אחד הכישורים החשובים עבור היסטוריון – יש שיגידו שעבור כל אזרח בחברה דמוקרטית מודרנית, אבל בשביל היסטוריון הוא הכרחי – הוא היכולת לקרוא דברים באורח ביקורתי. כלומר, לא לקבל את הנאמר ללא בחינה האם הוא גם אמין. זו מיומנות שדורשת הכשרה בסיסית ומשתכללת עם התרגול. ככל שהאדם בקיא יותר בנושא שעליו הוא קורא, כך הוא גם יכול יותר בקלות לעשות את הקריאה הביקורתית, ולזהות את המקרים בהם הדברים שנאמרו אינם אמינים. זו הסיבה שבתחומים בהם איננו בקיאים, כדאי לנו להיעזר באנשים שהתמחו בנושא (הגם שגם את דבריהם לא מומלץ לקבל באמון עיוור, במיוחד אם הם לא מאפשרים לנו לבחון את המקורות שעליהם הם נסמכים בטענות שלהם).
כאשר הדברים הנבחנים הם עדות בנוגע לאירועי העבר, הבחינה דורשת בעיקר את הצלבתם עם עדויות אחרות בנוגע לאותם האירועים, ובחינה האם הם תואמים את שאר המידע. במידה ונמצאה סתירה בין המקורות – צריך לעשות הערכה מושכלת איזה מהם מביא עדות אמינה יותר.
בכל מקרה, הנה דוגמא לשני מקרים שמצדיקים את הצורך בקריאה ביקורתית, מתוך נושא שלצערי אני מרגיש את הצורך להקדיש לו לא מעט זמן (הפיצוי הוא שהעיסוק בו מסקרן מאוד ונותן הזמנות טובה לעסוק בפיצוח חידות היסטוריות) – פרשת ילדי תימן וגו'. בתקופה הקרובה אני צופה שאפרסם פה כמה דברים חשובים יותר בנוגע לפרשה, אבל הפעם שתי הדגמות קטנות, מתוך הדיונים בועדת הכנסת שעסקה בפרשה, בראשות חברת הכנסת (היוצאת) נורית קורן.
א. הדוגמא הראשונה עוסקת בחבר הכנסת (היוצא) יוסי יונה. אני חושב שלא הייתי טורח להציג אותה אם לא היה מדובר באיש ציבור. אבל מי שבוחר למלא עמדה של איש ציבור, חושף את עצמו לביקורת, ומצופה ממנו (לפחות אני מצפה ממנו) לעמוד בסטנדרטים גבוהים יחסית.
בכל מקרה, ב-28.11.2017 הופיע יונה בפעם היחידה (ככל שהצלחתי לראות בפרוטוקולים), ובאיחור, בדיון של הועדה. הוא אמר שם אמירה קצרה וכללית על חשיבות הועדה והצורך להכיר רשמית בפרשה. בדבריו הוא כמובן הזכיר שגם משפחתו קשורה לפרשה וסיפר:
יש לי סיפור במשפחה שאנחנו עיראקים אבל בכל אופן ילדה בשם ציפורה דב, הבת של דוד שלי מנחם, אכן סיפור טיפוסי, נעלמה בבית חולים רמב"ם, אושפזה שם, קבר לא ידוע, אביה שהוא דודי מנחם, חזן, שמאוד היה חשוב לו העניין הזה שגם אם היא הלכה לעולמה, שיביאו אותה לקבורה והוא יוכל לקרוא עליה קדיש, וגם זה לא הסתייע בגלל סיבות, נכנה אותן, עלומות. כמו ילדים וילדות אחרות, היא גם קיבלה צו גיוס בהגיעה לגיל שמחייב גיוס. באמת לצערי במקרה הספציפי הזה, גם דודי מנחם ודודתי עדלה, מתו לפני מספר שנים ולא זכו לדעת את האמת על בתם. אבל, וזו נקודה מאוד מאוד חשובה, האחים שלה, אבנר, שמעון, אסתר, לא מניחים לעניין הזה. הם רוצים לדעת את האמת.
