מלחמה שאף פעם לא די לה?

מאחורי מסך העשן של הדברת האינסופית בתקשורת, שינויים תודעתיים שיצרו בילבול מושגים, ו"הפסקות האש" שלא מפסיקות את האש, די קשה להבין איפה אנחנו עומדים, מה קורה עכשיו, ולאן אנחנו הולכים. הנה ניסיון להסביר את פיסות המציאות שאני חושב שאני מצליח להבין.

חשיפת מנהרת הברחה בדרום הרצועה, 2006. פעילות המנהרות הזו מנעה את המצור על החמאס, והריסתן ע"י מצרים בשנה האחרונה עומדת ברקע לכל המהומה של החודשיים האחרונים. צילום: דובר צה"ל

א. שינוי תודעתי – במחשבה לאחור, לא לגמרי ברור לי למה, אבל אני (ואולי הדור שלי), שהתבגרתי במהלך שנות ה-90, גדלתי במין תודעת "קץ ההיסטוריה". האווירה (לפחות בתחושה שלי) היתה שהשלום הוא עניין של זמן, והמלחמות הגדולות הן עניין מהעבר. היה לי קשה להבין איך צעירים בארץ התמודדו עם המצב של שנות ה-60 וה-70, בהם היה ברור שמי שמתגייס לצבא יתמודד עם מלחמה כוללת אחת או יותר, וזה היה המובן מאליו. במבט לאחור, נכון שהיתה אינתיפדה ראשונה (שהיתה הרבה פחות אלימה), ונכון שהלחימה בדרום לבנון גבתה פה-ושם, באופן די סדיר, קורבנות עד תחילת שנות ה-2000. ונכון שהיה טרור, אבל הוא פגע בעיקר באזרחים, ובצורה אבסורדית היה עטוף ב"תהליך שלום". העשור הראשון והשני של המאה ה-21 הם שיבה אל "עידן המלחמות", גם אם קוראים להן "מבצעים". חלק מלוחמי המילואים שסביבי גוייסו בצו שמונה כבר בפעם הרביעית בתוך עשור. השיבה אל "עידן המלחמות" מחזירה את החברה הישראלית גם אל סדרי הגודל של נפגעים בתקופות מלחמה. דוגמאות מקדימות ניתן היה לראות באירועי מנהרת הכותל (17 חיילים נפלו בשלושה ימי לחימה), ובכיבוש ערי הגדה המערבית ב"חומת מגן" (29 חיילים נפלו ב-42 ימים). את המצב המלחמתי החברה הישראלית חוותה בשנים האחרונות בכל פעם שהמבצע התורן הופך לתמרון קרקעי – הן במלחמת לבנון השניה (121 חיילים נפלו ב-33 ימים)  והן ב"צוק איתן". בגלל אופי האויב, ארגוני טרור וגרילה, המלחמות של ימינו הן "מלחמות התשה" באופיין, ולא מביאות להתנגשות הדדית בכוח מלא. אבל הרושם שלי, שניזון בעיקר מהתגובה הציבורית לאבידות צה"ל והן מתגובת רוב משפחות החללים (לפחות אלו שהובאו לתקשורת, ובהחלט ייתכן שהן לא מייצגות, אבל הן מייצגות את הקו שמעוניינת לעצב התקשורת), הוא שמשהו השתנה בתודעת החברה הישראלית. הסבלנות והנכונות "להכיל" ירי "הטרדה" על הפריפריה הישראלית פקעה. מבחינה תודעתית, חזרנו ל"עידן המלחמות". יתרה מכך, בפעם הראשונה מאזן 1982, החברה הישראלית מנהלת מלחמה שמבחינת רובה המוחלט היא "מלחמת אין-ברירה", ולכן גם "מלחמה צודקת".

