פריימריז בעבודה 2015 – הרשימה הלא מלאה

נותר רק שבוע ימים עד הפריימריז לרשימת מפלגת העבודה, וכמו שאפשר להבין מהכותרת, לא גיבשתי לעצמי עדיין רשימה ברורה של מועמדים לתמוך בהם. אז אני משתף מתוך תהליך ההתלבטות.

נתחיל בהערות כלליות:

א. בשונה ממערכת הבחירות לכנסת הקודמת, בהן הובילה יחימוביץ את המפלגה לקמפיין סוציאל-דמוקרטי "אדום", נצחונו של הרצוג בבחירות ליו"ר המפלגה ומהלך האיחוד עם התנועה של לבני משתלבים שניהם ל"הלבנה" של המפלגה בכיוון ליברלי יותר (שלא לומר ימין כלכלי בכמה מהמקרים). המפלגה ה"אדומה" של יחימוביץ לא יכלה להרשות לעצמה להכנס לקואליציה בראשות נתניהו בלי לשלם מחיר ציבורי כבד. הרשימה של הרצוג-ולבני מכוונת ישירות אל הקואלציה, הגם שאני סקפטי אם תהיה מסוגלת להרכיב את הממשלה. אני גם לא חושב שהיא תשלם מחיר ציבורי כבד על כניסה לקואלציה שלא תונהג ע"י נתניהו/בנט (ואולי גם ליברמן). אני בוחר להסתכל על זה מההיבט החיובי, ואני חושב שהוא הופך את הפריימריז אולי לחשובים מהרגיל: דווקא אל מול ה"הלבנה" חשוב לטעמי שהתוצאה תהיה כמה שיותר ח"כים סוציאל-דמוקרטיים "אדומים", במקומות כמה שיותר גבוהים ברשימה. החשיבות היא לשמר את הכוח והדימוי הסוציאל-דמוקרטי המשמעותי שמרוכז במפלגה, ומכיוון שיש הרבה חשיבות לזיהוי החיצוני, הפעם בהתעלמות יחסית מהמחנות. בהקשר הזה אני חושב שהחזרה של פרץ היא צעד טוב, עם כל ה"עלבון" שבנטישה הקודמת. החיובי הוא שעם כוח בולט במפלגה ומיקומים גבוהים ברשימה, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו אחרי די הרבה שנים עם נציגים סוציאל-דמוקרטיים בעמדות ביצוע שלטוניות. וזה יהיה הישג חיובי חשוב מאוד.

ב. הרבה מחוסר הודאות שלי נובע מהתחושה שלא הייתי במעקב מספיק קרוב אחרי הזירה הפרלמנטרית כדי לשפוט ברצינות את הפעולה של חברי הכנסת. אני גם לא בעמדה שפונה אליהם לבקש תמיכה בפעילות ספציפית ויכולה לשפוט מי מהם זמין ומתגייס לעזור ומי לא. הקושי הזה קצת מתסכל אותי, מחזק את הצורך בנציגים שיהיו תוצר של התארגנות חברתית-פוליטית חוץ פרלמנטרית קודמת שתתן לי ביטחון במחוייבות שלהם, וגורם לי להודות שהרשימה הזו לא מבוססת על יסודות בטוחים.

ג. הפעם מצביעים לשמונה עד עשרה מתמודדים. חבר הציע לי שאם רוצים לקדם מועמדים ספציפיים ביחס לאחרים, אפשר לפזר חלק מהקולות למועמדים אבודים שברור שלא יכנסו לרשימה. אני בספק אם אעשה את זה, אבל זו מחשבה מעניינת.

ד. הרשימה היא אישית בלבד, ולא מצייגת בשום צורה אף אחד מהמעגלים שבהם אני חבר.

אז לרשימה, עד כמה שיש כזו:

בטוח בפנים:

1. שלי יחימוביץ – אני לא בטוח שצריך לפרט. מחויבת, מובילה מאבקים חשובים, ובתקווה שגם למדה שיעור חשוב בתחום היכולת לבנות שיתופי פעולה בעקבות הפסד תפקיד היו"ר.

2. סתיו שפיר – לקראת הפריימריז הקודמים (מעניין להזכר במבט לאחור) סימנתי אותה כאחת ממי ש"יהיה נחמד מבחינתי אם יהיו בכנסת, אבל אני לא מתחייב". לטעמי היא היתה ללא ספק ההברקה של הכנסת האחרונה: חרוצה, יעילה, פעילה במקומות החשובים, תוקפת את השיטה מהשורש. ראויה למקום גבוה מאוד ברשימה.