ובכן, אני מקווה שכאשר אמר יונה שדודו ודודתו מתו לפני מספר שנים ולא זכו לדעת את האמת על ביתם הוא לא היה מודע לכך שדודו ודודתו פנו לועדת החקירה הממלכתית שחקרה את הפרשה, ובסביבות שנת 2001 לכל היאוחר קיבלו ממנה את סיכום המקרה הבא: 
בת דודתו של יונה לא "נעלמה". היא חלתה, נפטרה בבית החולים רמב"ם, ונקברה בחלקת הילדים של בית העלמין מחנה דוד בחיפה (במובן הזה, אכן מדובר במקרה "טיפוסי"), בהתאם להלכות הנהוגות לגבי מי שמוגדרים הלכתית כ"נפלים" (מי שנפטרו פחות מ-30 יום לאחר לידתם). אלו הלכות שעושות קשיים למשפחות עד היום, אבל אני מכיר הרבה יותר אנשים שעוסקים בלחפש את הילדים האלה שנפטרו מאשר כאלה שעוסקים בלדבר עם רבנים על שינוי ההלכות האלה, או עם הממשלה על ביטול המונופול של חברה קדישא על הקבורה. בכל מקרה, את עדות ההורים בפני הועדה אתם יכולים לקרוא בעמ' 90-78 כאן. את ממצאי החקירה אתם יכולים לקרוא כאן.
*** עדכון 1.5.2019 – מצאתי הזדמנות נוספת שבה סיפר יונה את הסיפור אודות משפחתו, בישיבה של ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת ב-21.6.2016 בבקשה של כמה חברי כנסת, וביניהם יונה, לחשיפת הפרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית. שם הוא סיפר:
אני נושא אתי סיפור משפחתי של דודי מנחם ודודתי אדלה, ששניהם לפני שנתיים-שלוש הלכו לעולמם. היתה להם ילדה בשם ציפורה, שהיא פחות או יותר אמורה להיות בגילי. היא חלתה בצהבת ושכבה בבית חולים. היא היתה בשלבי החלמה מתקדמים ודודתי אדלה הניקה אותה, יום לפני שהיא נעלמה. באו וביקשו אותה לבוא ולקחת אותה, בריאה מבית החולים. היא מגיעה לבית החולים ואמרו לה – ילדתך מתה. היא אמרה: כיצד יכול להיות הדבר, אתמול באתי והנקתי אותה והיא היתה בשלבי החלמה. אמרו לה – סליחה גברתי, ילדתך מתה. היא מתארת באופן מצמרר את הריצה שלה בין החדרים השונים בבית החולים למצוא את ביתה, ואין. הילדה הזו נעלמה. דודי מנחם היגיע לבית החולים ואמרו לו: ביתך מתה. הוא אומר – אני רוצה לראות תעודת פטירה, ואז, באיזשהו היפוך, לחלוטין לא ברור, של מדינה שמתיימרת להיות מודרנית, אמרו לו: מה, אתה חושב שאתה חי בעיראק? לילדים בגיל כזה לא מוציאים תעודות פטירה […]
אם קראתם את עדותם של הורי הילדה אליה קישרתי קודם, בודאי הבחנתם שעדותו של יונה לא תואמת את עדותם. כך למשל, הטענה שהיא היתה בשלבי החלמה מתקדמים או שהם באו לקחת אותה "בריאה מבית החולים" כלל לא מופיעה בעדות ההורים. למעשה, האם העידה שנמסר לה על פטירת התינוקת יום לאחר אשפוזה. כמו כן, מעדות האב עולה שלא אמרו לו שבגיל כזה לא מוציאים תעודת פטירה, אלא שבגיל הזה לא מראים את מקום הקבר – וקביעה זו אכן נכונה עבור מי שמקיימים את ההלכה הנהוגה לגבי תינוקות שמתו בגיל של פחות מ-30 יום ומוגדרים "נפלים".