ב. נקודה נוספת לגבי האבידות במלחמה – במלחמות הגדולות של העבר, אמצעי התקשורת היו הרבה פחות מפותחים ונגישים, ביחס לזירה התקשורתית של היום. בעבר ידיעות על הרוגים היו מגיעות (גם אל המשפחות) באיחור של ימים, ובכמויות גדולות וכוללות. במלחמה הזו, הידיעות מגיעות בתוך שעות, ובנוגע לנפגעי כל תקרית בנפרד, שמייד מפורטות גם נסיבותיה, ומרואיינות משפחות החללים. השינוי הזה מביא הן לתחושות שונות בציבור, שמקבל את הידיעות על הנפגעים ב"זרימה שוטפת" ומיידית, ועם הפרטים האישיים ותמונות החללים, ולא בסיכום כולל, והן על מידת המודעות לכל תקרית ותקרית. כך מתבלט מה שאני מניח שבמקרי העבר היה מוצנע יותר בתוך המידע הכולל – הכמות הגדולה של נפגעים שמקורה בהתנהלות קלוקלת של הפיקוד הצבאי או הכוחות בשטח (ירי דו"צ, שימוש בנגמ"ש שאינו מתאים לזירה, מיקום שגוי של שטחי כינוס, חוסר עירנות מבצעית בעמדה). אני מעריך שרמת המחדלים אינה דווקא גדולה מבעבר, אלא שרמת החשיפה שלהם עולה. בטווח הרחוק, אני מניח שיכולה להיות לכך השפעה חיובית בנוגע להפקת הלקחים משגיאות קודמות. בכל מקרה, מידת הרשלנות, ואפילו מספר האבידות, לא הן שקובעות את הישגי המלחמה.

ג. מי התחיל? – אם נאמץ את התודעה שהצעתי בסעיף הראשון, לפיה מדינת ישראל נמצאת במצב מלחמה מול ארגון החמאס והיישות הטרוריסטית שהקים, הרי ששאלת "מי התחיל?" מאבדת ממשמעותה. המלחמה בין ישראל לחמאס מתנהלת באופן קבוע, והופכת לאלימה בפרקים מופרדים זה מזה. בזמנים שבין פרצי האלימות, שני הצדדים נערכים לפרץ האלימות הבא, שנפתח כאשר לאחד הצדדים יש אינטרס לכך. לכן אין טעם בכל השאלות הנוקדניות האם איזה חיסול חוליה מהאויר קדם לירי הפצמ"ר אל עוטף עזה, או שרצח שלושה נערים קדם למבצע מעצרים לא נקודתי בגדה המערבית, או שאחד מהצדדים הפר הסכמה לא ישירה מהעבר. הן צה"ל והן החמאס התכוננו, כל אחד מצידו, לסיבוב המלחמה הבא, גם בלי לדעת מתי יפרוץ וביוזמת מי מהצדדים. זה מה שעושים ארגונים צבאיים. ההכנה המקדימה אינה עדות מרשיעה ליוזמה. את ההסבר מדוע הסיבוב הנוכחי פרץ להבנתי ביוזמת החמאס כתבתי ברשומה הזו.

ג. מה ראינו עד כאן?

ראינו מבצע קרקעי מוגבל – נראה שממשלת ישראל, או הקבינט שמוביל אותה, או הצמד נתניהו-יעלון, לא רצו לכבוש את הרצועה כולה. היו להם הזדמנויות רבות וגיבוי ציבורי ישראלי נרחב (ובמידה מסויימת גם הבנה בינלאומית, ומצד מצרים אולי אפילו תקווה שיעשו את זה), ובכל זאת, הם נמנעו והגבילו את המבצע הקרקעי. בהיעדר יכולת לבלום במבצע קרקעי מוגבל את ירי הרקטות, שימש המבצע הקרקע להשגת יעדים אחרים: השמדת מערך המנהרות החודרות של החמאס (או רובו הגדול), שהיה מוכר לצה"ל ויצירת מנוף לחץ חדש על החמאס.

