מה התחדש עם פתיחת הארכיונים: ממשלת גולדה מאיר ומלחמת יום הכיפורים

סיימתי עכשיו לקרוא את ספרם של חגי צורף ומאיר בוימפלד "יבוא יום ויפתחו את הארכיונים: ממשלת גולדה מאיר ומלחמת יום הכיפורים". כמה מחשבות על מה שיש בו, ובעיקר על מה שחסר בו.

 

כמו שנהוג במחקר היסטורי טוב, הוא הולך ומתפתח ככל שנפתחת הגישה לחומרי ארכיון שהיו סגורים עד כה. כך גם בנושא מלחמת יום הכיפורים והתקופה שקדמה לה, שבו ראינו בשנים האחרונות מספר פרסומים בולטים, שהציגו חידושים משמעותיים, לכל הפחות ביחס לנראטיב המקובל בציבור.

לטעמי, משמעותיים במיוחד היו הספרים "מלחמת יום הכיפורים – המלחמה שהיה אפשר למנוע:
כיצד הוכשלו המאמצים להסדר מדיני לפני מלחמת יום הכיפורים", מאת בועז וונטיק וזכי שלום; "קפיצה למים הקרים : המגעים המדיניים בין ישראל, מצרים וארצות הברית בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים 1970-‏1973" מאת מאיר בוימפלד; ובמידה פחותה הכרך "רהב: דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1973-1970" בטרילוגיה מאת יואב גלבר.

הספר "יבוא יום ויפתחו את הארכיונים: ממשלת גולדה מאיר ומלחמת יום הכיפורים" שנכתב על ידי מאיר בוימפלד וחגי צורף (שפרסם בעבר מחקר על גולדה מאיר במסגרת עבודתו בארכיון המדינה) הוא חוליה נוספת בסדרת הפרסומים בנושא, וכשמו כן הוא – עוסק בתפקוד הממשלה בתקופה שלפני המלחמה, ובעיקר לאורך המלחמה.

מה יש בו? יש בו סקירה טובה למדי של התקופה הזו, תמציתית ביחס לספר המקיף של בוימפלד בנוגע לשנים שלפני המלחמה, ורחבה יחסית בנוגע לימי המלחמה ולימים הראשונים שאחריה, עד לפתיחת השיחות עם מצרים. אלא שלפחות מבחינתי, בתור מי שקרא בעבר לא מעט ספרות היסטורית בנוגע לתקופה שלפני המלחמה ולמלחמה עצמה, לא היו בספר חידושים בולטים. גם המסקנות שלו לא מחדשות במיוחד, מעבר לעצם ההערכה החיובית לתפקוד הממשלה בכלל וגולדה בפרט, שעולה גם מהמחקרים הקודמים. ואולי גם זה תוספת חשובה, אם ביחד איתם גם היא תתרום במשהו לתיקון הדימוי הציבורי שהודבק לגולדה. וכך מתוך פרק הסיכום של הספר [ההדגשה במקור]:

"לדעתנו, ברוב ימי המלחמה פעלה ראש הממשלה בקור רוח, בהחלטיות ובנחישות להשיג את המטרות וקיבלה לשם כך את ההחלטות המתאימות. […]

החודשים שקדמו למלחמה היו עשירים בתהליכים מדיניים, ומטרות המלחמה נגזרו גם מהתהליכים האלו ומהרעיונות שעלו במהלכם. היה ברור לממשלת ישראל שרגע אחרי שרעם התותחים יידום יתחיל תהליך מדיני, ואל התהליך הזה רצו גולדה ושותפיה להגיע במצב הצבאי הטוב ביותר שאפשר, כשבידי ישראל קלפים צבאיים חזקים שיתורגמו לקלפים מדיניים חשובים. […]

פרשת המאבק הישראלי הנחוש בסוף מלחמת יום הכיפורים לשימור הישגי המלחמה בחזית הדרום מול לחץ בין־לאומי מסיבי היא מהעניינים המדוברים פחות בתולדות מלחמת יום הכיפורים. החלטתם של ראש המששל גולדה מאיר ושר הביטחון דיין בגיבוי הקבינט וכל שרי הממשלה לא לשתף פעולה עם הדרישה לנסיגה ישראלית לקווי 22 באוקטובר 1973, נסיגה שתסיר את הכיתור מעל הארמייה השלישית […] הייתה מפתח רב חשיבות ליצירת המצב הנוח יחסית שבו הגיעה ישראל למשא ומתן על הסכמי ההפרדה בתום המלחמה.

