הבט סביב – עזה, שבנו אליך שלישית?

הרהורים ותובנות על הנסיבות שמאחורי סיבוב הירי הנוכחי מעזה, מדוע הוא פורץ עכשיו, ומה המטרות של שני הצדדים. כתובת (בתקווה שיציבה) על קרח שעומד על מדורה בוערת.

רפיח

בתים הרוסים ברפיח המצרית, כחלק מהפעולה המצרית בעבר לבלימת ההברחות לעזה . המצור המצרי המוצלח (מאז עליית סיסי) על שלטון החמאס ברצועה הוא המפתח להבנת סבב האלימות הנוכחי.

קודם כל, הנחת המוצא לרשומה היא הנחת המוצא הידועה של קלאוזביץ', לפיה המלחמה היא המשך הפוליטיקה בדרכים אחרות, כלומר כלי תכליתי שמשמש באופן רציונלי את ההנהגות הפוליטיות של הצדדים הלוחמים לקידום מטרותיהם.

למה עכשיו?

קראתי במהלך השנה ספר מעניין מאוד ("תסמונת דיין" מאת אילן אסיה) שעוסק ביחסי ישראל-מצרים, ומעלה שתי תובנות מעניינות מאוד. הראשונה, הפחות חשובה לנושא הרשומה הזו, היא שהבסיס לסכסוך בין ישראל למצרים היה העובדה שההתעקשות של ישראל לממש ריבונות בכל הנגב עד מפרץ אילת ניתקה את מצרים מהעולם הערבי, והקטינה את יכולת ההשפעה שלה על מדינות ערב במזרח התיכון ואת היכולת שלה להיעזר בהן לפתרון בעיותיה הפנימיות (בעיקר ריבוי טבעי שאינו בר קיימא).

התובנה השניה והחשובה יותר היא שהטעות הישראלית שהביאה להפתעה בשנת 73 לא נבעה ממודיעין לקוי (הידע המודיעיני שהיה בידי ישראל לפני המלחמה, ברמה הטקטית והאסטרטגית, היה טוב מאוד) אלא מטעות בבחירת הגוף המעריך. מכיוון שהאחראים על הערכת המודיעין היו אמ"ן וצמרת צה"ל, הם העריכו את כוונות המצרים בעיניים של מפקדי צבא. מכיוון שמפקד צבאי נוטה להגדיר את משימתו כהכרעת הכוח הלוחם של האויב, הקונספציה היתה שמצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין בידיה את הכלים הצבאיים להכריע, או לפחות להתמודד באופן שקול עם צה"ל.

הכשל היה שאת ההחלטה לצאת למלחמה לא קיבל הדרג הצבאי המצרי אלא הדרג המדיני, ולדרג המדיני יש מערך שיקולים אחר מאשר לדרג הצבאי. הדרג המדיני יכול בהחלט לקבל החלטה לפתוח במלחמה (או לדרדר את המצב עד למלחמה) גם אם הוא מודע לכך שלא יוכל לנצח בה.

מה ההיגיון בהחלטה שכזו? כאן ניגש לדוגמה מתחום פיצוח הצפנים: לפעמים, כאשר הניסיון לפצח את הצופן של הצד השני מגיע למבוי סתום, ניתן לנהוג בצעד לא שיגרתי: אתה נוקט במהלך הטעיה על מנת לגרום לצד השני להאמין שהצלחת לפצח את הצופן שלו. אם ההטעיה הצליחה, הוא ימהר להחליף את שיטת ההצפנה, מה שיאפשר לך להתמודד עם שיטת הצפנה אחרת (שאולי גם נבנתה בחופזה) שבה אולי תמצא פרצות שלא היו בשיטה הקודמת.

ובהשלכה להחלטה על יציאה למלחמה: אם נראה שהדרך הפוליטית שבה הנהגה מובילה מגיעה אל מבוי סתום, להנהגות פוליטיות אין נטיה "להתאבד" ולהמשיך באותה הדרך עד הקריסה הבלתי-נמנעת. במצב כזה צעד הגיוני בהחלט הוא "לשבור את הכלים" ולטלטל את האזור בפרץ אלימות, שגם אם ניתן להניח שלא יסתיים בניצחון, יסתיים במו"מ שבמסגרתו ניתן אולי יהיה לפרוץ מהמבוי הסתום. כך קרה עם כישלון המדיניות האזורית של מצרים ב -67 (התבוסה המצרית היתה גדולה בהרבה ממה שצפו, ולכן המצב רק הורע מבחינת ההנהגה המצרית) וביתר הצלחה בשנת-73, אז הפסד מצרי בשדה הקרב יצר שינוי משמעותי בזירה המדינית.

וזה פחות, או יותר, הסיפור שקורה עכשיו בעזה:

בשנים האחרונות איבד החמאס את מקורות התמיכה שלו בזה אחר זה: ראשית צינור התמיכה מאיראן נותק והנהגתו סולקה מדמשק לאחר שסירב לתמוך באסד במלחמה בסוריה. תמיכת הקטארים לא מהווה חלופה מספיקה, בעיקר בגלל התנגדות ישראל והרש"פ, ומאז ההפיכה של סיסי גם מצרים, להעברות הכספים. מצרים היא הסיפור האמיתי, כי מאז ההפיכה הצבאית של סיסי והמעורבות העזתית בטרור בחצי האי-סיני, הוכיחה מצרים שכשהיא רוצה, היא מסוגלת להרוס את המנהרות ובלום את ההברחות מסיני לעזה (ולהצלחה הזו יש משמעות עתידית גדולה ביותר, כי להבא היא לא תוכל לטעון שאין לה יכולת לבלום הברחות במקרה שאלה יתחדשו).

במצב הזה החמאס מצא את עצמו במצוקה גדולה: ראשית, את הנשק שלו הוא צריך לייצר בתוך הרצועה, דבר שמקשה עליו והופך אותו לחשוף יותר לפגיעה ישראלית. שנית, מחסור גדול בכסף, שלא מאפשר לו לשלם משכורות לעובדיו. שלישית, וזה אולי שעון החול הגדול שמלחיץ את החמאס ברמה האסטרטגית, היא המים. בעזה יש בעיות בחשמל שנובעות בעיקר ממחסור בדלק לתחנת הכוח (שנובע בין השאר מסירוב החמאס לרכוש דלק מישראל), אבל יש הערכות שבתוך פחות משנה מצב מי השתיה שם יהפוך מממש גרוע לקטסטרופלי, דבר שלא יוכל להיפתר אלא בהסכמה עם ישראל על הזרמת מים מתחומה.

