בחירות 2019 – פוסט בחירות

כמה מחשבות בעקבות התוצאות הכמעט סופיות של הבחירות.

א. הממשלה הבאה – אני אעדיף מאוד ממשלת אחדות של הליכוד עם כחול-לבן והסביבה על פני ממשלת ימין-ימין-חרדים. ממשלה כזו היא אפשרית לחלוטין, ותלויה ברצון של נתניהו. אם תקום ואם לא, נראה שהתוצאות ממחישות את הטענה שלהיות המפלגה הכי גדולה (ובסוף גם את זה כחול לבן לא השיגה) זה לא מספיק אם אין מספיק מפלגות אחרות שתומכות בך.

 

ב. אחוז החסימה – כמובן שאני שמח שפייגלין התגלה כבועה ביזארית מעט פחות מזו של אלדד יניב בבחירות הקודמות. לתקשורת שנתנה לו חשיפה עצומה, לאנשי השמאל שנתנו לו חשיפה גדולה לא פחות, ולסוקרים שנתנו לו 6-7 מנדטים באופן עקבי – יש לא מעט הסברים לתת.

כמובן – בהנחה שלא יהיה שינוי מפתיע ברגע האחרי אחרון – שאני שמח מאוד שלגבי "הימין החדש" התגשמה הברכה שאני מאחל לכל יריבי הפוליטיים: "שתקבלו קול אחד מתחת לאחוז החסימה". ובכל זאת – אחוז החסימה הזה גבוהה מדי. הוא מביא למחיקה של יותר מדי קולות. הוא לא מפחית את מספר המפלגות המתמודדות. הוא מייצר כל מני איחודים ו"בלוקים טכניים" משונים [אני מחכה לראות את הפיצול של הבית היהודי מעוצמה יהודית. תרשמו לעצמכם – אני לא אתפלא אם בסופו של דבר הוא לא יקרה]. הוא מהווה חסם כניסה גבוהה מאוד למפלגות חדשות שלא נתמכות על ידי ההון הגדול ו/או התקשורת. ובעיקר – הוא מכניס יותר מדי מפלגות לטווח הסיכון ומציב את הבוחרים מול השאלות "האם שווה להצביע למפלגה הנמצאת בסיכון לבזבז את הקול שלי?" או "אולי צריך להצביע להם כי הם בסיכון לא לעבור ואז כל הקולות שלהם ילכו לאיבוד עבור המחנה"?

בשורה התחתונה, הוא מכניס לטעמי יותר מדי שיקולים מיותרים למערכת הפוליטית, וראוי להוריד אותו בחזרה למנדט אחד או שניים.

 

ג. כחול-לבן – למי שצריך תזכורת, גבאי התמודד על הנהגת מפלגת וזכה בה בעיקר על סמך היומרה שלו והתקווה של הבוחרים שהוא יוכל למלא את התפקיד שמילאה בסופו של דבר כחול-לבן במערכת הבחירות. הוא קיווה שגנץ או אשכנזי יסכימו להצטרף כמספר 2 תחת גבאי. כמו שאמרתי בזמנו, זה היה הימור מרחיק לכת, שבאופן לא מפתיע כשל. וכמו שאמרתי בבוקר הבחירות לפעילי כחול-לבן שהעבירו את הבוקר לצידי בכניסה לקלפי – אנשי עבודה שמצביעים כחול-לבן עושים במקרו את אותו ההימור שעשו מי שבחרו בגבאי במיקרו. בשורה התחתונה, נראה שגם הוא כשל.

עכשיו כחול-לבן עומדת בפני מבחן העתיד: קונגלומרט שהורכב כדי להחליף את נתניהו צריך להחליט על דרכו, ואחת השאלות הגדולות היא האם הוא בכלל ישאר כגוף אחד, או שחלק מהמרכיבים שלו (חוסן, תל"ם, יש עתיד) יתפלגו וימשיכו לדרך עצמאית.

ואם רוצים לבחון את הפונקציה של כחול-לבן בבחירות האחרונות, צריך לקלף את המלל ולבדוק מה היא עשתה למפת הקולות.

נתניהו אמר עם הכניסה של גנץ: "לא מתערב לשמאל בחלוקת הקולות." כדי להרכיב את הממשלה כחול-לבן היתה צריכה לקחת מנדטים מהליכוד ומכחלון, לצד המנדטים של המרכז והשמאל. היא לא עשתה את זה, והתוצאה בהתאם.

בבחירות לכנסת ה-19 היו ליש עתיד 19 מנדטים, לעבודה 15, לתנועה 6 ולמרצ 6. סה"כ 46.

בבחירות לכנסת ה-20 היו למחנה הציוני (העבודה+התנועה) 24 מנדטים, ליש עתיד 11 ולמרצ 5. סה"כ 40.