3. עומר בר-לב – פעם, כשבמפלגת העבודה עסקו בניהול המציאות ולא בדבקות בסמלים, התוצאה היתה מחשבה שקולה והצעות מעשיות. זה מה שעומר בר-לב מציע בתחום המדיני. אחד היחידים בשמאל הישראלי שמתייחס אל החתירה אל השלום כמטרה פוליטית רצויה ולא כפטיש ומושא לעבודת אלילים ומלמול מנטרות (דרך אגב, שמתם לב איך המציאות המייאשת מצד הפרטנרים המיועדים הורידה את הבטחות השלום להבטחות לעצם קיומו של תהליך מדיני?).  אני כנראה לא מסכים איתו עד אחרון הפרטים, אבל נראה שהוא בהחלט הכי קרוב להיגיון-תוכנית-אלון שהמפלגה יכולה להציע, וזה משמעותי מאוד. חוץ מזה, ממקימי תנועת "אחרי!" וכנראה גם די טוב בפן הכלכלי-חברתי, אם כי זה לא עיקר עיסוקו. כדי שיבלוט יותר במפלגה, הייתי רוצה לראות אותו גבוה ברשימה.

עוד נקודה לטובת שפיר ובר-לב היא שמשניהם קיבלתי התייחסויות רציניות לרעיונות שהעברתי לחברי המפלגה. מהרצוג קיבלתי רק לפני שהפך ליו"ר, ואולי אפשר להבין את זה משיקולי זמן. מהאחרים פחות, ומבחינתי לשאלה האם חברי הכנסת מחשיבים את מה שאני חושב יש משקל חשוב.

קצת פחות אבל בסבירות גבוהה:

4. גלעד קריב – מצטט מהסיבוב הקודם: "בשנים האחרונות הוא מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל. קורא להניף את הדגל החברתי-כלכלי ואת דגל השלום במקביל. מתוקף ייצוגו את הרפורמים, צפוי לפעול לשבירת המונופול האורתודוכסי על הממשק בין הדת למדינה – לטעמי זו נקודה חשובה מאוד, גם מבחינת החופש האזרחי בישראל, וגם מבחינת הקשר עם חלקה הארי של יהדות ארה"ב, שרובה המכריע הוא רפורמי/קונסרבטיבי. לחובתו הגדולה נרשם סירובו לצרף את התנועה הרפורמית למאבק לבלימת הפרטת קרקעות המדינה."

5. איתן כבל – אני לא מתרשם ממופעי הסטנד-אפ שלו במליאה, אבל הוא נציג בולט ופעיל של הצבע ה"אדום" במפלגה. נקודה לחובתו: שיקול טקטי יכול לחשב שכדי להבטיח מקומות יחסיים גבוהים לשלישיה הראשונה, אפשר לותר על ההצבעה עבורו. נקודת זכות: מכביסט.

מתלבט לגביהם:

הח"כים המכהנים מיכאלי, בירן, רוזנטל, שמולי ומזרחי. המועמדים יונה ופילץ.

מירב מיכאלי – כנראה טובה למדי בצד החברתי-כלכלי, ואיפשהו בין מרצ לחד"ש בצד המדיני, שזו נקודה שלילית בהחלט, ובציבורים מסויימים גם נזק אלקטורלי בבחירות לכנסת.

בירן, רוזנטל ומזרחי – לא יודע מה הם עשו בכנסת האחרונה. בירן ורוזנטל מגיעים על הקו של שמאל חברתי-כלכלי. ממזרחי מגיע על הקו של מלחמה בשחיתות. זה חשוב, אבל אני לא בטוח מה זה אומר בפועל עבור חבר כנסת.

שמולי – גם עליו לא שמעתי הרבה, אבל מסתבר שהוא מוביל את המדד החברתי (אני לא בטוח עד כמה זה מדד רלוונטי מבחינת קידום צעדים ממשיים ולא רק ספירת הצבעות והצעות חסרות סיכוי). ההתקפה שספג מהרדיקליה הלהט"בית דווקא גורמת לי לסמפט אותו יותר.

יוסי יונה – בתחום החברתי-כלכלי הוא כנראה ממש במקום הנכון. לחובתו אני זוקף עבר משמעותי בקשת הדמוקרטית המזרחית וביוזמת ז'נבה. יש טענות, לא ברור עד כמה מבוססות, שהוא חזר בו מעמדותיו בתחום הזה.

מהחבורה הזו יש סיכוי סביר שאצביע לאחת הנשים (גם בשם האיזון המגדרי), לשמולי ואולי גם ליונה.

שוקל בחיוב להצביע גם לאלון פילץ, שרץ על הטיקט של העסקה ישירה (כולל מימוש כמנכ"ל הדיזינגוף סנטר), וגם בדברים האחרים שהוא מספר על עצמו נראה לי חיובי.

מגזרים:

מיעוטים: ככלל, הייתי רוצה לראות נציג ערבי ונציג דרוזי במקומות ריאליים ברשימה, וככל שהסיעה בכנסת תהיה גדולה יותר, גם יותר משניים. במידת האפשר, היה כדאי גם שהם יחזיקו בעמדות הפוליטיות הרצויות, ושתהיה להם תמיכה רחבה בציבור "שלהם". במובן הזה, תרומתו למפלגה של נציג מיעוטים שנבחר על קולות של הרוב היהודי ולא על קולות מהציבור "שלו" היא פחותה. אני מודה שאני לא מכיר ספציפית את המועמדים, ולא יודע להגיד עליהם הרבה. אני חושב שמבין כולם, זוהיר בהלול הוא הדמות הכי מוכרת ברמה הציבורית, וזוכה לסימפטיה גם בציבור היהודי (בעיקר בגלל עברו כשדרן כדורגל), כך שאני חושב שבבחירות לכנסת יש לו פוטנציאל אלקטורלי גבוה יחסית. אני לא חושב שהוא ציוני ולא מצפה ממנו להיות כזה, אבל אני מפרש את הבחירה שלו להתמודד דווקא בשורות מפלגת העבודה כאמירה שמבטאת בחירה להיות חלק מהחברה הישראלית ולא להתעמת אתה על יסודותיה. זה נכון לגבי כל המתמודדים הערבים, ככל שאינם עסקנים שמחפשים טובות הנאה למקורבים.

