פריימריז בעבודה 2015 – הרשימה הלא מלאה

נותר רק שבוע ימים עד הפריימריז לרשימת מפלגת העבודה, וכמו שאפשר להבין מהכותרת, לא גיבשתי לעצמי עדיין רשימה ברורה של מועמדים לתמוך בהם. אז אני משתף מתוך תהליך ההתלבטות.

נתחיל בהערות כלליות:

א. בשונה ממערכת הבחירות לכנסת הקודמת, בהן הובילה יחימוביץ את המפלגה לקמפיין סוציאל-דמוקרטי "אדום", נצחונו של הרצוג בבחירות ליו"ר המפלגה ומהלך האיחוד עם התנועה של לבני משתלבים שניהם ל"הלבנה" של המפלגה בכיוון ליברלי יותר (שלא לומר ימין כלכלי בכמה מהמקרים). המפלגה ה"אדומה" של יחימוביץ לא יכלה להרשות לעצמה להכנס לקואליציה בראשות נתניהו בלי לשלם מחיר ציבורי כבד. הרשימה של הרצוג-ולבני מכוונת ישירות אל הקואלציה, הגם שאני סקפטי אם תהיה מסוגלת להרכיב את הממשלה. אני גם לא חושב שהיא תשלם מחיר ציבורי כבד על כניסה לקואלציה שלא תונהג ע"י נתניהו/בנט (ואולי גם ליברמן). אני בוחר להסתכל על זה מההיבט החיובי, ואני חושב שהוא הופך את הפריימריז אולי לחשובים מהרגיל: דווקא אל מול ה"הלבנה" חשוב לטעמי שהתוצאה תהיה כמה שיותר ח"כים סוציאל-דמוקרטיים "אדומים", במקומות כמה שיותר גבוהים ברשימה. החשיבות היא לשמר את הכוח והדימוי הסוציאל-דמוקרטי המשמעותי שמרוכז במפלגה, ומכיוון שיש הרבה חשיבות לזיהוי החיצוני, הפעם בהתעלמות יחסית מהמחנות. בהקשר הזה אני חושב שהחזרה של פרץ היא צעד טוב, עם כל ה"עלבון" שבנטישה הקודמת. החיובי הוא שעם כוח בולט במפלגה ומיקומים גבוהים ברשימה, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו אחרי די הרבה שנים עם נציגים סוציאל-דמוקרטיים בעמדות ביצוע שלטוניות. וזה יהיה הישג חיובי חשוב מאוד.

ב. הרבה מחוסר הודאות שלי נובע מהתחושה שלא הייתי במעקב מספיק קרוב אחרי הזירה הפרלמנטרית כדי לשפוט ברצינות את הפעולה של חברי הכנסת. אני גם לא בעמדה שפונה אליהם לבקש תמיכה בפעילות ספציפית ויכולה לשפוט מי מהם זמין ומתגייס לעזור ומי לא. הקושי הזה קצת מתסכל אותי, מחזק את הצורך בנציגים שיהיו תוצר של התארגנות חברתית-פוליטית חוץ פרלמנטרית קודמת שתתן לי ביטחון במחוייבות שלהם, וגורם לי להודות שהרשימה הזו לא מבוססת על יסודות בטוחים.

ג. הפעם מצביעים לשמונה עד עשרה מתמודדים. חבר הציע לי שאם רוצים לקדם מועמדים ספציפיים ביחס לאחרים, אפשר לפזר חלק מהקולות למועמדים אבודים שברור שלא יכנסו לרשימה. אני בספק אם אעשה את זה, אבל זו מחשבה מעניינת.

ד. הרשימה היא אישית בלבד, ולא מצייגת בשום צורה אף אחד מהמעגלים שבהם אני חבר.

אז לרשימה, עד כמה שיש כזו:

בטוח בפנים:

1. שלי יחימוביץ – אני לא בטוח שצריך לפרט. מחויבת, מובילה מאבקים חשובים, ובתקווה שגם למדה שיעור חשוב בתחום היכולת לבנות שיתופי פעולה בעקבות הפסד תפקיד היו"ר.

2. סתיו שפיר – לקראת הפריימריז הקודמים (מעניין להזכר במבט לאחור) סימנתי אותה כאחת ממי ש"יהיה נחמד מבחינתי אם יהיו בכנסת, אבל אני לא מתחייב". לטעמי היא היתה ללא ספק ההברקה של הכנסת האחרונה: חרוצה, יעילה, פעילה במקומות החשובים, תוקפת את השיטה מהשורש. ראויה למקום גבוה מאוד ברשימה.

