הבט סביב: מגמות בסופה – מקבץ המלצות לתשומת לב

נתקלתי בימים האחרונים בבדיחה לפיה העולם התהפך: המזרח-התיכון עוסק בסופת שלגים, בזמן שבאירופה משתולל גל טרור. סביר להניח שאירועי הטרור באירופה, גם אם לא ייעלמו לחלוטין, ירגעו בשבועות הקרובים. בטוח שהשלג במזרח התיכון יינמס, ואפשר יהיה לחזור לשגרת המהומה שמטלטלת את האזור. אז הנה כמה דברים שלטעמי ראויים לתשומת לב:

א. אנו אחרי רפיח

בנובמבר 2012, במהלך ימי "עמוד ענן", פרסמתי כאן את התמונה הזו של רפיח המצרית ותהיתי מי "גילח" חצי מהשטח הבנוי שלה.

כמה חודשים מאוחר יותר קיבלתי אישור ממקורות מודיעיניים שאכן מדובר בתוצאה של פעילות צבא מצרים לאיתור מנהרות הברחה לרצועת עזה. מאז עברו לא מעט כלי נשק, סחורות ופעילי טרור במנהרות האלה, אבל מאז תפישת השלטון בידי סיסי, פועלת מצרים בנחישות הולכת וגוברת על מנת לבלום את מערכת ההברחה הזו, שהפכה את רצועת עזה לבסיס עורפי עבור הטרור שפועל בחצי-האי סיני. הצעד האחרון  של המצרים הולך להיות פרידה מרפיח המצרית. אחרי שבחודשים האחרונים אחרי המלחמה בקיץ יצרה מצרים רצועת חיץ ברוחב 500 מטרים לאורך הגבול, הודיעו גורמים במצרים (וכאן בעברית) על החלטה להרוס את מה שנותר מהעיר ולבנות אותה מחדש במיקום מרוחק יותר מהגבול. כך, בלי בג"צ ובלי בצלם ובלי מחאה מצד ארגוני זכויות האדם, מפנה מצרים את אזרחיה מבתיהם והורסת אותם על מנת להגן על האינטרסים שלה.

ב. מלחמות המשכורת בעזה

ב-8 ליולי 2014, על סף צוק איתן, התייחסתי גם לסיטואציה שבה החמאס לא הצליח לשלם משכורות לאנשיו ברצועת עזה בזמן שהרש"פ שילמה אותן לאנשיה. זה קרה בעקבות הידיעה הזו, שבפייסבוק שיתפתי אותה בצירוף הבדיחה הידועה על פרח הטייס שהודח מהקורס, ועכשיו מבקש שיבוץ לנ"מ, כי "אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס". אבל במציאות זה לא מצחיק, אלא סיטואציה חמורה מאוד עבור החמאס. אני לא מזכיר את זה מתוך נוסטלגיה, אלא בגלל שכמו שטענתי עם סיום מבצע/מלחמת צוק איתן, ישראל הצליחה למנוע מהחמאס את ההישג העיקרי שביקש, שבירת המצור שהטילה עליו מצרים. מאז הפסקת האש כספי השיקום שהובטחו לעזה לא הועברו בגלל חוסר הנכונות של החמאס לאפשר את נוכחותם ופיקוחם של אנשי הרש"פ. המעבר היחיד שדרכו נכנסים חומרים לרצועה הוא כמובן כרם שלום (ויש כבר עדויות לכך שחומרי הבנייה שעוברים שם משמשים בסופו של דבר בעיקר לשיקום מערך המנהרות של החמאס). לפי ההערכות כמאה אלף מתושבי הרצועה נותרו ללא קורת גג גם בחורף הזה, ועל אחריותו של החמאס לעניין ניתן לצרף עכשיו גם את האחריות למותם של שני תינוקות שקפאו למוות בחאן-יונס הלילה. אבל העדות הבולטת ביותר למצוקת החמאס היא שוב סביב מה שמערער באמת את שלטונו ברצועה: חוסר היכולת שלו לשלם את המשכורות לאנשיו, ולכן התפוצצו אתמול (שישי) שני מטעני נפץ ברצועה: האחד השמיד כספומט, והשני את הגנרטור בביתו של דובר ממשלת האחדות. גם זו אחת מדרכי התקשורת בין שני הפלגים הדומיננטיים של הפוליטיקה הפלסטינית. כדאי לשים לב לזה, מכיוון שהקיץ האחרון הראה שכשהחמאס מרגיש חנוק, הוא נוטה "להפוך את השולחן" בתקווה לשינוי הסיטואציה.