ההנהגה המדינית של החמאס ניסתה להיחלץ מהמבוי הסתום באמצעות התקדמות בפיוס עם הרש"פ בגדה. ספק אם אבו-מאזן אכן התכוון לממש אותו. לא בטוח גם שהחמאס התכוון לממש אותו, אבל הוא קיווה להשיג הקלות ואולי קבלת המימון למשכורות מהרש"פ או לפחות אישור להעברות מקטאר. בכל מקרה, יוזמת הפיוס נקטעה עם חטיפת שלושת הנערים על ידי פעילי חמאס מחברון, ובהמשך ע"י חידוש הירי מרצועת עזה. ייתכן גם שזה ביטוי להתנגדות הזרוע הצבאית למהלך הפיוס של הזרוע המדינית של החמאס, מתוך ההבנה שלה שהיא (הזרוע הצבאית) זו שתישא במחיר הפיוס.

בכל מקרה, מצב החמאס ברצועה רק הולך ומחמיר. נכון לעכשיו הוא לא מסוגל לשלם משכורות לעובדיו (תנאי הכרחי לנאמנות שלהם), וזה חמור עד כדי כך שהוא אוכף באלימות את סגירת הבנקים בגדה, כדי למנוע מפקידי הרש"פ לקבל את משכורותיהם. כשהחמאס לא יכול לשלם משכורות זה דבר אחד. כשהחמאס לא יכול והרש"פ כן, זה הרבה יותר גרוע מבחינת החמאס.

נראה שהחמאס חושש מעימות בעוצמה מלאה עם ישראל (ולכן הוא נמנע מירי הרקטות ארוכות הטווח שלו לכיוון גוש דן וירושלים, ומסתכן בהשמדתן המוקדמת בפעולה צה"לית), אבל המצוקה שלו דוחפת אותו לטלטל את האזור, בתקווה שהמאמצים הדיפלומטיים להרגיע את המצב ישפרו את מצבו ויחלצו אותו מהמבוי הסתום.

ועכשיו לישראל

מה המטרה של ישראל בתוך הסיטואציה הזו?

כמובן שאנחנו מעוניינים להפסיק את ירי הטילים על אזרחי ישראל. אבל מעבר לזה, המטרה, כמו בכל מלחמה, היא לא דווקא להרוג את האויב, אלא למנוע ממנו להשיג את מטרתו, וכדי לעשות זאת צריך להבין מה המטרה של האויב. והחמאס, שלא יהיה ספק, הוא אויב מהסוג הגרוע ביותר. תנועת טרור רצחנית ואנטישמית, שדוגלת באידיאולוגיה של מוות, בפשעי מלחמה כשיטת פעולה, ומטרתה הראשונה היא השלטת שלטון הטרור שלה על הציבור הפלסטני ושימורו באמצעות מאבק מתמיד מול ישראל.

מטרת החמאס, כפי שאני מבין אותה ושהסברתי קודם, היא לטלטל באמצעות סיבוב האלימות הזה את הזירה המדינית באופן שיוציא את החמאס מהמבוי הסתום שבו הוא נמצא, כלומר יקל את המצור עליו. וזה היעד העיקרי שישראל צריכה למנוע ממנו להשיג. ישראל צריכה לנהל את סיבוב הלחימה הנוכחי באופן כזה שבסופו של דבר היא תמנע שני דברים:

א. מניעת החזרת האחריות על השליטה ברצועה לידי ישראל.

ב. מניעת הקלה במצור הישראלי-פלסטיני-מצרי שניתק את נתיבי המימון, האספקה והחימוש של החמאס. ישראל צריכה להתנגד לכל הסדר שיאפשר תשלום משכורות לאנשי החמאס או הקלה במגבלות התנועה לסיני, כל עוד החמאס נותר ברצועת עזה כשליט או כגורם חמוש משמעותי. את המטרה הזו ניתן  (ואולי אף אפשרי יותר) להבנתי להשיג גם ללא פעולה קרקעית ברצועה, אם כי ייתכן בהחלט שיהיה צורך באיום ממשי בפעולה כזו (כפי שנעשה במצבע עמוד ענן) על מנת להשיג אותה.

בדרך, אפשר לנסות להשיג מטרות משניות, כמו ניצול הזדמנות נוחה לחיסול מערך הרקטות לטווח ארוך של החמאס, שללא שינוי בסיטואציה האזורית יהיה לו קשה למדי לחדש.

בשורה התחתונה, כדי להשיג את מטרתה, ישראל לא צריכה להכריע את החמאס בעצמה, אלא למנוע ממנו להחלץ מהמבוי הסתום שבו הוא נמצא בכל מקרה.

בנוסף, וכדי להימנע מכך שהקטסטרופה הנוכחית והעתידית בעזה תוטל מחדש על כתפיה של ישראל, כדאי שישראל תציע באופן פומבי תוכנית קונסטרוקטיבית לשיקום תשתיות הרצועה והסרת המצור עליה (ועדיף מאוד בשיתוף עם מצרים), בתנאי שהאחריות על הרצועה תעבור לידי הרש"פ (ולא כתוצאה מכיבוש ישראלי) והארגונים החמושים בה יפורקו.

נ.ב.

מערכת כיפת ברזל מוכיחה שוב את תרומתה האדירה ככלי אסטרטגי לביטחון ישראל. העובדה שהיא מיירטת כמעט את כל הרקטות הנורות לשטח בנוי מקנה לממשלות ישראל את מרחב התימרון הפוליטי הפנימי להגיב באיפוק יחסי ובצורה מדודה אל מול ירי הרקטות, ולא להגרר לעימות באופי ובתנאים לא רצויים על פי תכתיבי הצד השני, בעקבות הלחץ הציבורי שהיה נגרם במידה והרקטות האלה לא היו מיורטות וגורמות נזק ואבדות משמעותיים בערים וביישובים הישראליים.

 

מודעות פרסומת

25 מחשבות על “הבט סביב – עזה, שבנו אליך שלישית?

    • אפשרי בהחלט במצב של כאוס, אבל הם ימצאו את עצמם באותה הבעיה שבה נמצא החמאס. זאת הסיבה שאני מציע שישראל תציג תוכנית קונסטרוקטיבית לשיקום הרצועה תחת שלטון הרש"פ. בהנחה שהמצב בעזה אינו בר קיימא כל עוד יימשך הבידוד הבינלאומי של החמאס או כל ארגון טרור קיצוני שיחליף אותו, אני מבין שתוך כמה זמן תעלה משם הקריאה להחזיר לרצועה שלטון מקובל מבחינה בינלאומית, כפי שראינו בהסכמת החמאס ליוזמת פיוס עם הרש"פ.
      כמו שכתבתי, עדיף לישראל ולכולם שהשבת שלטון הרש"פ לרצועת עזה תיעשה בהסכמת ישראל אבל בעקבות קריאה פנימית מהרצועה, ולא כיוזמה ישראלית אחרי שישראל מרסקת את שלטון החמאס בצורה צבאית (עד כמה שזה בכלל אפשרי). נראה שבתנאים הנוכחיים זו שאלה של זמן.