אני לא בטוח שאצביע לאחד מהם בפריימריז.

ההתיישבות:

ממה שאני מבין, דני עטר צפוי להיות נציג המושבים. אני חושב שהוא יוכל להיות מנכ"ל משרד ממשלתי טוב למדי מבחינת יכולות הביצוע. אני גם מכיר כמה אנשים במועצה האזורית גלבוע שהיו שמחים להחליף ראש מועצה.

לגבי הקיבוצים, שימי בראון מתאר את עצמו כסוציאל-דמוקרט, אבל ברמה הקיבוצית הוא תומך בהפרטה, מה שאומר שאת הקול שלי הוא בטוח לא יקבל. לברושי אני זוכר קדנציות מוצלחות במועצה האזורית עמק יזרעאל, ואין ספק שכדמות ציבורית הוא בולט ומנוסה יותר. לגבי הכהונה הקצרה שלו בינתיים כמזכ"ל התק"צ אני שומע דברים סותרים. מצד אחד נראה שהוא מנער קצת את הפן המשימתי של התנועה הקיבוצית, מצד שני יש דיבורים על כוחניות וכו', ותמיד יש את החשש להתנהלות מגזרית. גם הרעיון של עזיבת הכהונה בתק"צ אחרי זמן קצר הוא בעייתי, אבל בעניין הזה הקדמת הבחירות לא היתה צפויה, ופוליטיקאי שרואה בעצמו פוטנציאל לעלות ל"ליגה" גבוהה יותר צריך לנצל הזדמנות כשהיא מגיעה.

בכל מקרה, בגלל הבטחות הייצוג של המושבים והקיבוצים, אני נוטה להימנע ולא להצביע לאחד הנציגים שלהם, אם כי יירשם לפרוטוקול שלהערכתי הבטחת הייצוג השניה שלהם (במקום ה-18) היא פחות בטוחה כמקום ריאלי לכנסת ממה שנדמה לרבים, והלוואי שאתבדה.

נשים:

הבטחת הייצוג לנשים בצורה שבה היא נעשית מייצרת פוטנציאל בעייתי של חישובי תחרות פנימית. אם אני זוכר נכון, בבחירות האחרונות יחימוביץ ומיכאלי "הקדימו" את הבטחת הייצוג, וזה הישג יפה. [עריכה: תמיר מתקן בתגובה, ובצדק, שיחימוביץ לא התמודדה כי היתה יו"ר, ומירב מיכאלי קודמה בזכות הבטחת הייצוג. טעות שלי, ותתיחסו להמשך בהתאם] אני מבין מזה שמי שמעוניינים/נות ליצור רשימה מאוזנת ככל האפשר מבחינה מגדרית, בהנחה שאין להם מועמדת אחד שמועדפת במיוחד על פני אחרות) צריכים להצביע לכל המועמדות בהם הם תומכים, על מנת לדחוף אותן גבוה ברשימה בלי הצורך בהבטחת הייצוג.

בשורה התחתונה, אם היה צריך לבחור כרגע:

1. שלי יחימוביץ.

2. סתיו שפיר.

3. עומר בר-לב.

4. איציק שמולי.

5. מירב מיכאלי.

6. אלון פילץ.

7. גלעד קריב.

8. יוסי יונה.

9. זוהיר בהלול

10. (במידה רבה כדי לאזן מגדרית) מיכל בירן.

11. (כלומר לא), איתן כבל, כהצבעה טקטית מתוך הנחה שהוא יסתדר גם בלעדי. אחרת בוודאי שכן.

***

זהו, מוזמנים לשכנע אותי בטיעונים רלוונטיים לגבי המתמודדים שאני מתלבט לגביהם. המידע הכי משכנע מבחינתי הוא בנוגע לתמיכה מעשית שלהם במאבקים חשובים קונקרטיים, הרבה יותר מאשר התבטאויות שנשמעות יפה.

[תוספת] כמעט שכחתי:

בטוח לא:

אראל מרגלית. נחמן שי וכמובן גם אלדד יניב.

[תוספת יום ראשון בלילה]

הרשימה ה(כנראה) סופית:

1. שלי יחימוביץ.

2. סתיו שפיר.

3. עומר בר-לב.

4. גלעד קריב.

5. איציק שמולי.

6. מיקי רוזנטל.

7. מיכל בירן.

8. יוסי יונה.

9. מירב מיכאלי.

10. זוהיר בהלול

כבל בחוץ משיקול טקטי. פילץ כי לא נשאר מקום.