לגבי המנהרות – עצם קיום המערך היה ידוע לצה"ל, ולפי הפרסומים גם היה ברשותו עוד לפני המבצע מידע מודיעיני על חלק ניכר (ואולי רוב) מפתחי המנהרות בצד העזתי של הגדר, אך הסיטואציה הבינלאומית והציבורית לא התאימה לפעולה התקפית נגדן. צה"ל איתר לפני פחות משנה מנהרה גדולה מול קיבוץ עין השלושה, ובתחילת יולי שלפני המבצע פגע קשה במנהרה ובלוחמי חמאס ששהו בתוכה בסמוך לכרם-שלום. בשונה מהבהלה שיצרה התקשורת בעניין (ששירתה היטב את יצירת הגיבוי הציבורי לפעולה הקרקעית), נראה שאף אחת מהמנהרות לא נחפרה אל מתחת ליישוב אזרחי (פתחי היציאה היו סמוכים לגדר המערכת הרבה יותר מאשר ליישובים), וכל ניסיונות החדירה דרך המנהרות במהלך המבצע, כולל אלה שבהם המחבלים לא אותרו ביציאה מהמנהרה ויכלו לנוע בשטח, כוונו כנגד כוחות צה"ל במטרה להרוג ולחטוף חיילים. אם לצה"ל היה מודיעין מבוסס שזו מטרת החמאס, הרי שניתן להבין את "המחדל" לפיו הצבא לא התריע בפני האוכלוסיה האזרחית ביישובים הסמוכים בעוטף עזה, וגם מדוע ההנהגה הישראלית היתה מוכנה להפסקת אש גם לפני טיפול במנהרות – ההנהגה והצבא היו מודעים למנהרות, ולא ראו הכרח לצאת לפעולה קרקעית בהיקף כזה נגדן בטווח המיידי ללא הזדמנות מתאימה. בכל מקרה, נראה שמטרת המהלך הקרקעי היתה השמדת מערך המנהרות הזה, ועם השלמתה הוסגו הכוחות לאחור. שיקום המערך הזה יגזול מהחמאס זמן ומשאבים רבים, שכפי שאסביר בהמשך, ספק אם יעמדו לרשותו. בנוסף – הרס המנהרות ההתקפיות שולל מהחמאס, לפחות עד שישקם את מערך המנהרות החודרות, את היכולת העיקרית ליזום פגיעה קשה בישראל זאת בדומה ליכולת של "כיפת ברזל" לשלול ממנו הישג משמעותי בירי רקטות לעורף.

לגבי מנוף הלחץ – מעבר לפגיעה הקשה במערכי ההגנה של החמאס סביב פתחי המנהרות בפאתי היישובים ברצועה, הסגת הכוחות עם סיום השמדת המנהרות לא נעשתה אל תחומי ישראל, אלא מחוץ לשטחים הבנויים ואל השטחים הפתוחים שבינם לבין גבול הרצועה. כך צה"ל נשאר קרוב וזמין לירי מרחוק ופשיטות כנגד מטרות נקודתיות, מונע את החזרה לשגרה החקלאית באזורים האלה, ומחזיק כ"כובש" אדמה פלסטינית (ללא אוכלוסיה) שתמורת הנסיגה ממנה תוכל ישראל להציב דרישות.

חטיפות – פרט לירי הרקטות, שהפך למטרד כמעט לא קטלני בזכות ההפעלה היעילה של "כיפת ברזל", נראה שעיקר הפעולה הצבאית של החמאס, הן בשטחי ישראל והן בשטח הבנוי ברצועת עזה, כוונה לפגיעה בחיילים וחטיפתם. התגובה הישראלית לשני המקרים שבהם החמאס התקרב להצלחה בחטיפה, שכללה מכת אש מהירה וחזקה מאוד, וקביעה מהירה שהחיילים הנעדרים אינם בין החיים, שללה מהחמאס את ההישג שביקש: סיטואציית מיקוח שבה הוא מחזיק בחייל חי או בגופה (מבלי שהוא מודיע האם החייל בחיים). כתבתי על זה ברשומה קודמת, והתגובה לניסיון החטיפה של סגן הדר גולדין ז"ל הפגינה עקביות בנושא. מעצר חלק ממשוחררי עסקת שליט (ובשונה מהשיח ה"שמאלני" ה"ביקורתי", נראה שלא מדובר במעצר שרירותי, אלא מעצר שכולל הבאה בפני שופט, והוכחה שחלקם, שישאר במאסר, הפרו את תנאי השחרור ולכן יש לגיטמציה חוקית לאסור אותם שוב) מחזיר את החמאס צעד ענק לאחור במשוואה שניסה לייצר ולפיה חטיפת חיילים היא המכשיר היעיל ביותר לשחרור אסירים.