    • זאת אחת מהקלישאות אשר מדדות במרחבי השיח שלנו. בוא נשאל את השאלה ההפוכה: באיזה מובן רציונלי הארגונים האחרים קיצוניים יותר מהחמאס?

      האם זה שאינם מסוגלים להגיע להסכמות (זמניות כמובן) עם אויביהם? יש עדויות חזקות מהמלחמה בסוריה שאפילו דאע"ש מסוגל היה להסכמות עם אויביו (המורדים קודם ואסד אח"כ), וכנ"ל יש עדויות להסכמה בשתיקה עם הכורדים בעירק (לכל הפחות, דאע"ש לא נלחם יותר מדי בכורדים ולא מנסה לזרוק אותם, למשל, מחצי מוסול שבשליטתם). באותה מידה, ארגונים סונים קיצוניים בעזה יכולים לעבוד עם אירן. אין סיבה להניח שלארגונים הנ"ל יהיה קשה יותר מהחמאס להגיע להסכמות זמניות איתנו.

      האם הארגונים האחרים שונאים את ישראל יותר? לא בטוח. דווקא לארגון קיצוני במיוחד יש רשימת אויבים ארוכה – ובהחלט יכול להיות שאויב שונה מישראל "יככב" בראש הרשימה לזמן מה ולכן יניחו לנו (זמנית כמובן).

      בקצרה, איני מוצא סיבה לחשש זה כי איני מוצא ארגונים אחרים קיצוניים יותר מבחינה מעשית.

  1. תודה אל ניתוח מעניין שמאפשר לראות את המצב מזווית שונה מהרגיל,
    אבל, אמרתה שהחמאס ככל הנראה ימנע משימוש ברקטת ארוכות טווח אבל כבר היום בצהריים דווח אל ירי לכיוון תל-אביב ולפני כמה דקות החמאס טען שירה 4 רקטות אל ירושלים ו1 לחיפה, האם עובדה זאת משנה את ניתוח המצב לדעתך?
    ועוד משהוא הניתוח שלך נבנה אל חשיבה אל בסיס חינוך והיגיון "אירופאי" של חשיבה הגיון, תכנון לטווח ארוך והכי חשוב יוקר החיים שהי שונה מהחשיבה האיסלאמית ובעיקר של הקיצונים שרוב הזרוע הצבאי של חמאס מורכבת מהם והם חונכו אל גישת השהידים ומטרתם העליונה היא להגיע לשמיים אם כמה שיותר דם יהודים אל הידיים ולדעתי ניתוח המצב מהזווית הזאת יביא אותך למסכנות אחרות ופחות "הגיוניות" מנקודת המבט שאנו רגילים אליה

    • אכן, האמירה שהחמאס נמנע מירי הרקטות ארוכות הטווח התבררה מהר כלא נכונה, כפי שכתבתי בראש הרשומה, כשכותבים על התרחשויות מסוג כזה, מדובר בכתיבה על קרח שעומד על מדורה.
      מצד שני, הירי הזה לא משנה את הנסיבות היסודיות שהובילו אליו, ולהבנתי גם את היגיון הפעולה של החמאס. כתבתי שעד עכשיו החמאס נמנע מירי הרקטות ארוכות הטווח, ואכן אם נשים את הדברים בהקשר, התהליך שהוביל אליהן הסלים בהדרגה במשך מספר שבועות לפני שהחמאס הגיע לשלב הזה (וגם שלף עוד קלף ייחודי ששמר בשרוול – ניסיון החדירה לזיקים). אני מבין את זה כחלק מהיגיון פעולה אחד, שבכל זאת נשען על ההנחה שלי שהחמאס חשש מעימות כולל בנקודת החולשה הזו. עם זאת, ככל שישראל מתעקשת שלא לאפשר לו את ההישג הרצוי בהפסקת אש, כך הוא נדחף להחמיר את המצב עוד ועוד (ממה שאנחנו שומעים מהתקשורת הישראלית, וצריך לקחת בחשבון את המגבלות שלה, ישראל נתנה הגיבה באופן שאיפשר לו הזדמנות "לרדת מהעץ" ולהפסיק את ירי הרקטות אל מול איפוק צה"לי, אבל ללא הישג מדיני).
      לגבי צורת החשיבה של החמאס – אני חושב שהבלבול נובע ממתן אמון יתר ברטוריקה שלו, וזיהוי שגוי של מטרותיו. יכול להיות שבדרג השטח אפשר למצוא רמת הקרבה גבוהה שמטרתה "שוהדא", אבל אם מטרת הארגון היתה להשיג את הסטטוס הזה לפעיליו, הרי שאין קל מזה, והם נמנעים מכך. ככל שמטפשים במעלה הארגון, אנחנו רואים עד כמה פעיליו מתאמצים לשמור על חייהם ועל חיי הקרובים להם (לא ידוע למטב זכרוני על קרובי משפחה של מנהיגי הארגון שיצאו לפעולות התאבדות). אם מאמינים לרטוריקת החמאס לפיה מטרתו היא להשמיד את היישות הציונית, הרי שמדובר בארגון לא רציונלי לתפארת המחשבה הפונדומנטליסטית. אם, לעומת זאת, מקלפים את הרטוריקה ומתבוננים בחמאס כארגון השואף לעמדת כוח פוליטית ולשליטה בחברה *שלו*, הרי שדפוסי הפעולה שלו רציונליים מאוד, ומוכיחים את עצמם שוב ושוב. החברה הפלסטינית ברצועת עזה נתונה תחת שלטונו ומעוצבת בדמותו החברתית של ארגון החמאס.

      • ז"א שגישת ה"שוהדא" שאותה הנהגה הכניסה לבתי הספר הפלסטיניים מיועדת רק להמונים שמהם הם יוצרים את החיילים שלהם, הבשר תותחים במלחמה נגד ישראל אבל ההנהגה עצמה מספיק שפויה כדי להתרחק מחשיבה זו ותמנה מלסכן את חייה וחיי משפחתה?
        נשמע כמו שטיפת מוח וניצול ציני של חינוך לקוי ומצב סוציו-אקונומי גרוע.
        שאלה מעניינת, אם מדינת ישראל הייתה מכניסה את מערכת החינוך הפלסטיני תחת ביקורת נוקשה ומטהרת אותה ממסרים אנטי-ישראליים ודתיים, האם התמונה באיו"ש ועזה הייתה שונה ממה שאנחנו רואים היום? אולי זאת הטעות המרכזית של ממשלת ישראל בהתנהלותה מול הערבים באיו"ש ועזה??