3. עומר בר-לב – פעם, כשבמפלגת העבודה עסקו בניהול המציאות ולא בדבקות בסמלים, התוצאה היתה מחשבה שקולה והצעות מעשיות. זה מה שעומר בר-לב מציע בתחום המדיני. אחד היחידים בשמאל הישראלי שמתייחס אל החתירה אל השלום כמטרה פוליטית רצויה ולא כפטיש ומושא לעבודת אלילים ומלמול מנטרות (דרך אגב, שמתם לב איך המציאות המייאשת מצד הפרטנרים המיועדים הורידה את הבטחות השלום להבטחות לעצם קיומו של תהליך מדיני?).  אני כנראה לא מסכים איתו עד אחרון הפרטים, אבל נראה שהוא בהחלט הכי קרוב להיגיון-תוכנית-אלון שהמפלגה יכולה להציע, וזה משמעותי מאוד. חוץ מזה, ממקימי תנועת "אחרי!" וכנראה גם די טוב בפן הכלכלי-חברתי, אם כי זה לא עיקר עיסוקו. כדי שיבלוט יותר במפלגה, הייתי רוצה לראות אותו גבוה ברשימה.

עוד נקודה לטובת שפיר ובר-לב היא שמשניהם קיבלתי התייחסויות רציניות לרעיונות שהעברתי לחברי המפלגה. מהרצוג קיבלתי רק לפני שהפך ליו"ר, ואולי אפשר להבין את זה משיקולי זמן. מהאחרים פחות, ומבחינתי לשאלה האם חברי הכנסת מחשיבים את מה שאני חושב יש משקל חשוב.

קצת פחות אבל בסבירות גבוהה:

4. גלעד קריב – מצטט מהסיבוב הקודם: "בשנים האחרונות הוא מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל. קורא להניף את הדגל החברתי-כלכלי ואת דגל השלום במקביל. מתוקף ייצוגו את הרפורמים, צפוי לפעול לשבירת המונופול האורתודוכסי על הממשק בין הדת למדינה – לטעמי זו נקודה חשובה מאוד, גם מבחינת החופש האזרחי בישראל, וגם מבחינת הקשר עם חלקה הארי של יהדות ארה"ב, שרובה המכריע הוא רפורמי/קונסרבטיבי. לחובתו הגדולה נרשם סירובו לצרף את התנועה הרפורמית למאבק לבלימת הפרטת קרקעות המדינה."

5. איתן כבל – אני לא מתרשם ממופעי הסטנד-אפ שלו במליאה, אבל הוא נציג בולט ופעיל של הצבע ה"אדום" במפלגה. נקודה לחובתו: שיקול טקטי יכול לחשב שכדי להבטיח מקומות יחסיים גבוהים לשלישיה הראשונה, אפשר לותר על ההצבעה עבורו. נקודת זכות: מכביסט.

מתלבט לגביהם:

הח"כים המכהנים מיכאלי, בירן, רוזנטל, שמולי ומזרחי. המועמדים יונה ופילץ.

מירב מיכאלי – כנראה טובה למדי בצד החברתי-כלכלי, ואיפשהו בין מרצ לחד"ש בצד המדיני, שזו נקודה שלילית בהחלט, ובציבורים מסויימים גם נזק אלקטורלי בבחירות לכנסת.

בירן, רוזנטל ומזרחי – לא יודע מה הם עשו בכנסת האחרונה. בירן ורוזנטל מגיעים על הקו של שמאל חברתי-כלכלי. ממזרחי מגיע על הקו של מלחמה בשחיתות. זה חשוב, אבל אני לא בטוח מה זה אומר בפועל עבור חבר כנסת.

שמולי – גם עליו לא שמעתי הרבה, אבל מסתבר שהוא מוביל את המדד החברתי (אני לא בטוח עד כמה זה מדד רלוונטי מבחינת קידום צעדים ממשיים ולא רק ספירת הצבעות והצעות חסרות סיכוי). ההתקפה שספג מהרדיקליה הלהט"בית דווקא גורמת לי לסמפט אותו יותר.