ג. מצרים-סעודיה-קטאר

בשנים האחרונות קטאר היתה העוגן הערבי  של ציר האחים-המוסלמים במזרח התיכון (טורקיה של ארדואן היתה העוגן הלא-ערבי). הדבר התבטא בתמיכה פוליטית (למשל אירוח הנהגת החמאס), כספית ותקשורתית (באמצעות רשת אל-גז'ירה), והגיע לשיא בתקופת שלטון מורסי במצרים. הוא גם הכעיס מאוד את סעודיה ונסיכויות הנפט השכנות במפרץ, שעל ההגמוניה הפוליטית שלהן (ועל יציבות המשטרים שלהן) ערער ציר האחים-המוסלמים. סעודיה הפעילה לחץ פוליטי כבד על קטאר (בתחילת השנה היא ונסיכויות המפרץ החזירו את שגרירהן מדוחא), ונתנה את הגיבוי הפוליטי והפיננסי לתפישת השלטון בידי סיסי בזמן שארה"ב התלבטה והתמהמה. לפני כחודש הלחץ הזה נשא פירות, והביא לפיוס בינן לבין קטאר, ולפני שבועיים גם בין מצרים לבין קטאר. המשמעות היא שציר האחים-המוסלמים מאבד את עוגן התמיכה שלו בעולם הערבי, ושהגוש הסוני בהובלת סעודיה הולך ומתייצב. בהקשר שלנו, המשמעויות הן שינוי עמדה של התומכת העיקרית של החמאס (באמצע השבוע פורסמו טענות שהוכחשו בנוגע לגירוש הנהגת החמאס מקטאר [עריכה: משעל יצא מקטאר לטורקיה לפגישה עם אבו-מאזן, וכנראה שזה המקור לטענות]), ובכל מקרה צמצום התמיכה הקטארית צפויה להביא לחיזוק הקשרים שלו עם אירן. להסתייגות, ראיתי גם פרשנות שהתמיכה בחמאס היא הפינה שמדינות המפרץ ומצרים איפשרו לקטארים לשמר), וגם גיבוש ציר פוליטי ערבי שיכול להפעיל לחץ על הרש"פ להגיע להסכם עם ישראל שיהיה נוח עבורו. בהקשר ההסכם הזה, מעניין מאוד לקרוא את מה שכתב איל מגד בהארץ על ליברמן. כשמצליחים להתבונן על ליברמן דרך פילטרים פוליטיים ולא דרך הדימוי הציבורי שנבנה לו, אפשר לראות דברים מעניינים מאוד. חובבי הקונספירציה, שזוכרים את צירוף הזמנים בין ההתקדמות של אולמרט במו"מ לבין הופעת טלנסקי כעד נגדו, יקשרו אולי גם בין הידיעה הזו לבין חקירת השחיתות הנרחבת סביב ישראל ביתנו.

עוד על הנושא הזה אפשר לקרוא כאן.

ד. הפניה הפלסטנית לאו"ם

הפניה הזו נכשלה כמובן, ולאכזבתם אפילו בלי שארה"ב תצטרך לבלום אותה בהטלת וטו. התגובה הפלסטינית המהירה בהצטרפות לאמנות או"ם שונות ובראשן הבקשה להצטרף לבית הדין הבינלאומי בהאג היא לטעמי צעד נואש למדי, שמבטא את עקשנות הרש"פ להתקדם באפיקים שמטרתם כפיית פיתרון לפי תנאיהם באמצעות לחץ בינלאומי על ישראל, ולא במו"מ והסכם מול ישראל. את ההתעקשות הזו חשוב לזכור בכל פעם שעוסקים בתהליך המדיני (שעצם קיומו הוא משאת הנפש החדשה של "השמאל", אחרי שהתייאש כנראה מלהבטיח שלום). בנושא הזה, חשוב מאוד לקרוא את המאמר של דניס רוס בניו-יורק טיימס (חלק ניכר מהדברים אפשר לקרוא גם בעברית כאן). למה הוא חשוב?

א. כי הוא קובע, בניגוד למחנה "הכל באשמתנו" בפוליטיקה הישראלית, שהאחריות לכשלון שלושת הניסיונות הרציניים להגיע להסדר קבע עם הפלסטנים מוטלת על הפלסטנים:

Since 2000, there have been three serious negotiations that culminated in offers to resolve the Israeli-Palestinian conflict: Bill Clinton’s parameters in 2000, former Israeli Prime Minister Ehud Olmert’s offer in 2008, and Secretary of State John Kerry’s efforts last year. In each case, a proposal on all the core issues was made to Palestinian leaders and the answer was either “no” or no response. They determined that the cost of saying “yes,” or even of making a counteroffer that required concessions, was too high.