        • אני לא חושב שזו ציניות חסרת תקדים. "השוהדא" מאפשרת בעיקר להקל את ספיגת הזעזוע שבאבדות. צריך גם להגיד שאנשי הזרוע הצבאית של החמאס, גם בדרגים הבכירים, בהחלט נמצאים בסיכון ומציבים גם את משפחתם בסיכון, ומן הסתם מודעים אליו.
          לגבי מערכת החינוך – אני לא חושב שהכתבה ישראלית היא תרחיש ריאלי, אבל בהחלט חושב שלמערכת החינוך הערבית-פלסטינית והנראטיב המרכזי שהיא מייצרת עבור הציבור שלה יש חלק מרכזי בסכסוך. בצורה שונה אך דומה במובן מסויים, הנראטיב והערכים הנפוצים בחלקים ממערכת החינוך הדתית בישראל אחראית לתפוצה של תפישות גזעניות וקסנופוביות בקרב האוכלוסיה שמתחנכת אצליהן, ומכשירה את הקרקע לפעולות אלימות.
          אני חושב שכיוון סביר יותר הוא התניית שיתוף הפעולה של ישראל במציאתו של שותף פלסטיני שהנראטיב שלו אינו שולל את הקיום של מדינה ציונית בחלק מארץ ישראל. שיתוף הפעולה של ממשלות ישראליות מסויימות עם אש"פ, שאינו עומד בקריטיריון הזה, היה להבנתי טעות עצומה (אם כי ביחס למערכת הפוליטית אני לא מבין את זה כ"טעות" אלא כבחירה באינטרס שאני לא הייתי בוחר בו) שמתגלה כמובן כבכיה לדורות.

          • בקשר לסיכון שהדרגים הבכירים נתונים בו, השאלה היא עד כמה בכירים, יש להם בונקר ממש גדול יפה מתחת לבית החולים המרכזי של עזה, איפה שככל הנראה הוחזק גלעד שליט בתקופה הראשונה אחרי חטיפתו, ושם כמובן שישראל לעולם לא תתקוף מסיבות ברורות.
            בקשר למערכת החינוך ההסתכלות שלי הייתה לתקופה הרבה יותר רחוקה לשלב שבו רק הוסגה שליטה אל איו"ש תקופת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, כיום זה ברור שפספסנו את ההזדמנות.
            ובקשר מציאת פרטנר פלסטיני לשיתוף פעולה אנחנו במצב של מלכוד כי כדי שישראל תוכל לדבר איתו הוא צריך לקבל את קיום של מדינת ישראל בשטחים כאלו ואחרים אבל כדי להנהיג את העם הפלסטיני אחרי שטיפת המוח שהוא עובר כבר 50 שנה ולקבל תמיכה מהמדינות הערביות מסביב הוא צריך להצהיר מכל במה שהוא רוצה למחוק את ישראל מהמפה (כן קצת מוגזם אבל זה מדגיש את הנקודה) כך שבמצב שיש לנו כרגע הממשלה צריך לבחור בין לדבר אם משהוא שרוצה בהיעלמותנו מהאזור או משהוא שלא יקבל גיבוי מהרחוב הפלסטיני והחלטותיו לא יתבצעו בשטח

            • לגבי הסיכון לבכירים, אין ספק שהם דואגים לביטוחנם האישי יותר מאשר הדאגה לביטחון שאר האוכלוסיה, מה שמחזק את הטענה שלי שמדובר בהנהגה פוליטית מחושבת ורציונלית, ולא באנשים שמחפשים את ה"שוהדא" עבור עצמם.
              לגבי מערכת החינוך והיחסים עם הפלסטינים בכלל בתקופה הראשונה שלאחר כיבוש השטחים, אני ממליץ מאוד על ספרו של החבר הד"ר אהוד (אודי מנור) "לעשות שלום עם הפלסטינים".
              לגבי פרטנר פלסטיני, אני מבין שההבנה שלך את המלכוד נכונה למדי, ולכן השאלה היא איך מתמודדים איתוץ להבנתי המחלוקת כיום בצד הפלסטיני נוגעת בעיקר בשאלה האם להאבק בישראל באמצעים צבאיים בלבד, או גם באמצעים דיפלומטיים, שדורשים יצירת חזות של שאיפה למדינה נורמלית וגם שיתוף פעולה מוגבל עם ישראל. אני מבין שבסיטואציה הזו, אין בצד השני מישהו שיכול לחתום על הסכם קבע שישראל יכולה לקבל, אבל בצד שלא דוגל בדרך של "רק באלימות" יש גורמים שאפשר לחתום איתם על הסכם ביניים (ארוך טווח) שישראל יכולה לקבל, אם כי יהיה קשה להם מאוד להסכים להסדר כזה אם ישראל לא תפעיל איום אמין שהיא מתכוונת לבצע אותו באופן חד-צדדי אם הם לא יהיו מוכנים לקבל אותו בהסכמה. עמוס ידלין ארגן את זה די יפה במסמך שלו: http://d26e8pvoto2x3r.cloudfront.net/uploadImages/systemFiles/%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1.pdf

