השיר החשוב של התקופה – י"א – ריקוד משונה

חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.

אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס.

השיר האחד עשר באלבום, ריקוד משונה, עוסק במפגש בין ערבים ליהודים, במערכת הבריאות ובעולם שמחוץ לה.

איזה מין ריקוד משונה
איזה מין ריקוד משונה
ג'מיל האח הערבי ופבל הרופא
איזה מין ריקוד משונה

איזה מין ריקוד משונה
אבא על מיטת החולה
ג'מיל ופבל מסביבו
שמלאך המוות לא יבוא
איזה מין ריקוד משונה

בשונה מחלק מהשירים האחרים, לא מצאתי כמעט מידע חיצוני על השיר הזה. אביו של אריאל הורוביץ, מרדכי, נפטר בשנת 2010, כשלוש שנים לפני שיצא האלבום, וסביר שהשיר מושפע מחווית הטיפול בו בבית החולים. אני לא יודע אם הדמויות של ג'מיל ושל פבל מייצגות אנשים ספציפיים, אבל לפני השיוך הלאומי שלהם, מופיע השיוך המקצועי שלהם – ג'מיל הוא אח. פבל רופא. אנשי צוות ערבים ו"רוסים" – כלומר יהודים הלכתית ו/או סוציולוגית שעלו לכאן מברית המועצות – אכן מהווים חלק ניכר מהצוותים הרפואיים בבתי החולים. ואולי פבל גם מזכיר לנו שעד לא מזמן, דור או שניים או שלושה אחורה, לכולנו היה בעצם שם כזה, לצד או בלי שם עברי.

ובחוץ
מחוץ למחלקה
כמו באיזו ארץ רחוקה
כל הג'מילים והפבלים רוקדים ריקוד אחר
מחיפה ועד חברון
הם תופשים איש לרעהו בגרון
כבר מאה ושלושים שנה
מלאך המוות את המנגינה מכתיב להם
איזה מין ריקוד משונה

מחוץ למחלקות בית החולים ממשיך להתקיים "המצב", המפגש הציוני-ערבי. הורוביץ בוחר לסמן את תחילתו לפני "מאה ושלושים שנה", כלומר בתחילת "העליה הראשונה". זה לא לגמרי מדוייק מבחינה היסטורית, גם בגלל שהעליה הראשונה לא היתה ממש ציונית – פתח תקווה וראש פינה הוקמו 12 שנה לפני שהמושג "ציונות" נטבע לראשונה על ידי נתן בירנבאום, ו-19 שנה לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון והקמת ההסתדרות הציונית – וגם בגלל שסכסוך לאומי אמיתי בין הציונות והערבים לא פרץ למעשה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה. אבל כבר ראינו שהקפדה על הדיוק בפרטים לא עומדת בראש סדר העדיפויות של הפזמונאים ממשפחת שמר-הורוביץ. בכל מקרה, נושא השיר הוא הפער בין שני הריקודים, ריקוד עבודת הצוות הרפואי המעורב המציל חיים בתוך "המחלקה" בבית החולים, וריקוד המוות של הסכסוך הציוני-ערבי.

איזה מין ריקוד משונה
איזה מין ריקוד משונה
ג'מיל אומר לפבל בוא מהר תראה
איזה מין ריקוד משונה

מערכת הבריאות נחשבת לאחת הזירות המצליחות ביותר בשילוב החיים של אזרחים יהודים וערבים במדינת ישראל. הדבר קשור גם בסביבת המקצוע שדורשת טיפול בחולים ללא הבחנה בנוגע לזהותם, וגם מכיוון שבשונה מרוב הזירות שבהם נפגשים יהודים וערבים בארץ, היא לא (או לפחות משמעותית פחות) מרובדת מבחינה מעמדית, ולא נוצר בה דירוג הררכי חד של מנהלים יהודים ועובדים זוטרים ערבים. הנושא הזה משך תשומת לב מצד מי ששואלים האם מערכת הבריאות יכולה להיות מודל לדו-קיום יהודי-ערבי במדינת ישראל. באתר המעניין סמאללה מצאתי סיקור של דו"ח שנכתב בנושא על ידי המרכז הרפורמי לדת ומדינה.