בסופו של דבר, מדיניות צה"ל מנסה לנסח כללי משחק חדשים, לפיהם ניסיון לחטיפת חייל אינו פעולה משתלמת.  באין מוטיבציה לחטיפה, ניתן להניח שלוחמי החמאס ינסו להרוג כל חייל שיצליחו. החשיבות היא בכך שאת יכולתם להרוג חיילים, בעיקר בשטח הבנוי ברצועת עזה, הם כבר הפגינו. מטרת ניסיונות החטיפה היא לייצר מנוף לחץ להישגים "מדיניים" מול ישראל (שחרור עצירים ולגיטימציה בצורת הקלות בסגר), ואת ההישג הזה המדיניות הצבאית בנוגע לניסיונות חטיפה שוללת מהחאמס.

סימנים לדאגה – נראה שצה"ל עדיין לא מצא פיתרון יעיל ומהיר לאיתור ולפיצוץ מערך המנהרות, והכניסה לשטח הבנוי מציבה דילמה לא פשוטה: בהיעדר הפצצה חזקה מקדימה, הכוחות חשופים למלכודים לפגיעת מחבלים המגיחים מפירי מנהרות במקומות לא צפויים, וגם להיתקלויות הרגילות בלוחמה בשטח בנוי, דבר שגבה את עיקר האבידות של צה"ל בפעילות בתוך הרצועה. מצד שני, הפצצה חזקה מקשה על איתור המנהרות מתחת לחורבות המבנים, ומגבירה את הלחץ הבינלאומי על ישראל (בעקבות הפגיעה באוכלוסיה אזרחית שלא התפנתה מהשטח). המהלך הקרקעי המוגבל היה שיעור כואב לשני הצדדים, שלקחיו ילמדו לקראת הכניסה הבאה לשטח בנוי, הן בצה"ל, הן בחמאס, ולא פחות מכך, בהיערכות החיזבאללה בדרום לבנון. גם בדרום לבנון, חשוב לזכור, מלחמת ההתשה מול החיזבאללה לא נגמרה, אלא נמצאת בתקופת רגיעה (לא מעט בגלל המעורבות העמוקה של החיזבאללה בסוריה) שבה שני הצדדים נערכים לקראת הסיבוב האלים הבא. בהתחשב בכוחו של החיזבאללה, ניתן לשער שסיבוב כזה, שיוכל להימנע רק אם גורמים במערכת הלבנונית או הבינלאומית יוכלו לפרק את החיזבאללה מנשקו בטרם יפרוץ, יהיה אלים והרסני יותר לשני הצדדים מאשר סיבובי הלחימה מול החמאס בעזה.

ד. אז מי ניצח? ברשומה הזו הסברתי את הנסיבות שהביאו את החמאס ליזום את סיבוב האלימות הזה, וטענתי שניצחון ישראלי לא ימדד בפגיעה בחמאס, כמו בהצלחה לשלול ממנו את ההישג שביקש: הסרת הסגר שהטילה מצרים (בתמיכה שקטה של הנהגת הרש"פ) על רצועת עזה, ללא שיידרש לוותר על שלטונו ברצועה. בינתיים ישראל הצליחה לעשות זאת בכך שמנעה מהחמאס להשיג הישג צבאי משמעותי, ועם הסגת הכוחות מהשטח הבנוי אל השטחים הפתוחים במזרח הרצועה היא משאירה אותו במצב חמור יותר מנקודת הפתיחה שממנה יצא ללחימה: הרס רב מאוד ברצועה (שתושביה יפנו אליו בציפיה לפיצוי ושיקום, ולפיתרון בעיות הומניטריות חמורות), אבידות גדולות (באוכלוסיה האזרחית, וכנראה שגם בחלק מהיחידות הלוחמות של החמאס), וכיבוש ישראלי בחלק מהרצועה. מצד שני, החמאס טרם השיג אף אחד מיעדיו – לא שחרור אסירים ובעיקר לא הקלות בסגר.

ישראל נכון לעכשיו שללה את ההישג שחיפשה הזרוע הצבאית של החמאס, ולכן היא מנצחת בשלב הזה, אך מלחמת ההתשה נמשכת.ישראל לא הסכימה על רגיעה, והדרך פתוחה בפניה להמשך הפגיעה מהאויר בפעילי חמאס. הנהגת החמאס לא תוכל לצאת מהבונקרים. המחיר מהצד השני הוא שעד שלא תושג הסדרה מוסכמת, אפשר לצפות שהירי מעזה לא ייפסק באופן מוחלט, והוא אכן נמשך עד עכשיו בקצב המוגבר של הסיבוב הנוכחי.