              • קראתי את המסמך, תודה אל הלינק, הוא לא מספר משהוא חדש אבל מסדר את הידוע לנו, אבל המידע והמצב מנותך מנוקדת מבט קצת מיושנת לדעתי בתקופה האחרונה אנחנו רואים התחזקות של רוסיה וסין לאומת החלשות ארה"ב ושקיעת אירופה לתוך הבעיות הפנימיות שלה, אולי המערכת הפוליטית עדיין מנסה לדחוף את האף שלה לענייניים לא שלה אבל האוכלוסייה לא מעוניינת להתעסק בזה יותר ומפה עולות שני שאלות שונות:
                1) למה התקשורת הבין-לאומית ממשיכה להתעסק אם הסיפור הזה אם לאזרחים הפשוטים שהם הקהל יעד שלה לא אכפת ממה שהם מספרים וכך הם מפסידים "לקוחות"? שמעתי כבר מספר תאוריות קשר מוזרות אל הנושא אבל לדעתי הם רק מנסים להסיט את צומת הלב של האזרחים מהתהום שהם מתדרדרים אליה אבל למה?
                2) עלייתה של רוסיה וסין לעמדות כוח מחלישות את מסוכנות הביקורת מאירופה, התגובה המוגבל של פוטין לאימות הזה רומזת אל כך שלבינתיים הרוסים נותנים לנו מרווח נשימה בהבדיל מה"חברים" שלנו בארה"ב ואירופה, שזה לדעתי מרמז אל רצונם של הרוסים להרחיב את השיתוף פעולה שלה אם ישראל ולהתנתק מהתדמית של תומכת טרור שנדבק אליה בשנים עברות בנוסף מחזורי המסחר שלנו אם רוסיה הולכים וגדלים (לפחות ע"פ דבריו של ליברמן) להוסיף לכך את התעניינותה של רוסיה בפיתוחים הצבאיים וההייטק שלנו והסכומים האדירים שהיא מוציא אל תהליך של חימוש מחדש ומדרמתיזציית התעשייה שלה אני מאמין שפוטין רואה בנו שוטפים שיכולים שסייע לו בתהליכים הללו כמובן לא מתוך אהבת ישראל אלה מתוך כדאיות כלכלית וטכנולוגית.
                ובקשר לסינים ולשאר מדינות המזרח הרחוק רק לא ממזמן חברות משמה זכו במכרז להקמת אחד מהנמלים בארץ והתחילו לקנות חברות בישראל (תנובה לדוגמה) תהליך שיאפשר לדעתי ליצרנים הישראלים לפנות לשווקים חדשים במזה"ת וכך להקטין את תלות השוק הישראלי בגחמותיהם של האירופאים, כדוגמה אפשר לנתח את המקרה אם הטכניון שבגלל סנקציות מאירופה הפסיד תקציבי מחקר אבל כמעט מיד קיבל תרומה נדיבה מעוד ממיליארד סיני שוב כמובן לא מתוך אהבתו לעם היהודי אלה תמורת סיוע הטכניון בהקמת אוניברסיטה בסין. רק שנכון להיום לא שמעתי אל תגובה של ממשלת לסין לאימות הנוכחי בעזה.
                לסיכום שני המדינות הללו לדעתי מעוניינות בקשרים טכנולוגיים ומסחריים אם ישראל ולכן חיזוק קשרים אלו חוץ מכך שהוא יקטינו את הטלות הכלכלית שלנו באירופה והנזק שייגרם לישראל כתוצאה מסנקציות אירופאיות אלה גם לאור הקשרים שיש לשני המדינות האלו אם המדינות הערביות הם יוכלו להביא להקטנת החיכוכים בינינו.
                נ.ב.
                לאור הגישה הדיי "חופשית" שלהם לזכויות אדם, ההסתכלות השונה שלהם אל החוק הבין לאומי וההתעניינות הכלכלית ה"קרה" בנו בצורה קצת צינית יקטין את הביקורת שלהם כלפי הפעילות שלנו בעזה ובגדה

  2. כמה שאלות:
    א. אתה באמת חושב ששלטון של הרש"פ יכול להיות מכונן היום בעזה?
    לפי מייטב הבנתי אבו-מאזן שנוא היום ברחובות של עזה, אני לא חושב שזה יהיה אפשרי להשליט אותו כראש ממשלת ברצועה היום. כך ששאלתי למעשה היא: לשיטתך, הדרישה להשלטה של הרש"פ בעזה צריכה להיות דרישה אוטנתית של ממשלת ישראל או משהו שישראל צריכה לדרוש מתוך ידיעה שהדבר לא יכול להיות מיושם ע"י הצד השני?

    (כמו הדרישה הפלסטינית לנסיגה לקווי 67 כתנאי-מוקדם למשא-מתן).

    ב. דיברת גם על פירוק של האירגונים החמושים בעזה – שלא כתוצאה מכיבוש ישראלי – אז מי בעצם יפרק אותם מנשקם? לאבן-מאזן אין היום כח צבאי בכלל והמשטרה שיש בגדה לא מסוגלת להתמודד עם הכח של החמאס – מה עוד שאני בספק שהם יצייתו לפקודות שכאלה.

    ג. המשך המצור: החמאס חלש היום בגלל שהוא לא מקבל כסף ונשק. אבל המחסור בתשתיות עלול דווקא להיות מקור הכח שלו. ההיסטוריה מלמדת אותנו שבכל פעם שהסיטואציה ברצועה מחמירה – השנאה כלפי הכובש הציוני גוברת! המצע העיקרי של החמאס הוא הרי אנטי-ציוני כך שבהמשך המצור אנחנו עלולים רק לחזק את התמיכה הפוליטית באויב שלנו (ברור שהדבר יכול גם להביא להתמרדות של האזרחים כנגד הממשלה – אבל הנבואה ניתנה לשוטים). אתה חושב שיש מקום לעשות הבדלה בין הסוגים השונים של דברים (נשק, סחורות, מים) שיכולים או לא יכול להכנס לרצועה?

    בנוסף, החמרה של תנאי המחייה ברצועה לא תעלה את קרננו בעיניי העולם, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שבו אנחנו עומדים במאבק מחמיר מול העולם על זכותנו להמשיך את המצור (מאבק שלפי דעתי נפסיד) – ואז החמאס ניצח.

    ד. יותר הערה מאשר שאלה: המטרות שהצבת עומדות בסטירה מסוימת.
    מצד אחד אמרת שאנחנו רוצים להתנתק מהאחריות על הרצועה (ומאות האלפים שחיים בה), ואני מסכים איתך בלב שלם.

    מצד שני אמרת שצריך להמשיך את המצור כדי להמשיך את המגמה השלילית שחמאס נמצא בה.
    אבל המשך המצור רק מעביר את האחריות על הרצועה לידינו, לא?
    הווה אומר: אם אנחנו לא לא מאפשרים לממשלה שם לספק את הצרכים של העם שלה – דמם על-ידינו (?).
    אם יש דבר שהצד השני מצטיין בו זה יחסי-ציבור ותעמולה, לא יהיה להם קשה לשכנע את העולם שאנחנו כובש אכזר כל עוד הם נמצאים תחת מצור ומצבם הולך ומחמיר.

    אני חושב שיסוד הבעיה בסופו-של-דבר הוא שאנחנו צריכים לנהל יותר ממליון איש (ברצועה ובגדה), שלא רוצים אותנו פה. לפי דעתי, הפתרון לא יגיע מאיזה-שהוא מהלך אסטרטגי כזה או אחר, אלא משינוי בדעה הכללית של הציבור הפלסטיני. מה שיכול להגיע רק ממנהיגות חזקה ומתונה בצד שלהם ומדיניות מתחשבת בצד שלנו.

    תודה מראש על תגובתך,
    יונתן.