בבחירות הנוכחיות קיבלה כחול-לבן 35 מנדטים, העבודה 6 ומרצ 4. סה"כ 45 מנדטים.

כלומר – המפלגות הציוניות שמשמאל לכחלון לא גדלו. עד כה היה למפלגת העבודה, גם ברגעי השפל הקשים, בסיס יציב של כ-12 מנדטים לפחות, ולמרצ של כחמישה, והשאר היו מנדטים ניידים שחיפשו חלופה לנתניהו לפי האופנה הזמנית (קדימה/התנועה/המחנה הציוני/יש עתיד).

אם כך, להבנתי הפונקציה העיקרית של כחול-לבן בבחירות הנוכחיות היתה להעביר 7 מתוך 17 המנדטים מהבסיס היציב של השמאל הציוני אל המרכז (הימין) החילוני-ליברלי. זה הישג מעולה למפלגה שרוב מרכיביה הם למעשה ימין, וזה יכול לספק הסבר מדוע גם תקשורת ההמונית הפרטית וגם נתניהו נתרמו לקמפיין ה"גנץ או ביבי", ששירת את שהליכוד וכחול-לבן באופן הדדי, ובעיקר את הימין.

 

ד. מפלגת העבודה – כמובן שהעבודה הוכתה מכה קשה, אם כי מהסעיף הקודם עולה שאחרי כשלון ההימור על גנץ, אני חושב שיש סיכוי סביר שהמהמרים המאוכזבים יחזרו בסופו של דבר בתקופה הקרובה "הביתה" ויחזירו את המפלגה לכוח הבסיסי שלה.  נשאלת השאלה "מה הלאה?"

ההימור הכושל על גבאי נשא איתו מחיר – המפלגה נמצאת עכשיו בידיים של גבאי. לפני הבחירות אמרתי לאנשים שאם הוא יצליח להגיע לתוצאה סבירה (נניח, 12 מנדטים), אני לא בטוח שלא נכון לאפשר לו קדנציה נוספת כיו"ר, בשביל היציבות. בהנתן התוצאה, אני חושב שזה פחות נכון. אני חושב שהיושרה של גבאי, כמי שלא היה איש מפלגת העבודה אלא צנח אל ראשה ביומרה להוביל אותה לנצחון, ראוי שתוביל אותו לפרישה. באופן דומה אני חושב בנוגע לטל רוסו. הוא הוצנח (ברגע האחרון ובאיחור שהפך את המהלך ללא רלוונטי (מעניין מה היה קורה אם היה מצטרף לפני שגנץ נכנס לזירה) מבלי שאי-פעם התיימר (לפחות בפומבי) לעסוק בפוליטיקה עבודה פרלמנטרית. אני חושב שיהיה ראוי שיוותר על המנדט ויפרוש. זה כנראה ימנע ממנו קריירה פוליטית עתידית, אבל זו כבר תהיה בעיה שלו. פרישה של גבאי ורוסו תחזיר אל הכנסת את מירב מיכאל ועמר בר-לב, שראויים לטעמי בהרבה להיות בכנסת (עם כל חוסר הסימפטיה שלי למיכאלי). אם רוסו וגבאי רוצים, הם מוזמנים להתמודד כמו כל אדם אחר בבחירות הפנימיות הבאות. אני בספק אם זה יקרה, אבל אני חושב שזה יהיה ההגון והראוי מצדם.

ומה לגבי הנהגת המפלגה? כמו שאמרתי, אני חושב שגבאי צריך לפרוש. מצד שני, אני לא חושב שאפשר לבחור בתקופה הקרובה יו"ר שיוביל את המפלגה לבחירות הבאות. אני אשמח אם תתקבל החלטה לבחור יו"ר זמני לתקופה של כשנתיים שלוש, ולקבוע בחירות נוספות ליו"ר שיתקיימו כשנה לפני הבחירות הבאות. מה שאני כן מציע לעשות לצד הבחירות ליו"ר הזמני, אלה בחירות, בשנה הקרובה, לרשימה לכנסת הבאה.  בחירות מאוחרות לרשימה מייצרות תחרות פנימית בלתי-פוסקת במהלך הקדנציה. בחירות מוקדמות לרשימה יאלצו את הנבחרים לשתף פעולה כדי שהמפלגה תוכל להציג הישגים שיכניסו כמה שיותר מהם לכנסת הבאה.

בתוך כל זה, אני מצפה ממי שרואים בעצמם סוציאל-דמוקרטים להודיע שהם מתכוונים לפעול כמחנה אחד בכנסת הקרובה, ולהעמיד מתוכם מועמד אחד מוסכם לראשות המפלגה.