זו היתה הצלחה מדינית שלא נפלה בחשיבותה מההצלחה הצבאית. ההצלחה הזו הכתיבה במידה רבה את שבירת הקרח בין ישראל למצרים בחודשים שאחרי המלחמה ואת מתווה ההסדרים המדיניים שבו לאחר מכן, עד להסכם השלום בין ישראל למצרים […]"

לעומת זאת, בתוך הסקירה של המתרחש בממשלה (ולמען האמת, בעיקר בלשכת ראש הממשלה), מימד חשוב אחר חסר לי לאורך הספר – ניתוח מעמיק והסבר טוב, או הסבר בכלל, של כמה מחלוקות מפתח פנימיות שהופיעו (לא בלי רקע קודם כמובן) במהלך המלחמה בתוך הממשלה. כלומר, הספר עוסק בתפקוד הממשלה, אבל "מדחיק" את המימד הפוליטי הממשי שלה: מאבק על ההכרעה בנוגע לצעדים מעשיים קונקרטיים, שמיתרגמים למדיניות פוליטית מעשית כזו או אחרת. יש אולי מקום להעיר שה"הדחקה" הזו וה"דה פוליטיזציה" של תיאור הצמרת הישראלית משותפת להתרשמותי לרוב הכתיבה ההיסטורית אודות המלחמה. ספציפית, וגם בספר הזה, נוטים להדחיק את תפקידו של דיין ביחס לשאר הממשלה, או להסתפק בניתוח פסיכולוגיסטי (מי "איבד את עשתונותיו" ומי "שמר על קור רוח") שמשמר דימוי – כוזב להבנתי – של הרמוניה ביחס לניהול המדיני של המלחמה.

הנה ארבע נקודות, שאני חושב שהטיפול של הספר בהן לוקה בחסר:

א. המחלוקת על גיוס המילואים בבוקר ה-6.10.73. על הרקע והמשמעות של המחלוקת הזו כתבתי כבר בעבר בהרחבה. בוימפלד וצורף מסתפקים בסקירה קצרה למדי של המחלוקת על היקף הגיוס, ומציגים אותה כפי שהוצגה על פני השטח על ידי הצדדים במחלוקת: הרמטכ"ל בטוח שתהיה מלחמה ולכן דורש גיוס רחב, ודיין שעדיין לא היה בטוח שתפרוץ מלחמה, רוצה גיוס בהיקף מוגבל. ההכרעה הועברה לידיה של גולדה, וכפי שציינו המחברים בקצרה "הכרעה בניגוד לדעתו של שר הביטחון הייתה בעלת משמעויות מעל ומעבר להיבטים הצבאיים", אבל הם לא מרחיבים בעניין, מלבד להציג ש"דיין לא הסתיר את מורת רוחו ורמז שבמצב אחר היה הדבר מוביל להתפטרותו."

ב. רגע המשבר של צהרי ה-7.10. גם על נושא זה כתבתי בעבר בהרחבה. באותו היום, לאחר שהתברר כשלון קרב הבלימה ב-6.10 ובליל ה-7.10, ולאחר שההתקפה המתוכננת של חיל האויר על מערכי טילי הנ"מ בוטלה בתעלת סואץ ונכשלה ברמת הגולן באותו הבוקר, לחץ דיין בפיקוד הדרום ובקבינט להסיג את צה"ל לקו המעברים בסיני. גם כאן, דיין נמצא במחלוקת מול הרמטכ"ל, וכפי שכותבים המחברים [עמ' 195]:

"הם סיכמו להציע לגולדה לייצב קו שני באזור המעברים אך לא הגיעו לידי סיכום בשאלת מעבר להתקפה שכן בשעה שדיין ראה את קו התעלה כאבוד חשב דדו על התקפת נגד שתשיב את המצב לקדמותו."