ה. ומה הלאה?

המצוקה הקיומית שבה מצא את עצמו החמאס הציבה בפניו שלוש אפשרויות פעולה:

הראשונה היא תמורה בדרכו, שתהפוך אותו מארגון טרור למפלגה פוליטית לגיטמית, ובכך תאפשר להסיר ממנו את הסגר שהטילה עליו מצרים. בתוך ההנהגה המדינית של החמאס היו גורמים שחתרו לכיוון הזה, ואני מניח שהם אלה שדחפו את מהלך הפיוס עם הפת"ח והנהגת הרש"פ. הם גם מי שיסכימו להסדר על בסיס היוזמה המצרית והמשך קידום הפיוס הפנים-פלסטיני. כמעט לכל ארגון טרור יש "זרוע מדינית", שחלקה עושה את ה"דיפלומטיה" ה"לגיטימית" עבור הארגון החמוש. חלק אחר שלה מורכב ממי שאני מכנה "רוכבי נמרים" – אלה פוליטיקאים שמנסים, בזכותם "שליטתם" בארגון חמוש, להתברג אל תוך המערכת הפוליטית הלגיטימית. הבעיה היא שניסיון כזה, שהגשמתו דורשת בסופו של דבר את פירוק הארגון החמוש, נוטה לחשוף את היעדר היכולת הממשית שלהם לרכב על הנמר ולשלוט באמת בארגון החמוש, שמאורגן סביב נורמות של ציות להנהגה צבאית-סמכותנית ולא למערכת הפוליטית הפשרנית. זה קרה לבגין באלטלנה. זה קרה למקדמי הפיוס מצד החמאס עם חטיפת הנערים ודחיפת הזרוע הצבאית להסלמת האלימות בעזה.

הדרך השניה והשלישית הן דרכיה של הזרוע הצבאית: היא מתחילה ב"הפיכת שולחן" ושבירה אלימה של הסטטוס קוו, שאמורה מבחינתם להסתיים באחת משתיים: או שלחץ בינלאומי יביא לסיום הלחימה בהסכמה שתשנה את תנאי הייסוד (במקרה הזה – הסרת הסגר על הרצועה ללא פירוק החמאס מנשקו וללא כניסת גורם שילטוני אחר לשליטה במעברים שייפתחו), או בתבוסה צבאית מוחלטת, "קריסה בלהבות", שתחזיר את ישראל לשליטה לא רצויה ברצועת עזה, ותאפשר לחמאס לשמר את אתוס המרטירים (השוהדא), ובעיקר את עיקרון ההתנגדות (מקוומא), שקובע שמערכת היחסים עם ישראל תהיה לעולם באופי של עימות (אפילו מעמדת עם כבוש) ולא באופי של יחסי הכרה הדדית ושיתוף פעולה.

ישראל הצליחה לשלול מהחמאס הישג צבאי ומסרבת לדון איתו על הסכמה לשינוי תנאי הסגר או שחרור אסירים. מצד שני, היא גם התעקשה שלא לתת לו את ההישג של הפסד צבאי מוחלט. הנסיגה הישראלית מהשטח הבנוי ושימור הנוכחות בשטחים הפתוחים במזרח הרצועה לא נותנים לזרוע הצבאית אף אחד מהפיתרונות שביקשה, ולכן המצוקה שלה נמשכת, ואף מחמירה. לאור המצוקה ההתחלתית של החמאס, ניתן לניח במידה גבוהה של ודאות, שאורך הנשימה של החמאס  בהמשך ההתשה מול ישראל קצר יותר. המשך ההתשה ללא הישג משנה מציאות עלול להביא אותו בתוך זמן לא ארוך להתפוררות פנימית, שתסלול את הדרך לכניסת גורם שלטון פלסטיני אחר, בחסות בינלאומית, על מנת להציל את תושבי הרצועה מהמצוקה.