 

ה. העבודה ומרצ – כתבתי בעבר (יותר מפעם אחת) שלטעמי למרצ אין זכות קיום במבנה הפוליטי הנוכחי. הפעם היא עוד עברה (כנראה במידה רבה בזכות ייצוג טוב לערבים ברשימה וקמפיין יעיל במגזר הערבי), בפעם הבאה לא בטוח שתעבור. אני חושב ומקווה שעם המכה שקיבלה העבודה, הולכים ובשלים התנאים ליצור גוף מאוחד של השמאל הציוני. ההצעה של זנדברג לאיחוד ברגע האחרון לפני הגשת הרשימות היתה להערכתי מהלך סרק שנועד בעיקר לפתוח קמפיין של מרצ נגד העבודה. אחרי הבחירות אפשר לשקול את העניין הזה יותר ברצינות. אם איחוד כזה יביא לפרישת האגף הלא ציוני של מרצ לכיוון חד"ש והאגפים הליברלים של מרצ והעבודה לכיוון המרכז, לא אבכה על זה יותר מדי. גם ללא איחוד, במקרה שאחוז החסימה לא יוּרד לפני הבחירות הבאות, אני חושב שהצעד האחראי יהיה להבטיח ריצה משותפת בבחירות כ"בלוק טכני", כדי להבטיח שקולות לא ילכו לאיבוד ולמנוע קמפיינים של גוועלד וקניבליזציה בין המפלגות.

 

ו. השמאל הישראלי – אני מקווה שעם הכשלון הנוסף בסדרת ה"בואו נביא משיח כי רק לא ביבי" יותר ויותר אנשים יפנימו שהבעיה של השמאל היא ששמאל הוא ביטוי להתארגנות חברתית ממשית, ולכן בהיעדר התארגנות חברתית ממשית, בדמות תנועות שמקיפות חיים של אנשים בתחום המגורים, החינוך, העבודה, הצריכה ועוד ועוד, לא תהיה תקומה לשמאל הישראלי בזירה הפוליטית. ולכן, הבנייה ארוכת-הטווח של ההתארגנות החברתית הזו, שהשמאל הפוליטי יהיה הייצוג המפלגתי שלה, היא חשובה לא פחות (ואפילו יותר) מאשר המשחק חסר הסבלנות בזירה הפוליטית

 

ז. כחלון – בשולי הדברים, אני מבין שעולה האפשרות ש"הימין השפוי" (איזה עוֹלב) שבשמו  רץ כחלון יתאחד רגע לאחר הבחירות עם הליכוד. זה יהיה צעד מלולכך באותה הליגה של לרוץ לבחירות תחת ההבטחה לפרק את מונופול הגז הטבעי, ורגע לאחר המינוי לשר האוצר להודיע שהוא לא יטפל בתחום הגז כי הוא בניגוד עניינים בגלל חברות עם קובי מימון. אם זה יתממש, זה מתחיל להצטייר כדפוס. איזה עוֹלב.

 

ח. החוויה האישית – הכנתי את עצמי טוב מראש, ובצעד חכם הגעתי בלי ציפיות, ולכן גם לא התאכזבתי יותר מדי. בנוסף, עשיתי את הצעד המתבקש ואחרי פרסום תוצאות המדגמים הלכתי לישון עד הבוקר, וכך חסכתי לעצמי את השעמום ועגמת הנפש של הלילה, ואת העייפות ביום שאחרי.

את החצי הראשון של יום הבחירות עצמו, בעקבות בקשה מהמטה (ספק אם יעילה, אבל אני לא מטריח את עצמי בויכוחים על עניינים כאלה), העברתי בהפגנת נוכחות מחוץ לקלפי פסטורלית בכפר סבא. בסה"כ היה נחמד ואוירה טובה בינינו לבין הפעילים של כחול לבן, שהיו בגדול אנשי "העבודה" לשעבר. בצהרים, כשעה לפני שסיימתי, הגיעו שלושה פעילים צעירים של יהדות התורה, ונהיה מעניין. הם היו חביבים וסקרנים, וזו היתה הזדמנות נדירה למדי (עבורי לפחות), לשיחה על פוליטיקה עם צעירים חרדים. וכשסיימתי את נוכחותי שם, עצרה אותי ליד הקלפי הסמוכה פעילה צעירה של "העבודה", חברה בתנועת תרבות שלימדתי בעבר (הפנים מוכרות ואת ההקשר יכולתי לנחש, את השם כמובן שלא זכרתי), ואמרה לי שהיא קראה את הפוסט הקודם על הבחירות. וזו היתה הנקודה הכי נחמדה ביום הבחירות הזה, כי כשאין שמחות גדולות, צריך לדעת להנות גם מהדברים הקטנים.