    • א. לא שלטון אבו-מאזן אלא שלטון של ממשלת רש"פ נבחרת תחת נשיא נבחר לאחר מערכת בחירות בגדה וברצועה. כתבתי על זה בבלוג לפני כמה ימים. להבנתי זה אינטרס ישראלי גם במידה שיוכח (וזה לא בלתי סביר) שגם ממשלה נבחרת שכזו לא מסוגלת לשאת באחריות על מה שקורה ברצועת עזה וליישם מונופול על הפעלת הכוח. אם זה אפשרי, נפתח פתח משמעותי להתקדמות מדינית. אם זה לא אפשרי, ישראל מוצאת את עצמה בצד הצודק והפלסטינים בצד שמוכיח שהם יכולים להיות פרטנר להסדר שלום.
      ב. אתה צודק, ולכן הסבירות שמהלך של בחירות חדש יצליח לאחד את המערכת הפוליטית המלסטינית תחת ממשלה לגיטימית אחת שמסוגלת באמת להיות ריבונית בשטח הוא נמוך. עדיין, אני חושב שגם התבהרות של חוסר היכולת הפלסטינית הזו הוא עדיף על אי-עשיה.
      ג. לתפישתי, המצור על רצועת עזה מאז ההתנתקות הוא באחריות מצרים אולי יותר מאשר באחריות ישראל. לרצועת עזה יש גבול קרקעי עם מדינה ערבית, שקרוב למדי לנמל ימי ואווירי. ישראל לא שולטת ברצועת עזה, ולכן אפשר לבנות בה נמל ימי ואווירי, אם ימצא מישהו שיהיה מוכן לממן את זה ומי שיהיו מוכנים להמריא או להפליג לעזה וממנה (ולהבנתי לא ימצאו כאלה, כי הם יחששו מהאפשרות שהנמלים ישמשו להכנסת אמל"ח, ולכן ישראל תתקוף אותם כחלק לגיטימי ממלחמתה בתקיפות נגדה שיוצאות משטח רצועת עזה. מי שמתלונן נגד ה"מצור הישראלי", צריך לתת הסבר טוב למה המצרים (במיוחד מאז ההפיכה של סיסי) מגבים אותו, ואם להם מותר, למה לישראל אסור. לגבי טענות החיזוק בתמיכה בחמאס, הן הטענות של החמאס, והן אינן עומדות במבחן של בחירות חופשיות. לגבי העברת ציוד וסחורות לרצועה וממנה דרך שטח ישראל, אני חושב שישראל צריכה להתנות אותו בהפסקה מוחלטת של התוקפנות כלפיה מתוך שטחי הרצועה (כולל פירוז והוצאת הנשק הקיים), ולהצהיר שאם מישהו רוצה למנוע משבר הומניטרי ברצועה, שימנע אותו דרך מעבר רפיח. לגבי מים, מכיוון שאין למצרים עתודות זמינות, האספקה צריכה להיות באמצעות ישראל, אבל שוב, בתנאי שמישהו (הפלסטינים או הקהילה הבינלאומית) ערבים מול ישראל להפסקת התוקפנות משטח הרצועה, ובהיעדר ערבות כזו, אני לא חושב שישראל צריכה להיות מחוייבת לאספקת מים.
      ד. כהמשך לדברים שכבר כתבתי בסעיף הקודם, ובראייה של נקודת העיורון בנוגע לגבול היבשתי של עזה עם מדינה שאניה ישראל, אני לא חושב שהמצור על עזה מעביר את האחריות עליה לידינו אלא להפך. הוא מעביר אותה לידי המצרים ושאר העולם.
      אנחנו לא צריכים (ולא מעוניינים) לנהל אף אחד חוץ מאת אזרחי מדינת ישראל, לא ברצועה ולא בגדה המערבית. אנחנו בסה"כ דורשים מהם לעמוד בסטנדרטים הבינלואמיים המקובלים (כביכול) ושאליהם (חלקם) שואפים בחתירה ליצירה של מדינה פלסטינית: פיתרון סכסוכים באמצעים דיפלומטיים ותוך המנעות מטרור ופשעי מלחמה.

  3. כללי המשחק
    הבינלאומיים
    קמים עלינו לכלותנו
    מאת ד"ר אילן אסיה
    הארץ – 10.1.2010
    (המאמר הזה מתאים בדיוק לימים אלה)

    ערב מלחמת העולם השנייה היו כללי המשחק הבינלאומיים מאופיינים מצד אחד ברומנטיקה של אידאולוגיות קיצוניות, ביניהן לאומנות פשיסטית וגזענות קיצונית, ומצד שני באינטרסים אימפריאליסטיים חסרי עכבות ואנושיות. בנסיבות שבהן חיו אז יהודי אירופה, חסרי מולדת ונטולי נשק מגן, הם נלכדו במצב של חוסר סנכרון היסטורי עם כללי המשחק התקפים ולא היה להם לכן כל סיכוי לשרוד.
    כללי המשחק הבינלאומיים של ימינו שונים מהכללים שלפני 70 שנה; הם לכאורה הומניטריים דואגים לזכויות האדם; אנטי גזעניים ובמידה רבה גם אנטי-לאומיים. אבל ברור, שכמו שהיה לפני 70 שנה, גם חוקי המשחק הנוכחיים מאופיינים ברומנטיקה של קיצוניות מצד אחד ובאינטרסנטיות חסרת עכבות מצד שני. כמו בעבר גם היום פועלים הגדולים לגבות את הקנסות על עבירות על חוקי המשחק רק מן הקטנים, וכמו אז חוקים אלה מהווים עתה איום על חייהם של היהודים בישראל, שעליהם שוב להתמודד עם מציאות שאינה מאפשרת להם להיות מסונכרנים היסטורית עם חוקי המשחק התקפים. ניצול אינטרסנטי ואנטישמי של הפער בין חוקי המשחק התקפים והמציאות הביטחונית, שבה מנסה ישראל לשרוד, הביא, בעקבות המבצע האחרון בעזה, להתנפלות רבתי עליה כשדו"ח גולדסטון הוא שיא המאמץ.