יוסי יונה – בתחום החברתי-כלכלי הוא כנראה ממש במקום הנכון. לחובתו אני זוקף עבר משמעותי בקשת הדמוקרטית המזרחית וביוזמת ז'נבה. יש טענות, לא ברור עד כמה מבוססות, שהוא חזר בו מעמדותיו בתחום הזה.

מהחבורה הזו יש סיכוי סביר שאצביע לאחת הנשים (גם בשם האיזון המגדרי), לשמולי ואולי גם ליונה.

שוקל בחיוב להצביע גם לאלון פילץ, שרץ על הטיקט של העסקה ישירה (כולל מימוש כמנכ"ל הדיזינגוף סנטר), וגם בדברים האחרים שהוא מספר על עצמו נראה לי חיובי.

מגזרים:

מיעוטים: ככלל, הייתי רוצה לראות נציג ערבי ונציג דרוזי במקומות ריאליים ברשימה, וככל שהסיעה בכנסת תהיה גדולה יותר, גם יותר משניים. במידת האפשר, היה כדאי גם שהם יחזיקו בעמדות הפוליטיות הרצויות, ושתהיה להם תמיכה רחבה בציבור "שלהם". במובן הזה, תרומתו למפלגה של נציג מיעוטים שנבחר על קולות של הרוב היהודי ולא על קולות מהציבור "שלו" היא פחותה. אני מודה שאני לא מכיר ספציפית את המועמדים, ולא יודע להגיד עליהם הרבה. אני חושב שמבין כולם, זוהיר בהלול הוא הדמות הכי מוכרת ברמה הציבורית, וזוכה לסימפטיה גם בציבור היהודי (בעיקר בגלל עברו כשדרן כדורגל), כך שאני חושב שבבחירות לכנסת יש לו פוטנציאל אלקטורלי גבוה יחסית. אני לא חושב שהוא ציוני ולא מצפה ממנו להיות כזה, אבל אני מפרש את הבחירה שלו להתמודד דווקא בשורות מפלגת העבודה כאמירה שמבטאת בחירה להיות חלק מהחברה הישראלית ולא להתעמת אתה על יסודותיה. זה נכון לגבי כל המתמודדים הערבים, ככל שאינם עסקנים שמחפשים טובות הנאה למקורבים.

אני לא בטוח שאצביע לאחד מהם בפריימריז.

ההתיישבות:

ממה שאני מבין, דני עטר צפוי להיות נציג המושבים. אני חושב שהוא יוכל להיות מנכ"ל משרד ממשלתי טוב למדי מבחינת יכולות הביצוע. אני גם מכיר כמה אנשים במועצה האזורית גלבוע שהיו שמחים להחליף ראש מועצה.

לגבי הקיבוצים, שימי בראון מתאר את עצמו כסוציאל-דמוקרט, אבל ברמה הקיבוצית הוא תומך בהפרטה, מה שאומר שאת הקול שלי הוא בטוח לא יקבל. לברושי אני זוכר קדנציות מוצלחות במועצה האזורית עמק יזרעאל, ואין ספק שכדמות ציבורית הוא בולט ומנוסה יותר. לגבי הכהונה הקצרה שלו בינתיים כמזכ"ל התק"צ אני שומע דברים סותרים. מצד אחד נראה שהוא מנער קצת את הפן המשימתי של התנועה הקיבוצית, מצד שני יש דיבורים על כוחניות וכו', ותמיד יש את החשש להתנהלות מגזרית. גם הרעיון של עזיבת הכהונה בתק"צ אחרי זמן קצר הוא בעייתי, אבל בעניין הזה הקדמת הבחירות לא היתה צפויה, ופוליטיקאי שרואה בעצמו פוטנציאל לעלות ל"ליגה" גבוהה יותר צריך לנצל הזדמנות כשהיא מגיעה.

בכל מקרה, בגלל הבטחות הייצוג של המושבים והקיבוצים, אני נוטה להימנע ולא להצביע לאחד הנציגים שלהם, אם כי יירשם לפרוטוקול שלהערכתי הבטחת הייצוג השניה שלהם (במקום ה-18) היא פחות בטוחה כמקום ריאלי לכנסת ממה שנדמה לרבים, והלוואי שאתבדה.