ב. מקרה שני הוא המקרה של מנחם יצהרי (חתוכה), שהיה מקורב בשעתו לאנשי עוזי משולם. יצהרי עסוק בחיפושים אחר אחיו שלמה, שבעקבות פציעה קלה חלה בטטנוס (חיסון נגד טטנוס ניתן לילדים בישראל רק החל משנת 1955) ונפטר בבית החולים הממלכתי בבני ברק ב-8.7.1952. למחרת היום הוא נקבר בקבר מספר 1 בשורה ל' שבחלקת הילדים ב' בבית העלמין סגולה בפתח תקווה. מי שמתעניין במקרה של שלמה עצמו, יכול לקרוא סיכום בקצרה כאן, את תיק החקירה של המקרה בועדת שלגי כאן ואת תיק החקירה בועדה הממלכתית (שכולל התכתבות רבה עם מנחם יצהרי) כאן.
אבל מה שאני רוצה להדגים הוא את הצורך לקרוא באופן ביקורתי את דבריו של יצהרי. הוא השתתף בכמה וכמה דיונים של ועדת קורן, ולפחות בשניים מהם סיפר בנוגע לעדותו בפני ועדת החקירה הממלכתית. כך למשל, במהלך סיור של הועדה בבית העלמין סגולה ב-29.6.2017, הוא סיפר:
איתרתי גם אישה אחת. האדם שחילק תלושי אוכל, קראו לו יוסף עמיר, הוא ניסה לחטוף אותה, היו לי כמה עדויות. הבייביסיטר שלנו היו בני דודים שלי, שעדיין חיים וקיימים, לקחתי אותם לוועדת החקירה הממלכתית בירושלים, הזמינו אותי בשעה 9, אני כבר הופעתי שם ב-8, שמו אותי בסוף, השעה כבר 12, איך שאני עולה לדבר הוריד אותי השופט, אמר 'נגמר הזמן, נזמין אותך בפעם הבאה', אמרתי 'כבוד השופט, הבאתי פה עדי ראייה, מתוך השלושה שחטפו את אחי אנחנו יודעים את השמות שלהם, אחד מהם עוד בחיים, תזמין אותו לחקירה', אמר 'אנחנו נזמין אותם', לא נתן לי לדבר, לא חקר את העדים שהבאתי, בני דודים שלי שזוכרים את החטיפה. זה לצערי הרב. עכשיו אני רק מראה לכם את המסמכים של מדינת ישראל.
נירה לאמעי-רכלבסקי [היועצת המשפטית של הועדה]:
ולא זימנו אתכם עוד פעם?
מנחם יצהרי (חתוכה):
לא זימנו. השופט עשה בכוונה שלא ישמע את העדות שאני נותן. יש לו פה עדות רצינית ואז הוא דאג להשאיר אותי בסוף. איך שעליתי לדוכן אמר לי 'נגמר הזמן, אנחנו הולכים, נזמין אותך בפעם הבאה', אבל אף אחד לא – – – ואני מופיע בשתי הוועדות בפרוטוקולים והם לא ראו אותי ואני לא ראיתי אותם.
אורית מסמי [סמנכ"ל פורום חברות קדישא]:
האיש הזה עוד חי היום?
מנחם יצהרי (חתוכה):
האדם הזה, ב-95'-96' היה חי. אני שלחתי שני מכתבים רשומים לשופט יהודה כהן לזמן אותו. אחרי חודשיים אני מצלצל ליוסף, 'יוסף, הוועדה זימנה אותך למסור עדות', הוא אומר 'שיחפשו את הגדולים, אני הייתי פקיד קטן'. כך הוא אמר לי.
היו"ר נורית קורן:
זה רק מראה על עבודת הוועדה.
בדיון אחר בועדה, ב-1.1.18, אמר יצהרי:
הגשתי שני מכתביים רשמיים לשתי ועדות – ועדת שלגי ו-וועדת יהודה כהן. לצערי הרב, גלגלו אותי מהמדרגות ולא רצו לשמוע אותי. אני נמצא בפרוטוקולים של שלגי.