[תרגום והדגשות שלי: מאז 2000 היו שלושה משאים-ומתנים רציניים שהסתכמו בהצעות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני: הפרמטרים של קלינטון בשנת 2000, הצעת ראש הממשלה לשעבר אולמרט בשנת 2008, והמאמצים של מזכיר המדינה קרי בשנה האחרונה. בכל אחד מהמקרים, הצעה בנוגע לכל סוגיות הליבה הוגשה להנהגה הפלסטינית, והתשובה היתה "לא" או היעדר תשובה. הם הכריעו שהעלות של אמירת "כן" או אפילו הגשת הצעה נגדית שדורשת ויתורים הוא גבוה מדי.]

ב. הוא מזהה את הבעיה בשורש התרבות הפוליטית של הפלסטינים (כלומר בנראטיב שלהם), ובשיתוף הפעולה האירופאי איתו:

Palestinian political culture is rooted in a narrative of injustice; its anticolonialist bent and its deep sense of grievance treats concessions to Israel as illegitimate.Compromise is portrayed as betrayal, and negotiations — which are by definition about mutual concessions — will inevitably force any Palestinian leader to challenge his people by making a politically costly decision.

But going to the United Nations does no such thing. It puts pressure on Israel and requires nothing of the Palestinians. Resolutions are typically about what Israel must do and what Palestinians should get. If saying yes is costly and doing nothing isn’t, why should we expect the Palestinians to change course?

That’s why European leaders who fervently support Palestinian statehood must focus on how to raise the cost of saying no or not acting at all when there is an offer on the table.

[תרגום והדגשה שלי: התרבות הפוליטית הפלסטינית מושרשת בנראטיב של עוול; הגוון האנטי-קולוניאליסטי ותחושת המרמור העמוקה שלה מתייחסות לויתורים כלפי ישראל כלא לגיטימיים. פשרה מצויירת כבגידה, ומו"מ – שעניינו בהגדרה בויתורים הדדיים – יאלצו באופן בלתי נמנע כל מנהיג פלסטיני לאתגר את העם שלו בקבלת החלטה שמחירה הפוליטי כבד.

אך פניה לאו"ם לא נושאת מחיר כזה. היא שמה את הלחץ על ישראל ולא דורשת דבר מהפלסטנים. החלטות [או"ם] עוסקות לרוב במה שישראל צריכה לעשות ומה הפלסטינים צריכים לקבל. אם אמירת "כן" עולה ביוקר והיעדר תגובה לא, מדוע שנצפה מהפלסטינים לשנות כיוון?

לכן מנהיגים אירופאיים התומכים בהקמת מדינה פלסטינית חייבים להתמקד ביצירת מחיר גבוה לאמירת "לא" או להיעדר תגובה [מצד הפלסטינים] כשהצעה מונחת על השולחן.]

ג. הוא אומר שאם בוחרים לפעול בכל זאת באפיק של החלטת או"ם, הרי שהיא צריכה להיות מאוזנת, לענות גם על צרכיה של ישראל ולהציב דרישות גם בפני הפלסטינים. הוא צופה שהפלסטינים יסרבו להצעה כזו, כפי שסירבו להצעות בשלושת ניסיונות המו"מ. אבל מכיוון שהפלסטינים הם אלה שדוחפים להתערבות האו"ם, הוא אומר, צריך לגבות מהם מחיר על סירוב במקרה שהגישה שלהם אינה מתקדמת לכיוון פיתרון שתי מדינות ושלום.

if their approach is neither about two states nor peace, there ought to be a price for that.

Peace requires accountability on both sides. It’s fair to ask the Israelis to accept the basic elements that make peace possible — 1967 lines as well as land swaps and settlement building limited to the blocks. But isn’t it time to demand the equivalent from the Palestinians on two states for two peoples, and on Israeli security? Isn’t it time to ask the Palestinians to respond to proposals and accept resolutions that address Israeli needs and not just their own?

[תרגום והדגשה שלי: אם הגישה שלהם היא לא בכיוון שתי מדינות או שלום, חייב להיות מחיר לכך.

שלום דורש אחריות משני הצדדים. זה הוגן לדרוש מהישראלים לקבל את המרכיבים הבסיסיים שהופכים את השלום לאפשרי – קווי 1967 עם חילופי שטחים והגבלת הבניה בהתנחלויות לגושים. אבל האם לא הגיע הזמן לדרוש את המקבילות מהצד הפלסטני בנוגע לשתי מדינות לשני עמים ולביטחון ישראל? האם לא הגיע הזמן לדרוש מהפלסטינים להגיב להצעות ולקבל החלטות [א"ום] שמתייחסות לצרכים הישראליים ולא רק לאלה שלהם?]

בקצרה, הוא משיב לעמית אירופאי שהביע תמיכה בפנית הפלסטינים לאו"ם

if he favors Palestinian statehood, it’s time to stop giving the Palestinians a pass. It is time to make it costly for them to focus on symbols rather than substance.