נשים:

הבטחת הייצוג לנשים בצורה שבה היא נעשית מייצרת פוטנציאל בעייתי של חישובי תחרות פנימית. אם אני זוכר נכון, בבחירות האחרונות יחימוביץ ומיכאלי "הקדימו" את הבטחת הייצוג, וזה הישג יפה. [עריכה: תמיר מתקן בתגובה, ובצדק, שיחימוביץ לא התמודדה כי היתה יו"ר, ומירב מיכאלי קודמה בזכות הבטחת הייצוג. טעות שלי, ותתיחסו להמשך בהתאם] אני מבין מזה שמי שמעוניינים/נות ליצור רשימה מאוזנת ככל האפשר מבחינה מגדרית, בהנחה שאין להם מועמדת אחד שמועדפת במיוחד על פני אחרות) צריכים להצביע לכל המועמדות בהם הם תומכים, על מנת לדחוף אותן גבוה ברשימה בלי הצורך בהבטחת הייצוג.

בשורה התחתונה, אם היה צריך לבחור כרגע:

1. שלי יחימוביץ.

2. סתיו שפיר.

3. עומר בר-לב.

4. איציק שמולי.

5. מירב מיכאלי.

6. אלון פילץ.

7. גלעד קריב.

8. יוסי יונה.

9. זוהיר בהלול

10. (במידה רבה כדי לאזן מגדרית) מיכל בירן.

11. (כלומר לא), איתן כבל, כהצבעה טקטית מתוך הנחה שהוא יסתדר גם בלעדי. אחרת בוודאי שכן.

***

זהו, מוזמנים לשכנע אותי בטיעונים רלוונטיים לגבי המתמודדים שאני מתלבט לגביהם. המידע הכי משכנע מבחינתי הוא בנוגע לתמיכה מעשית שלהם במאבקים חשובים קונקרטיים, הרבה יותר מאשר התבטאויות שנשמעות יפה.

[תוספת] כמעט שכחתי:

בטוח לא:

אראל מרגלית. נחמן שי וכמובן גם אלדד יניב.

[תוספת יום ראשון בלילה]

הרשימה ה(כנראה) סופית:

1. שלי יחימוביץ.

2. סתיו שפיר.

3. עומר בר-לב.

4. גלעד קריב.

5. איציק שמולי.

6. מיקי רוזנטל.

7. מיכל בירן.

8. יוסי יונה.

9. מירב מיכאלי.

10. זוהיר בהלול

כבל בחוץ משיקול טקטי. פילץ כי לא נשאר מקום.

מודעות פרסומת

17 מחשבות על “פריימריז בעבודה 2015 – הרשימה הלא מלאה

  1. יש לי הרבה מה להגיד על הבחירות שלך (עם רובם אני מסכים) אבל אסתפק בתיקון טעות:

    בפריימריז הקודמים יחימוביץ׳ ומיכאלי לא הגיעו מעל הבטחת הייצוג.
    שלי הייתה היו״ר ולכן לא התמודדה בפריימריז.
    מרב איישה את המשבצת הראשונה של הבטחת הייצוג לנשים.

      • הרשימה הסופית שלי תהיה מאוד קרובה לשלך. מתוך ה-11 שלך, 8 נמצאים ברשימה הלא סופית שלי. יש עוד שם שנמצא אצלי – מיקי רוזנטל, שפעל במידה רבה מתחת לרדאר. העביר 12 חוקים, ניהל תהליך של גיבוש קוד אתי לחברי הכנסת ובכלל נחשב ח״כ חרוץ ורציני ביותר (וכמובן סוציאל דמוקרט).

        למרב מיכאלי יש לי בעיה להצביע, למרות שהיא ח״כית טובה כיוון שאני קצת פחות סלחן ממך לגביי החלטות פרסונליות של פוליטיקאים. למיכל לא אצביע (למרות שהתנדבתי בשבילה בסיבוב הקדום, בגלל שהיא מבחינתי אכזבה קשה. היא לא הפנימה שהיא ח״כית והקדישה את מרב זמנה לעסקנות פנימית ולא לקידום תפיסת עולמה כמחוקקת ומפקחת על הממשלה. אני לא לבד, חלק ניכר מהפעילים שהיו קרובים אליה ביותר לא יתמכו בה הפעם.

  2. אהלן.
    היה טור מעניין. אני בא לבחירות האלה עם הרבה פחות ידע ועם עמדות פוליטיות הרבה פחות מגובשות ממך, לצערי, אבל זה מה יש וחשוב לי לקחת חלק בכל זאת. הרשימה שלי כרגע גם לא רחוקה מזו שלך. רציתי לשאול לדעתך (אם יש כזו) על נדיה חילו, לאה פדידה ואליס גולדמן, שהן המתמודדות העיקריות שאני שוקל כרגע מבין אלו שלא סקרת ברשימה שלך.