    המהלכים נגד ישראל מופעלים באמצעות שלוש נקודות משען עיקריות. הראשונה היא טענת המשך הכיבוש הלא לגיטימי של השטחים. יציאה משטחים אלה יש לה בהחלט סיבות טובות, אבל אף אחת מהן היא לא זו המבוססת על הנימוק השקרי לפיו כבשנו, בשנת 1967, שטח ריבוני פלסטינאי. נקודת המשען השנייה היא טענת חוסר המידתיות. השימוש בטענה זו נולד משום שהוגיו אינם יכולים לשלול כליל את זכותה של ישראל להגנה עצמית כי אז יהיה עליהם לשנות את אמנת האו"ם. כדי לעקוף את המכשול הזה הם מציגים כל פעולת הגנה ישראלית משמעותית – כתגובה לא מידתית ולכן לא חוקית. נקודת המשען השלישית היא טענת הפגיעה המכוונת באזרחים והאשמת ראשי המדינה וצה"ל בפשעי מלחמה.
    החמאס, החיזבאללה, ובעיקר אלה שמאחוריהם, מכירים היטב את כללי המשחק הנוכחיים. הדרך שלהם לנצל אותם היא לנתב את מהלכיהם כך, שלמרות שהם ארגונים ששולטים בשטחם כמדינה הם נלחמים בישראל כגרילה. הם מתקיפים בנשק בליסטי ככוח סדיר אך מסתתרים מאחורי אזרחים ככנופיה. הם בחרו בשיטה זו לא כטקטיקה הכרחית אלא כאסטרטגיה נבחרת. הם יודעים שהאסטרטגיה הזו מציבה את ישראל, לפי חוקי המשחק הבינלאומיים, בפני שתי ברירות בלתי אפשריות: אם היא לא תתגונן בנשקה נגד התקפותיהם היא תתפורר, ואם היא כן תתגונן – כללי המשחק של "המידתיות", "ההומניטאריות הרומנטית", והאשמת מנהיגיה בפשעי מלחמה יערערו את זכות קיומה. כך מתאפשר לחמאס, לחיזבאללה, למפעיליהם ולתומכיהם גם להצהיר בגלוי שיעדם הוא השמדת ישראל, גם לשגר אלפי רקטות לעבר יישוביה האזרחיים וגם לערער את הלגיטימיות לעצם קיומה כאשר היא פועלת נגד משגרי הרקטות המסתתרים מאחורי גבם של נשים וילדים.
    נראה שבאמצעות כללי המשחק הבינלאומיים מנסים גופים, ארגונים וממשלות, באזור ובעולם, להחזיר את היהודים למצב חסר הישע בו היו לפני 70 שנה. הם עושים כל מאמץ כדי שהיהודים, במדינתם הריבונית, לא יוכלו להשתמש בנשקם כדי להגן על חייהם.
    מהמתקפה הבינלאומית עולה גם בבירור לא רק התביעה לסגת לגבולות 67, אלא בעיקר התביעה מהעם העברי לוותר על ריבונותו הבלעדית על ישראל ולקבל במקום זאת מדינה דו-לאומית – מודל שנכשל בכל מקום בעולם. תביעה זו יוצרת מצב שבו העם ששילם את המחיר הגבוה ביותר בהיסטוריה על כך שלא הייתה לו מדינת לאום משלו – נדרש להיות הראשון שיוותר עליה.

    המציאות הבלתי אפשרית הזו מחייבת את הממשלה לנקוט באסטרטגיה חדשה. בראש ובראשונה צריכה להיות מוסקת המסקנה שפעולות עונשין קטנות נגד אויבי ישראל רק מחזקים אותם. פעולות אלה אינן משיגות שום יעד אסטרטגי ארוך טווח, העולם מעניש אותה עליהן, מחליש במכוון את הלגיטימציה לקיומה ומתכוון לפגוע אנושות במנהיגיה. המסקנה השנייה שחייבת להיות מוסקת היא, שהעונשים שישראל נענשת בידי העולם, וההסתה הנלווית למאמציה לשרוד במציאות הקיימת באזור, גורמים, כבר היום, ובמכוון, לאבדן הלגיטימציה שלה ובכך לערעור בסיס קיומה.
    תהליכים אלה מובילים אם כך בהכרח למסקנה השלישית: שבמלחמה הבאה, אם תכפה עליה, תהייה ישראל חייבת לשנות את אותה המציאות באזור, שלא מאפשרים לה היום להגן על עצמה בפניה. אם לא מאפשרים לישראל להתגונן בפני החמאס, היא תאלץ להכריעו כליל; אם לא מאפשרים לה חוקי המשחק הבינלאומיים להתגונן בפני החיזבאללה היא תאלץ לפרק את יכולותיו הצבאיות והפוליטיות. כי שתי הברירות הממלכדות היום את ישראל הן בבחינת קשר גורדי הכרוך על צווארה ויש לטפל בו בהתאם.

  4. פינגבק: הבט סביב – במעלה צוק איתן | עמדת תצפית

  5. ניתוח יפה והחיבור בין 73' והיום מעשיר את התפיסה.
    עם זאת, הייתי נזהר מהדיכוטומיה שבין הדרג הצבאי והמדיני כמו שאתה מתאר אותה. לא כי היא לא נכונה, אלא מאחר והיא לא תמיד מסייעת. ישראל הבינה ב-73 הן את הרמה המדינית (דיין מתאר באופן מדוייק מאוד את הצרכים המדיניים של סאדאת, וזה מופיע גם בהערכות אמ"ן) והן את הרמה הצבאית. היא נכשלה בלהבין את הקשר שבין הרמות. מבלי להבין את הקשר, לא ברור כיצד הרמה הצבאית יכולה לסייע לקידום המטרות המדיניות.
    אם זה מעניין אותך יש לי חומרים רבים בעניין זה.

    • תודה. אני חושב גם שבהתחשב בנקודת הפתיחה, הבדלים קטנים יחסית בניהול המלחמה בשלביה הראשונים (החל מקבלת ההתרעות בימים ובשעות שלפני פריצתה) יכלו ליצור הבדלים עצומים במהלכה, שהיו מביאים לתפישתה באופן שונה לגמרי, למרות התהלכים שקדמו לה.
      אשמח לקישורים לחומרים, אם כי עדיף למשהו תמציתי יחסית ולא להררי חומרים.