את הדו"ח עצמו, שמציג תמונה מורכבת של הצלחה לצד מגבלות, אפשר לקרוא כאן. סיפר שם ד"ר חאלד עזאם, תושב רמאללה, רופא מתמחה בכירורגיה בהדסה:

כולם פה ברדיולוגיה כמו משפחה אחת, אין דבר כזה זה יהודי או ישראלי. לא, באמת, אנחנו עובדים ביחד כמו צוות אחד ומקבלים את החולים הערבים או הישראלים ומתנהגים אליהם אותו דבר. אני באמת מרגיש טוב בהדסה. מחוץ להדסה זה קצת… (צוחק)…
פה אני מרגיש לגמרי אחר, עולם אחר. אשתי מתקשרת אלי: ‘הגעת להדסה?', אני אומר לה ‘כן', היא עונה ‘ברוך ה". ואז היא רגועה, כשאני בהדסה. כי היא יודעת שכאן לא עושים כלום, לא מתנהגים לא טוב לערבים".

ד"ר אסנת לבציון-קורח:

אני חושבת שברגע שאנשים עובדים ובאים ממקום של שוויון, אני מראש צופה שיהיו פחות בעיות. חלק מהעניין הוא שבאמת… לא שהיהודי הוא הבוס, והערבי הוא המנקה, אלא באמת שאתה בא ממקום של שוויון, ומתעסק רק עם העניין עצמו.

פרופ' רונן בארי, קרדיולוג בכיר ומנהל המרכז לחקר הלב בהדסה הר הצופים:

באמת, יש פה עבודה משותפת של שני הצדדים וציבור משני הצדדים. דבר שני, עיסוק ברפואה מחייב בתוכו, לפחות בצורה שאני מבין אותו ואני משער שרוב הרופאים מבינים אותו, חוסר התייחסות לשיוך הלאומי, הדתי והגזעי של אדם. אתה מטפל בבן אדם, בחולה, בפצוע בלי שום קשר למי הוא ומהו. אדם שזקוק לעזרה, מקבל עזרה.
פר-הגדרה זה יוצר איזשהו שוויון מובנה

פרופ' רפי ולדן, סגן מנהל בית החולים שיבא:

יכול להיות שאני קצת תמים, אבל אני רוצה להאמין שיש סולידריות מיוחדת שקשורה לעולם הרפואה, כי אנחנו כולנו נמצאים ביחד באותו המחנה, עם אויב משותף מול עינינו – המוות והמחלה. האויב הזה הוא כה ברור וכל כך מובהק, עד שזה מאחד את השורות בינינו.
בסופו של דבר, כשמטפלים בגופו של אדם, אין באמת הבדלים. במחלות או בתאונות או בפגיעות הגופניות, גוף האדם הוא אותו גוף ולא משנה צבע העור שלו או אידיאולוגיה שמובילה את האדם…
אנחנו מתמודדים עם מצב של סבל אנושי שנמצא מול העיניים, וזה, כאמור, מאחד את השורות ויוצר סולידריות בין המטפלים מול האויב המשותף… אני רוצה להאמין שאחת המוטיבציות החשובות שמובילות את האדם לעסוק ברפואה, זה אהבת האדם והרצון להיטיב עמו. וזה בא לידי ביטוי בכך שמול המחלה והמוות הגבולות בין המטפלים מטשטשים, למאמץ משותף סולידרי.

 

איזה מין ריקוד משונה
אבא אל הדרך יוצא
והוא למעלה יבקש
שיפסק ריקוד האש
ריקוד משונה

ובחוץ
מחוץ למחלקה…

אמרה בדו"ח סנבאל לאפי, שעובדת ככוח עזר בבית החולים הדסה עין כרם:

זה דו צדדי. גם הם (היהודים) משנים את תפיסתם עלינו (הערבים) וגם אני משנה עליהם. אנחנו בחדשות רואים משהו, אבל בבית החולים יש מציאות אחרת. יש יחס טוב וזה משנה הכל לטובה. בחוץ אומרים שאי אפשר לחיות ביחד באותה מדינה, אבל מה שקורה בבית החולים מראה שזה כן אפשרי… אני מרגישה שהקולגות שלי רוצים לשמוע על התרבות שלי. אין להם קשרים עם ערבים ואין להם
מודעות לתרבות שלנו ואני, בעבודה שלי, משנה את זה. מבינים יותר טוב אחד את השני כשעובדים ביחד.

***

את כל הרשומות בסדרה אפשר לראות כאן.