מכאן, שהמפתח לעתיד נמצא עדיין בקהיר: הסגר שהטילה מצרים על הרצועה (שיצר לראשונה סגר אמיתי מבחינת החמאס) הוא שיצר את המצוקה שדחפה את החמאס למלחמה בעיתוי הנוכחי, ורק הסרתו יכולה להציל את החמאס מהתפוררות ולאפשר לו לשקם את כוחו ולהמשיך את המאבק בישראל. לכן, על מנת להבין את העתיד הצפוי, צריך להקדיש תשומת לב לדיונים המתקיימים בקהיר בין המצרים לבין משלחת פלסטינית, שכוללת נציגי חמאס שאינם מתושבי הרצועה. ישראל אינה שותפה לדיונים האלה, ולטעמי בשלב הזה זה בסדר. אם בסופו של דבר תשתנה המדיניות המצרית והיא תהיה מוכנה להקל על החמאס ולאפשר את שיקומו, עדיף שישראל לא תהיה מחוייבת מצידה להסדר של רגיעה. אם יגיעו המצרים והמשלחת הפלסטינית להסכם נאמן למתווה המצרי, שממשיך להתנות את הסרת הסגר ברפיח בכניסת גורם שילטוני חלופי לחמאס (ובהנחה שיוכלו לממש הסכם כזה בלי שהזרוע הצבאית של החמאס תחזור לתקוף את אנשי השלטון החלופי את המעברים על מנת לסגור אותם), ישראל תוכל להצטרף אליו בשלב מאוחר יותר, לאחר ששלטון חלופי ברצועה יצליח לבסס את עצמו ולהוכיח את יכולתו לעמוד בהסכמות מול מצרים, ואז תוכל ישראל להציע לו לקבל על אחריותו גם את הסרת הסגר במעברים עם ישראל, ובעתיד הרחוק אולי גם נמלי ים ואויר.

תודה להלה על הסיוע בהגהה.

*** עדכון 5.8.14: מהמעט שמתפרסם בישראל, נראה שכוחות צה"ל לא ישארו בשטחי הרצועה. מנגד, החמאס והג'יהאד האיסלמי, בהנחה שיעמדו בהפסקת האש, מקבלים על עצמם למעשה את התנאי שהציבה מצרים (וישראל) מתחילת העימות, ולו הם התנגדו בתקיפות לאורך כל העימות: הפסקת אש בלי תנאים, שרק אחריה יחלו דיונים על הקלת מצב הסגר על עזה. מהמעט שנשמע מקהיר, הקולות הפלסטינים אומרים שמצרים נוטה לקבל את הבקשות שלהם (למיטב ידיעתי, במשלחת הפלסטינית יש נציגי חמאס, אבל לא מעזה). הדבר היחיד שראיתי שמצרים אומרת לגבי הדרישה העיקרית שמופנה כלפיה, פתיחת מעבר רפיח, היא מה שמצרים אמרה מתחילת העימות: מוכנות לפתוח אותו, אם בצד הפלסטני המעבר יופעל ע"י אנשי הרש"פ ולא אנשי החמאס. להבנתי לישראל היה ועדיין יש אינטרס להסכים להסדר כזה.***

***

 לא הספיקו לכם 2,221 מילים עד כאן?

תקראו גם את עמוס ידלין, הקול הטוב והרציני לטעמי בתחום הפרשנות המדיני-ביטחוני בימים אלה.

ובמרוכז, הרשומות הקודמות בנוגע לסיבוב המלחמה הנוכחי בעזה:

עזה, שבנו אלייך שלישית?

במעלה צוק איתן

מחשבות מתגלגלות ממלחמה מתגלגלת

מקבץ הודעות לתקשורת תחת הפסקת האש ההומניטרית

פינת קאטו הזקן:

אני עדיין חושב שצריך לפרק את אונר"א.

 

 

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “מלחמה שאף פעם לא די לה?