[תרגום והדגשה שלי: אם הוא בעד הקמת מדינה פלסטינית, הגיע הזמן להפסיק לתת לפלסטינים לחמוק. הגיע הזמן להפוך את ההתמקדות שלהם בסמלים במקום במהות ליקרה עבורם.]

בסופו של דבר, נראה שהרש"פ נמצאת במבוי סתום: ה-DNA הפוליטי של אש"פ ופת"ח אינם מאפשרים לה להגיע להסכם עם ישראל, והמאמצים שלה להשיג הישגים ללא הסכם נכשלים בזירה הדיפלומטית ומעוררים את כעסם של תומכי הפלסטינים. כל זאת כאשר היא מאויימת באופן מתמיד על ידי אובדן התמיכה בשטח והשתלטות החמאס או התפוררות גמורה.

ה. שעוני החול של המזרח התיכון

בזמן שאנחנו מדברים על כל הצעדים הקטנים האלה, ובזמן שהמלחמה במה שהיו פעם סוריה ועיראק ממשיכה לקטול המונים ולאיים להתפשט לסביבתה, אני חושב שצריך לזכור שני שעוני-חול שהחול בהם אוזל בקצב של דקה בכל 60 שניות, והגעתם לסיום יכולה לשנות את מה שנשאר ממפת המזרח התיכון שאנחנו מכירים:

א. אבו מאזן – נשיא הרש"פ, שכהונתו פגה מזמן, מתקרב ליום הולדתו ה-80 שיגיע בחודש מרץ. אמנם נראה שיכולת השליטה שלו בשטח מוגבלת מאוד, אבל הוא עדיין משמש ככתובת הפלסטנית הברורה עבור כל מי שאינו תומך חמאס או ג'יהאד-איסלמי לסוגיו. הבעיה היא שכפי שציינתי, היא שהוא כבר לא צעיר, והוא לא מצטיין בהצמחת מנהיגים שיוכלו למלא את מקומו. כשערפאת מת, לא היו מתחרים אמיתיים בדרגה של אבו-מאזן. אבל מה עכשיו? ג'יבריל רג'וב מנהל את התאחדות הכדורגל הפלסטינית. מרוואן ברגותי בכלא הישראלי וקשה לראות מי ישחרר אותו משם (ויש שטוענים שבכל מקרה הוא נתפש כמנהיג בעיקר בעיני אנשים ב"מחנה השלום", ולא דווקא בעיני הפלסטינים). סלאם פיאד, שהתחיל לצבור מעמד ציבורי, התפטר לאחר שלא זכה לשיתוף פעולה מצד הנהגת פת"ח. מוחמד דחלאן, שקרא תיגר על מנהיגותו של אבו-מאזן, סולק לירדן. כאשר יגיע אבו-מאזן ל-120 שלו, קשה לראות מועמד טבעי להחליף אותו. בהיעדר מועמד טבעי, ובהינתן רמת הפיצול הגבוהה בחברה הפלסטינית והנטיה שלה לפתור סכסוכים פוליטיים באלימות, אני חושב שיש אפשרות לא רחוקה שמותו של אבו-מאזן יהיה גם מותה של הרש"פ, ופירוקה לקבוצות שונות ומתחרות, שלא מסוגלות לקיים מסגרת פוליטית מאוחדת.

ב. משפחת המלוכה ההאשמית – מעטים ההימורים במזרח התיכון שכשלו פעמים רבות יותר מאשר ההימור על נפילתו של המלך ההאשמי (כל מלך בתורו). בירדן שולט עכשיו המלך עבדללה, בן 53 בסה"כ, ונראה ששלטונו יציב בינתיים. אבל לכל יציבות יש סוף, ובקנה מידה היסטורי, גם סוף שמגיע בעוד כ-30 שנה הוא לא מאוד רחוק. וכשיבוא הסוף הזה, היורש הפוליטי יעלה לשלטון בארץ שרוב אוכלוסייתה (אם כי קשה לקבל הערכות ברורות על חלוקת האוכלוסיה) מורכב כנראה מפלסטינים, וחלק ניכר מהאחרים הם פליטים סורים ועיראקיים. אם לא יהיו הפתעות, היורש הזה יהיה הנסיך חוסיין, בנה של המלכה ראניה, שנולדה בכווית לזוג הורים פלסטינים מטול-כרם. כלומר, יורש העצר של בית המלוכה ההאשמי הוא למעשה גם פלסטני. במצב כזה, כשממזרח לירדן תופיע מדינה ששליטה פלסטיני ורוב אוכלוסייתה פלסטינית, מפת המזרח התיכון והפוליטיקה של יחסי ישראל והפלסטינים עשויה להשתנות שוב מן-היסוד.