      • שתי דוגמאות קצרות ותמציתיות –
        המסמך של אמ"ן מחקר מציג את חוסר היכולת לגשר על הפער בין ההבנה המדינית והצבאית:
        "אין ספק, כי המצרים בחנו אפשרות הפעלתם של לחצים צבאיים, כדי ליצור לעצמם עמדת-כוח לטיפול מדיני; זאת במגמה להשיג מרבית יעדיהם ב-מו"מ מדיני. ברם, כיוון שהערכת-המצב של ההנהגה המצרית היא, שאינם מוכנים למלחמה עם ישראל, הרי קיבלו כמוסכמה, שאין הבעיה כיצד להתחיל במלחמה, אלא הסיכון שבתוצאותיה עבורם – לו פתחו בה. (הערכת המודיעין החצי שנתית, ינואר 1973)
        דיין לעומתם מתאר נאמנה את החיבור בין המדיני והצבאי, לא בהכרח כי היה איש מדיני, אלא כי ידע לעשות את החיבור בין הרמות. מאז, כנראה, לא קמו לנו עוד אנשים בשיעור הקומה שלו:
        "הם רוצים בכל דרך, גם צבאית, להביא לשינוי המצב, והדרך הצבאית בשלב זה היא יותר כמנוף להשגים מדיניים. אף אחד מהם לא חושב שהם יוכלו לכבוש את סיני, אבל כאשר ברז'נייב שם, אם תהיה פעולה צבאית – הסיכויים ללחצים מדיניים יותר טובים מאשר עכשיו. גם בענין התוצאות הצבאיות יש להם נוסחה קצת יותר מתקבלת על דעתם, ואנחנו לא תמיד קוראים כמו שהם מבינים. כאשר סאדאת אומר שיהיו לו אבידות גדולות, הוא חושב שיהיו להם השגים מהותיים. הוא לא חושב שכל הלחץ יהיה שהוא ינסה לעבור את תעלת סואץ, יהרגו לו את כולם והעולם יגיד לנו לסגת; הוא אומר : 'נכון שיהרגו לי, אבל מישהו ישאר בצד השני של התעלה ואז יגידו הפסקת-אש'. אותו דבר לגבי התקפות חיל האויר : 'נכון שיפילו לי את רוב המטוסים, אבל בכל זאת יפלו פצצות בתל-אביב'. כלומר הם מדברים על מחיר יקר עבור תוצאות מסוימות ממשיות" (דיין בישיבת קבינט, מאי 1973)

        • יפה. זה מחזק קצת יותר את התיאוריה שלי שעיקר "המחדל" בנוגע למלחמת יום כיפור לא היה דווקא במחדל מודיעיני אלא יותר ב"מחדלים" מדיניים בניהול המלחמה.

          • או בהבנה של המחיר שהאויב מוכן לשלם בשביל הישגים כאלו ואחרים כמו שהחמאס כרגע מוכן להקריב עשרות מחבלים בשביל להרוג חייל אחד שלנו או אם נלך לזווית היותר מזוויעה זה שהחמאס מוכן לשלם במאות ואולי אפילו אלפי הרוגים מהעם שלו רק כדי שיאפשרו להעביר להם את המשכורת ולנו הישראלים כעם זה לא נתפס איך אפשר להקריב אנשים בשביל כסף אנחנו פועלים בדיוק ההפך מקריב אלפי שקלים ,בכל יירוט של כיפת ברזל לדוגמה, כדי להקטין את הסיכוי שאזרחים שגם כך רובם אמורים להיות במקום מוגן לא יפגעו וזה רק הבדל אחד מני רבים במנטליות בין שני העמים שמקשים אלינו מעוד להעריך הפעולות של האויבים שלנו מצד אחד ולהגיע איתם להסכמים כלשהם מצד שני, ומפה עולה שאלה מהותית איך אתה שובר צבאית ומנטלית כוח צבאי שאבדות לא פוגעות במורל שלו ובמוכנותו להמשיך ולהלחם?
            או שלדעתכם יש נקודה קריטית שאחריה (נגיד אלף מחבלים הרוגים) הם יקרסו?

            • להערכתי יש לארגון כזה שתי נקודות שבירה אפשריות, שגם אם לא יעלימו אותו מהשטח, יפגעו בו בצורה מהותית:
              א. אי-היכולת שלו לשלם משכורות לפעיליו (מה שהוליך את החמאס לעימות הזה), אז הם יחפשו ארגון טרור אחר שיפרנס אותם, או יורידו את הנשק ילכו הביתה.
              ב. פגיעה אישית בצמרת הגבוהה מאוד של הארגון, בדומה לחיסולים של השיח' יאסין ורנטיסי, וניסיון החיסול של חלאד משעל.

              • מזכיר שניסינו את שתי האפשרויות הללו והם לא שברו את רוחו של חמא"ס, אולי החלישו אותו באופן זמני. יתרה מכך – נסיון העבר מראה שלעתים הארגונים דווקא מתחזקים מחיסולים.
                אישית אני חושב שאנחנו עושים הרבה מאוד החלטות מבוססות כסף, כולל כסף תמורת חיי אדם (אחד השיקולים המרכזיים לטובת ההתנתקות ולטובת תהליכי מו"מ והסדרה היה שזה יוביל לצמיחה). מה שחסר לי מאוד בניתוח המוצג זה הזווית החזונית של חמאס, שהופכת אותו לבלתי מנוצח בטווח הקצר (כי הנצח לא נמדד בזמן).
                ממליץ מאוד על המאמר הבא שהוא הכי רציני שראיתי בעניין הזה וגם מציע בסופו כמה רעיונות איך כן אפשר להתמודד עם החזוניות (בקצרה – להשתמש בנצח כמנוף לאי עשיה בהווה):
                http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/8/112188.pdf

                • אני לא בטוח מתי ניסינו את הצד הכלכלי, ובכל מקרה, אני לא חושב שניסינו אותם בסיטואציה שבה החמאס מבודד כפי שהוא עכשיו, וכשהמערכת הבינלאומית מציעה "חלופה" בדמות שיבת הרש"פ לרצועה (בתור התחלה למעבר רפיח). בסופו של דבר, השתלטות מוחלטת על קבוצות כדוגמת החמאס היא כמעט בלתי אפשרית (ואולי בגלל שקיומן הוא כלי שימושי בידי גורמים אחרים בפוליטיקה, ולכן יש להם עניין שלא להביא להעלמותן המוחלטת), ודוגמאות לכך ניתן לראות גם בהיסטוריה הציונית, הן בדוגמת אירגני הפורשים והן בדוגמת תופעת "תג מחיר".

                  לגבי הזווית החזונית – מקריאה מרפרפת אני נוטה להסכים, בנוגע לרציונליות של גורמים "משיחיים כביכול", עם כי אני חושב שניתן וראוי להבחין בין מי שמציג "משיחיות" פרוגרסיבית-דמוקרטית-חותרת לשיוויון (כדוגמת הציונות דמותה המקורית, במאמר של הכהן) לבין מי שמציג משיחיות "דתית", שמנקודת מבטי נראה שלעיתים קרובות יותר משמשת ככיסוי ציני למדיניות שעיקרה לא הגשמת החזון המשיחי (שהרי זה אינו ניתן להשגה) אלא להשגת עמדת כוח פוליטית וטובות הנאה כלכליות לקבוצת הנהגה מצומצמם (ודוגמאות לכך ניתן למצוא הן בטהרן, הן בעזה, ולהבדיל גם בחצרות החסידים החרדים).

  6. פינגבק: מחשבות מתגלגלות ממלחמה מתגלגלת | עמדת תצפית

  7. פינגבק: מלחמה שאף פעם לא די לה? | עמדת תצפית

  8. פינגבק: הבט סביב: מגמות בסופה – מקבץ המלצות לתשומת לב | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s