    כמו כן:
    1) יש לך מקור מעניין על עומר ברלב מעבר לעמוד הפייסבוק שלו? או פירוט של מה "הביטחוניזם" שלו אומר בפועל מבחינת פעילות פוליטית? הוא קצת עבר לי מתחת לרדאר.
    2) למה חשוב שלא נחמן שי? גם לא מכיר אותו כ"כ
    3) אני הייתי מוסיף לרשימה ה"לא" את אלדד יניב. אם לא מכל סיבה אחרת, על נאום ה"כן אנחנו מפלגה מגזרית יש לכם בעיה עם זה?" המביש הזה https://www.facebook.com/luluyona/posts/10152955093918187
    אני גם לא משתגע על איתן כבל עם פרובוקציית שטיק ישראל היום שלו.

    בכל מקרה תודה על הסקירה 🙂

    • 1. לגבי בר-לב, מומלץ לקרוא את שתי הצעות הפעולה שהציע: "זה בידיים שלנו" (המרכזית יותר) ו"עזה, ההזדמנות!". קישורים לשתיהן מופיעים בדף הפייסבוק שלו. הוא לא היה בעמדה ביצועית בהקשר הביטחוני, ולכן יכל בעיקר להפיץ אותן כהצעות אלטרנטיביות בפורומים שונים. אני הייתי הופך אותן, בהסתייגויות קלות, למצע המדיני של המפלגה (אם היא היתה טורחת לכתוב אחד כזה).
      2. למה כן נחמן שי? אני חושב שהוא סוחב אחריו התנהגות אינטרסנטית ברמה האישית (הפנסיה הצבאית המפוארת שלו, דיווחים על הוצאות מיותרות בכיסוי ציבורי), ומתקשה לראות שהשתנה בו משהו מאז שהחל את הקריירה הפוליטית בקדימה. מכיוון שיש אנשים שרואים בו דמות "מדינית" שמתחרה על משבצת ציבורית דומה לבר-לב, אני לא מעוניין לראות אותו ברשימה.
      3. צודק כמובן. בהחלט, סתם שכחתי לרשום אותו ברשימת ה"בטוח לא". עכשיו הוספתי.

      • טוב, קראתי את 'זה בידיים שלנו' ו'עזה ההזדמנות', התרשמתי שהכיוון סה"כ חיובי מאוד והשתכנעתי להצביע לו, תודה

        • בשמחה. עומר הוא באמת אחד מהח"כים שאני יותר סומך עליהם, וכבונוס הוא והצוות שלו גם היו נגישים לי והגיבו ברצינות כשפניתי אליו.

  3. הרשימה שלי תהיה דומה מאוד לשלך.
    אבל רציתי לשאול מה יש לך להגיד לזכותו של איתן כבל שהוא לדעתי מופת ודוגמה לזיגזג, אופורטוניזם ודברת חסרת משמעות. הבנאדם נמצא כבר כמה שנים טובות בכנסת, ואני לא מצליח לחשוב על דבר אחד משמעותי שהוא עשה לחיוב.

    אגיד משהו להגנתה של מיכל בירן – היא חברת הכנסת היחידה במפלגת העבודה שנבחרה אנונימית. מאוד קשה להוביל מהלכים ציבוריים, בייחוד בתחומים האפורים שבהם מיכל עוסקת (פנסיה, זכויות עובדים), כשאתה אנונימי והתקשורת לא מתעניינת בך. נסה להשוות אותה, לא למרב מיכאלי או סתיו שפיר, אלא לח"כים אנונימיים אחרים, ותגלה שהיא עשתה הרבה.

    • לגבי כבל – חברים מעורבים יותר אומרים שהוא עוזר מאוד בתחום של מאבקי עובדים.
      לגבי בירן – אני לא בטוח שאני הולך עם הטענה שהיא נבחרה "אנונימית" בהתחשב בכך שהיתה יו"ר משמרת צעירה ולמיטב זכרוני קיבלה תמיכה חזקה מיחימוביץ שהיתה אז יו"ר המפלגה. אני מסכים שהיא לא קיבלה/דאגה לחשיפה מספיקה לדברים שעשתה, ואני מבין שהיא עשתה בקדנציה הזאת כמה דברים טובים. מרוב האנשים שעבדו קרוב אליה שמעתי הרבה דברים רעים בנוגע ליחסי האנוש שלה, אבל אני לא מחפש חברים בכנסת, אז זה לא שיקול דרמטי בעיני. בשורה התחתונה, נכון לעכשיו נראה שכן אצביע לבירן ולא אצביע לכבל.