אלא שדיין המשיך לישיבת הקבינט בלי הרמטכ"ל, ושם הציג את הגישה שלו בלבד, בטענה שגם הרמטכ"ל תומך בה. בנוסף הוא הביע, בניגוד לעמדת שאר חברי הקבינט, הסכמה להפסקת אש "במקום" – כלומר סיום המלחמה כאשר המצרים שולטים בשתי גדות התעלה, והסורים ברוב רמת הגולן. אלא שהממשלה לא איפשרה לדיין לומר את המילה האחרונה. וכך [עמ' 197. ההדגשה הפעם שלי]:

"הרוח הפסימית ששררה בישיבה, דבריו המייאשים של דיין והלך הרוח שביטאה גולדה, שלא תאם כלל את אופייה, לא נעלמו מעיניו של השר הקרוב לה ביותר ישראל גלילי. הוא ביקש מליאור [ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של גולדה. התצפיתן], ויש אומרים לפי בקשתה של גולדה שהזדעזעה דבריו של דיין, לזמן לישיבה את הרמטכ"ל דדו. ליאור דיווח לדדו על הדברים שנאמרו בלשכה, וביקש שיגיע כדי להשמיע דעה נוספת, אולי חיובית יותר, על המצב בחזיתות הלחימה.

הרמטכ"ל הגיע סמוך לסיום ההתייעצות והציג תמונה שונה במקצת ובעיקר גישה נחושה יותר ורוח אחרת. […] הזמנתו לדיון למרות הסיכום הראשוני שדיין יציג גם את עמדתו, הייתה העדות הראשונה לכך שההנהגה איבדה במידה מה [כך במקור] את אמונה בשר הביטחון.

בהמשך הספר ציינו המחברים מספר פעמים שעם התפתחות המלחמה נראה היה שנחלש בעיני הממשלה והעומדת בראשה מעמדם של דיין וראש אמ"ן זעירא, ולעומתם קירבה גולדה ונתנה אמון רב יותר ברמטכ"ל דדו ובראש המוסד זמיר. בהמשך, הם מציינים גם שדיין הרבה לסייר בחזיתות ועקב כך גם נעדר ממספר ישיבות ממשלה. אני חושב שתליית ההסבר של השינוי הזה רק ב"פסיכולוגיה" של דיין, באבדן האמון בו כבר-הסמכא המוביל בתחום הביטחון ובהצלחה של זמיר לספק מודיעין איכותי ברגעים קריטיים – תוך התעלמות מהמשמעות הפוליטית-מדינית של עמדת דיין ודחייתה במהלך ניהול המלחמה היא הסבר חסר.

ג.    היבט חשוב נוסף שעלה בנוגע לאותה ישיבת קבינט באחר הצהריים של ה-7.10 הוא ההיבט הגרעיני. משתי עדויות, של עזריהו ארנן (עוזרו של השר ישראל גלילי) ושל אדם שניר (מאבטחה האישי של גולדה) עולה שבשלהי אותה ישיבה ביקש דיין לקדם מהלך של "איתות גרעיני", כלומר הפגנת יכולת גרעינית ישראלית שתביא לעצירת המלחמה. למהלך שכזה היתה משמעות אסטרטגית לא רק ביחס להתנהלות המלחמה, אלא לכלל מדיניות הגרעין והביטחון של ישראל, וליחסיה עם ארה"ב שהתבססו בין היתר על הבנה בנוגע למדיניות של "עמימות גרעינית". על כך כתבו למשל גם אדם רז ואודי מנור. לפי העדויות, גולדה, גלילי ואלון דחו את ההצעה של דיין על הסף. לפי רונן ברגמן ואור פיאלקוב, ייתכן שגם בדיון במטכ"ל בבוקר ה-9.10, לאחר כשלון התקפת הנגד של פיקוד הדרום, העלה דיין את הרעיון של שימוש כלשהו באמצעי או בהפגנת יכולת גרעינית – ושוב גולדה בלמה את המהלך. הם מעלים גם את האפשרות – המוכחשת – לפיה איום ישראלי בכניסה ל"כוננות גרעינית" הוא ששינה את עמדת ארה"ב והביא אותה, לאחר עיכובים רבים, להניע סוף סוף את "הרכבת האווירית" ולספק מטוסים, טנקים ותחמושת לישראל.