  1. פירוק אונר"א הוא מצווה כמובן. אבל יש חוט דקיק אך כנראה לא כל כך נתיק הקושר בין אונרא לחמאס. שני הגופים הללו הם גירסא מקאברית במיוחד לתסמונת טוני סופראנו: עסק כלכלי בצידוק מוסרי. אונרא מוצדק כמובן בכך שהוא מסייע לפליטים בלה בלה. חמאס הוא הרי מופת למוסריות תיאולוגית בעידן פוסט-מודרני. אנשי שני הארגונים הללו תלויים לפרנסתם בגורמים שיזרימו להם כסף בקנה מידה משמעותי, וכמובן באידיוטים שימושיים שאלוהים דאג לייצר ולפזר בשפע דווקא בעידן שלנו. ומכאן לטעות היסודית בניתוח שלך אבשלום. אין חיה כזו 'זרוע מדינית' של חמאס. יש חמאס. הוא פועל באמצעות טילים, באמצעות מסגדים, באמצעות גני ילדים, באמצעות עמירה הס את גדעון לוי, באמצעות מנהרות. כל מה שתורם לשימור הארגון הזה. כמו טוני סופראנו שבסוף הסכים אפילו לשמר את המורשת האיטלקית באמצעות סחר בסמים, דבר שהארגון שלו נמנע מלעשות במשך תקופה משמעותית. גופים כמו אונרא, חמאס או טוני סופראנו יכולים להיעלם או ליתר דיוק להחלש, רק מתוך פעולה של הסביבה החיצונית. במקרה שלנו: ישראל, מצרים, רש"פ, ירדן וכן הלאה. ולהפך. כל דיבור הרואה באונרא ארגון הומניטארי או בחמאס כאילו יש בו גם 'זרוע מדינית מתונה הרוצה להיות מפלגה פוליטית לגיטימית', הוא תרומה לשימור מעמדו.

    • להבנתי החוט ה"דקיק" הקושר את אונר"א עזה לחמאס הוא 25 נציגים מזוהים עם חמאס מתוך 27 חברים במועצה הנבחרת שלה.
      בדברים שלי לגבי הזרוע המדינית עשיתי הבחנה בין שני דברים: האחד – אנשים שנלחמים את מלחמתו של החמאס במקומות שבהם צריך לדבר (או לגייס כספים) ולא רק לירות.
      השני – אנשים שחושבים שניתן יהיה להשיג לעצמם מעמד פוליטי על הגב של הזרוע המדינית. אני מסכים שהחמאס הוא אחת התופעות האיומות ביותר שהמציאה האנושות, אבל צריך גם להיזהר לדעתי מלעשות לו דמוניזציה שמוציאה אותו מתחום התופעות הפוליטיות. וכמו שבהנהגת ארגוני הטרור מהצד היהודי לפני קום המדינה הופיעו דמויות שניסו לרכב על גביהן או בעזרת פעולתן אל הזירה הפרלמנטרית (ושניים מתוכם סיימו בראשות הממשלה, אם כי שמיר פחות במובהק מבגין), אני לא חושב שיש סיבה שלא לצפות שתופעות כאלה יהיו גם בחמאס, כפי שהיו גם באש"פ, עד כדי כך שאחת מהן יושבת כיום במוקטעה, ומנהלת את המאבק בישראל באמצעים לא אלימים, שאינם מאפשרים להגיע להסדר שלום, אבל גם נמענים מלדרדר את המצב למלחמה…

  2. הגיע הזמן להפסיק להשתמש במושג של ניצחון והפסד. במשחק מנצחים ומפסידים. למלחמה יש תוצאות. או מרוויחים ומפסידים, שודאי אי אפשר לחלק אותם לישראל וחמאס.
    גם לפי הניתוח שלך, שאני מסכים עם רובו, השאלה איזה צד של החמאס יצא מחוזק היא הרבה יותר משמעותית מהשאלה אם ישראל ניצחה או הפסידה. אפילו בקשקוש של "צריבת התודעה", ראינו שההרגשה הציבורית בישראל שאחרי מלחמת לבנון השניה הייתה של תיקו או הפסד, מה שלא מנע את השקט בגבול הצפוני מאז.

    • אתה צודק, לגבי העדיפות לשימוש במושגים של תוצאות, ואולי הכי טוב של הצלחה או כישלון בהשגת היעדים הפוליטיים של המלחמה.
      לגבי עיצוב התודעה, צריך לזכור גם מי מופקד על עיצובה: התקשורת, שאינה נטולת אינטרס, והכוחות הפוליטיים. כבר התברר ש"מחאת המילואימניקים" בעקבות מלחמת לבנון השניה מומנה ואורגנה מכיוון לשכת נתניהו, שתכנן את שובו לשלטון. אני חושב שאפשר לסמן כלל אצבע, לפיו הישגי מלחמות של ממשלות ימין או ממשלות אחדות-לאומית יסומנו ע"י התקשורת ש"מוצלחות" יותר מאלה של מלחמות של ממשלות מרכז או שמאל.

  3. פינגבק: הבט סביב: מגמות בסופה – מקבץ המלצות לתשומת לב | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s