הגעתי לשופט בדימוס העליון, שהיה שופט עליון. אני מגיע ב-08:00. כולם עולים לדבר. ב-11:50 נותנים לי לעלות. ב-95' איתרתי את השלושה שחטפו את אחי. שניים – הצוות של המרפאה בראש העין. האדם השלישי היה צמוד למרפאה, שסיפק להם מידע, היה אחראי לחלוקת תלושי אוכל. […] אמרתי לו: יוסף, בפני בורא עולם – אתה היום פנסיונר. אתה השתתפת בחטיפה של אחי כשאמי היתה בעבודה בכפר סירקין. יחד אתך הצוות של המרפאה. אמר: אני זוכר, אבל אני לא אחראי – הייתי פקיד קטן. אמרתי: אני מבקש שתבוא לוועדה, תמסור עדות. אחרי חודש וחצי הלכתי ליהודה כהן, ביקשתי ממנו לזמן אותו, למסור עדות.
[…] גם הפרוטוקולים, ולא נתנו לי לעלות לדוכן לדבר. שתי הוועדות השתיקו אותי.
עדותו של יצהרי בנוגע לועדת החקירה הממלכתית מציירת תמונה מקוממת, אם אכן, כדברי קורן, היתה "מראה על עבודת הועדה". אלא שארכיון הועדה זמין לציבור, וממנו עולה שיצהרי העיד בפני הועדה עדות ארוכה למדי ב-21.6.1995. עדותו ממלאת 32 מתוך 62 עמודי הפרוטוקול של העדויות שנשמעו באותו היום. כאשר ביקש להעלות לעדות אחריו את אחותו בנוגע למקרה אחר, השופטים לא אפשרו זאת מכיוון שהזמינו אדם נוסף להעיד באותו היום. מכיוון שביקש, יצהרי הוזמן והעיד פעם שניה בפני הועדה, ב-19.7.1995. בעדות זו השלים מספר פרטים בנוגע לאנשים שהזכיר בעדות הקודמת (פרטים שניתן היה להעביר בדואר), ולא הוסיף מידע חדש.
גם יוסף עמיר, אותו זיהה יצהרי כמעורב ב"חטיפת" אחיו מהבית אל בית החולים, הוזמן לועדת החקירה והעיד בפניה. עדותו לא הוסיפה דבר לעניין, מכיוון שעמיר – שעבד כסדרן בלשכת הסעד בראש העין והעיד שהוא לא זוכר שום מקרה כזה – גם אם היה מעורב בלקיחת האח לבית החולים, הרי שאמו של הילד ידעה על אשפוזו ואף ביקרה אותו מספר פעמים בבית החולים לאחר מכן.
מכל הדברים האלה עולה שדברי הביקורת של יצהרי על ועדת קדמי, אותם אימצה בחום חברת הכנסת לשעבר קורן, מתבססים על זיכרון לקוי במקרה הטוב, או שהם שקר מכוון במקרה הרע.
וזו עוד תזכורת מדוע עדויות בעל-פה שנמסרות לאחר שנים מחייבות קריאה ביקורתית.
עמדת תצפית 
מהנה מאד לקרוא, אבל מורה טוב יכול ללמד איך לתקן מקררים וזה ישמע מרתק. חבל שאתה מקדיש כל כך הרבה זמן על הנושא הזה שברור שהוא חלק מאובססיה שפה ושם אנשי ציבור מנסים לקבל קצת קולות ממנה ואנשים זקנים אהדה ותשומת לב. תחקור קצת מדוע אנשים מתענינים בקונספירציות, איזה פגם אינטלקטואלי גורם לזה.
יש הרבה מאד נושאים אחרים ששוים את השקעת הזמן שלך מאשר את הנושא הזה שהפך קצת אובססיה אצלך.
בני אדם לא משתנים, לא מקבלים עצות ובוודאי שלא לומדים לתקן את יכולת הניתוח שלהם ואת ההגיון. ומאחר ואתה כותב לקהל המאזינים ולא לקטונספירטורים גם פה כל מי שהגיוני וקורא אצלך כבר לצידך.
אהבתיאהבתי