מחברי הספר מתעלמים לחלוטין מהמימד של מדיניות הגרעין במלחמת יום הכיפורים. ייתכן שהדבר נובע מהיעדר תיעוד בנושא או מחסיון על התיעוד הרלוונטי לנושא זה, או ממגבלות הצנזורה. אבל כך או כך – מכיוון שהעדויות בנוגע למימד הזה עלו ופורסמו – ועקב החשיבות הדרמטית שלו והעובדה שהוא ביטוי נוסף ומערכה נוספת במחלוקת עומק בצמרת המדינית הישראלית – התייחסות אליו בספר שסוקר את התנהלות הממשלה בזמן המלחמה חסרה מאוד לטעמי.

ד. הנקודה הרביעית היא אולי יותר "אנקדוטלית", אבל גם היא מעניינת, מכיוון שהיא נוגעת לפעולה שביצעה גולדה מאיר בעצמה. בליל ה-15-16.10.73 יצא פיקוד הדרום למבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ. נראה שהמצרים התקשו לזהות את הצליחה ולהבין את היקפה ומשמעותה, והתגובה שלהם, לכל הפחות ביממה הראשונה, היתה איטית ולא אפקטיבית. אחר הצהריים ב-16.10.73 מסרה גולדה מאיר הודעה בכנסת, ובה אמרה בין היתר כי "בשעה זו שהננו מכונסים בישיבת הכנסת, פועל כוח של צה"ל גם בעבר המערבי של התעלה." הודעה זו היתה הפרסום הציבורי הראשון אודות הצליחה, ולפי בוימפלד וצורף [עמ' 259] הדיווח:

"[…] נוסח בהתייעצות עם גורמים במטכ"ל אך לא עם שר הביטחון ועורר את כעסו. יש טענות שבעקבות הודעה זו של ראש הממשלה נערכו המצרים להתקפות על ראש הגשר הישראלי כדי לסתום את הפרצה."

אם אכן היו לדבריה של מאיר בכנסת השפעה מבצעית על תגובת המצרים לצליחה, הרי שמדובר באירוע בעל משקל משמעותי בהערכת פעולתה של גולדה במהלך המלחמה. אלא שהמחברים מסתפקים בציון קיומן של טענות כאלה, אך לא ממשיכים לברר אותן ולהעריך את מידת ביסוסן.

לסיכום, הספר נותן סקירה בסיסית טובה של רצף ההתרחשויות, אבל דווקא כספר שעוסק במחקר פעולת הממשלה, באמצעות הצנעת והתעלמות מניתוח והסבר נקודות מחלוקת, הוא נמנע כמעט לחלוטין מניתוח של הפעולה הפוליטית-מדינית של הממשלה ובעיקר בתוך הממשלה. דוגמא לניתוח כזה ניתן לראות בספר "יגאל אלון: ביוגרפיה פוליטית" מאת אודי מנור – מקור שמוכר היטב למחברי הספר. במקום ניתוח שכזה, הספר נוטה להסתפק בהסברים מתחום הפסיכולוגיה ("מצב רוח קודר" או פסימיות מול "קור רוח"), ובכך מותיר את הקוראים עם תמונה חסרה והבנה חסרה, וחבל.