כ"תוכנית אב להכרה בכפרים הלא מוכרים בנגב" עולה ש (עמ' 72):

שימושים ציבוריים הפועלים בשכונה, אינם פתוחים למי שאינם גרים בשכונה – ובמילים אחרות למי שאינם מאותה משפחה. למשל הגן וגינת המשחקים בשכונת אל עתמין, הקמתם היתה יוזמה של אחד מבני משפחת עתמין שאף הקצה את השטח להם על אדמתו. בני משפחתו המורחבת נהנים הנאה גדולה, הוא חש בעלים לא רק של האדמה אלא גם של השימוש המתבצע עליה, אף אם השימוש – במקרה זה הגן וגינת המשחקים אינם רכושו ולא הוקמו מכספו והם נתרמו לשימוש ציבורי. השימוש הוא אכן "ציבורי" בגבולות המשפחה. ביתו משמשת כגננת וכל הילדים קרובי משפחה מצד אביהם. כך מתפקדת המערכת. גם כאשר נבנה בית ספר על ידי המדינה על אדמה של בדווי, הוא ובני הקהילה עדיין רואים בו את הבעלים ולא רק של האדמה, בעלים במובן זה שהוא יצפה למנות את בני משפחתו לתפקידים מקצועיים ובכל מקרה לתת להם עדיפות.

ומה אומר סנע על העיר רהט, שצפויה להפוך בעתיד הנראה לעין לעיר הערבית הגדולה בישראל?

"רהט היא תוצאה של עיור בכוח. היא תוכננה לפי עקרונות שאינם מתאימים לתרבות הבדואית. במשך שנים היישובים הבדואיים התאימו את עצמם לטופוגרפיה, לכיווני שמש ולמשטר הרוחות. הם אקולוגים במקור, בלי אג'נדה של איכות הסביבה. ברהט, לא התחשבו בכלום. אז עשו פארק גדול כמו בהרצליה? יופי. אף אחד לא ישתמש בו. כבר יש כיום מתכננים שמכירים את המושג תכנון מוטה תרבות. הבעיה שלא מכירים את התרבות. כוונות טובות יש, אבל זה לא מספיק. רהט תיהפך לסלאמס. הממשלה מרכזת אליה שירותים, ולכן רהט תהיה ככל הנראה לעיר מחוז, אבל בתוך 10–20 שנה, אף בדואי לא ירצה לגור בה”.

וכאן אני רוצה להגיע למה שמעניין אותי בכל הסיפור הזה.

בתור מי שחי בקהילה שמתקשה מאוד למצוא מבנה או קבוצת מבנים בתכנון שמתאים לאורח החיים הייחודי שלה (ואולי בעיקר, למצוא מימון להקמת מבנה כזה, אבל לא משנה), אני מעריך מאוד את ההתייחסות לצרכי הקהילה בתכנון אדריכלי ועירוני. מהצד השני, אני חושב שנכון להצביע על הנחת המוצא השמרנית שביסוד גישתו של סנע לתכנון היישובים הבדואים – בשונה מהמתכננים של לקיה או רהט, שניסו לבנות יישובים לפי הסטנדרטים המקובלים לחברה מודרנית מתוך הנחה שתהליך העיור יוביל גם לשינוי חברתי בקרב הבדואים, סנע מניח שהחברה הבדואית תשמור על אורחות חייה המסורתיים, ובראשם על המבנה השבטי. בתוך הנחת המוצא הזו, הוא מבקש להנגיש לתושבים הבדואים שירותים ברמה מודרנית. מצד אחד, להנחת המוצא הזו יש על מה להשען – אורח החיים הבדואי הוא כנראה צורת החיים הותיקה ביותר במזרח התיכון, ששורדת את כל תהפוכותיו התרבותיות, הדתיות והמדיניות. מהצד שני, לתפישתי המודרנה היא "עסקת חבילה" בשני מובנים:

הראשון הוא שאי אפשר לקיים לאורח זמן את התוצרים של החברה המודרנית (למשל, רווחה בסטנדרטים של עולם ראשון) מבלי לאמץ את הקודים התרבותיים שלה, ובמקרה הזה בעיקר מוביליות חברתית המשוחררת מכבלי הנאמנות וההבחנה המשפחתית והשבטים.

השני הוא שמי שנהנים מהרווחה בסטנדרטים של עולם ראשון ושלל האפשריות האישיות שהיא מביאה איתה נוטים לפתח את הציפיות התרבותיות שהיא מפיצה, ובמקרה הזה – מוביליות אישית וחברתית, ואינדיבידואליזם משוחרר מהנורמות השמרניות.

כך שאפשר בהחלט להציג גם תחזית הפוכה מזו שמציע סנע: מאוד ייתכן שהדור הבא של הבדואים, שיהנה מהשכלה מודרנית באוניברסיטאות וערים מרוחקות מבית ההורים, יבקש להשתחרר מההפרדות המשפחתיות והשבטיות, ולאמץ צורת חיים אינדיבידואליסטית יותר. במצב כזה, מבנה התכנון הסגור והכובל של החצרות המשפחתיות יהיה לא רצוי עבור בני הדור החדש, שיבקשו צורת חיים עירונית או פרברית מודרנית. ייתכן שדווקא רהט (ובאר שבע, שכבר כיום קולטת משפחות בדואיות שמבקשות אורח חיים של עיר מודרנית) תהפוך ליעד אטרקטיבי יותר, והתכנון שהותאם לאורח החיים השבטי יהפוך לצורת חיים שהדור הבא של הבדואים לא ירצה לחיות בה. במובן מסויים (ועדיין חלקי), תהליך כזה כבר קורה ביישובים של הערבים-אזרחי-ישראל במרכז הארץ ובגליל.

 

דברים נוספים שכתבתי ויכולים להתקשר לנושא אפשר למצוא כאן בנושא הבדואים וכאן בנושא הערבים אזרחי ישראל בכלל.