  4. אכן רשימה דומה… הערה לגבי איזון נשי- אם אתה מצביע ל 8 מועמדים אז אתה מאוזן. אם ל 10 אז לא. בעיני זה לא קטנוני ויש לכך חשיבות, אז למרות שלצערי כמה נשים מצוינות לא מתמודדות הפעם יש כמה חדשות שמעניין אותי ללמוד עליהן עוד, בעיקר רוויטל סוויד- האם יודע להגיד משהו עליה?

    • לא יודע עליה כלום. אני גם לא מקדש את האיזון המכני, כך שכנראה לא אתעקש על 50% ואצביע לארבע (יחימוביץ, שפיר, בירן ומיכאלי). דרך אגב, נראה שאצביע גם למיקי רוזנטל (על חשבון פילץ). ככלל, אני חושב שחברי הכנסת הנוכחיים, בתנאי שלא הזיקו או בזבזו את זמנם (ומהבחינה הזו המצב כנראה טוב הרבה יותר ממה שהתרגלנו בעבר), ראויים להמשיך גם לכנסת הבאה.
      דרך אגב, בעניין איזונים קדושים, אני חושב שיש לי בעיה חמורה בהרבה בתחום העדתי:
      כבל תימני (אבל לא בטוח שאצביע לו), שפיר חצי עיראקית (לפי הפרסומים), בהלול ערביץ האחרים כנראה "לבנים". אני מקווה שהצבעה עבור יוסי יונה, שהוא גם עיראקי וגם מממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית (מי שמכיר אותי מבין את גודל הצפרד מבחינתי) מכפרת.

  5. מסכימה לגבי התפקוד הסביר+ של רוב חברי הכנוסת הנוכחיים. לא מסכימה עם אופן ההתייחסות לאיזון מכני. נראה לי טיעון של המתנגדים לשריונים… נשים הם 50% מכלל האוכלוסיה, הייצוג בכנסת לא מתקרב לזה… לעומת ערבים שאם לא טועה מהווים כ 20% מאוכלוסית המדינה (והיצוג בכנסת יחסית תואם לזה) בתחום העדתי לא מצאתי פילוח ואני מניחה שגם יותר קשה לפלח אותו… ובכל מקרה לא מסכימה איתך שהבעיה חמורה יותר בהכרח בתחום הזה, (אין תחרות באוכלוסיות מוחלשות, זו פריבילגיה לא לי).

    • הדילמה לגבי האיזון היא כזו: האם עדיפה אשה עם עמדות פחות טובות על גבר עם עמדות טובות (גם בענייני מגדר) מעצם היותה אשה. דרך אגב, נשים הן 50% מהאוכלוסיה, אבל אני חושד שהן פחות מ 50% מקרב חברי המפלגה. אני חושב שאם יש לנו ארבע מועמדות טובות, אני לא בטוח כמה קריטי להתעקש על החמישית שאנחנו לא מכירים/לא תומכים/לא תגיע למקום ריאלי בשם העיקרון, אם המחיר הוא החלשה של ח"כ גבר טוב לעומת ח"כ גבר פחות טוב. בנוסף, אני חושב שהיה טוב להציב ללבני דרישה כזו לגבי שיריוני התנועה ברשימה, מכיוון שהם עומדים להיות בחירה שלה.
      לגבי הערבים – יש בד"כ בין 9 ל-10 ח"כים במפלגות הערביות (אחד מהם יהודי), אחד או שניים בעבודה (בכנסת האחרונה לא היה, בגלל התוצאה הנמוכה), ולפעמים אחד במרץ. זה משמעותית פחות מחלקם באוכלוסיה.

  6. מדינית אני הרבה יותר ״שמאלי״ ממך כנראה ועדיין הרשימה דומה
    שתי ההערות שלי –
    אלון פילץ נראה לי איש שכדאי להצביע לו. גם העמדות הכלכליות, גם הלב. מיכל בירן פחות.

    איתך במי בטוח לא. בייחוד מרגלית.

  7. פינגבק: פוסט פריימריז – התוצאה מצוינת, אפשר עוד לתקן! | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s