תעסוקה, קצבאות ויעילות המגזר הציבורי – דו"ח הביניים של "מעגלי תעסוקה"

הגיע אלי לא מזמן דו"ח הביניים של מחקר ההשפעות של תוכנית "מעגלי תעסוקה" של שירות התעסוקה. מעגלי תעסוקה היא תוכנית פיילוט (בדרך להפוך לכוללת) לטיפול בתובעי הבטחת הכנסה, גלגול שלישי של תוכניות מופרטות שכונו "אורות לתעסוקה" ו"מהל"ב", והיו ידועות גם בכינוי "תוכנית ויסקונסין", על שם המדינה שממנה עלה הרעיון להעתיק את המודל המפוקפק הזה עוד בימים שבהם התצפיתן התכונן לשנת השירות שלו, אי-אז בראשית המאה. אז הנה כמה ממצאים מעניינים מדו"ח הביניים. 

להמשיך לקרוא

בעין העדשה – דצמבר

א. ביקשו ממני לצלם באירוע הדלקת נרות חנוכה בקיבוץ, שבו התארח גם ראש העיר. אני מבטיח לכם שבין השאר צילמתי גם את הנוכחים באירוע.

להמשיך לקרוא

צבא-עם או שלב בקריירה

כתבה שהתפרסמה ב-ynet מציגה היבט אחד מרבים של ההתמודדות של צה"ל עם שינויים באופיה של החברה הישראלית שמסביבו.

הכתבה מציגה פרקטיקה שעל פניו היא שערורייתית – מכונים אזרחיים, כלומר, חברות מסחריות פרטיות למטרות רווח, מוכרות קורסים טכנולוגיים לצעירים וצעירות, תוך הבטחה (בעיקר לגבי הבנות) שהשלמת הקורס תבטיח להם שיבוץ בתפקידים או יחידות ספציפיים בצה"ל. אם החברות האלה מפעילות קשרים במערך המיון של צה"ל, הרי שמדובר בעבריינות בוטה. אבל גם אם נקבל את ההכחשות מכל הכיוונים, ונניח שתהליך המיון מתבצע על סמך כישורי המועמדים לשירות ללא הפעלת קשרים מצד החברות, המציאות הזו היא עוד גילוי בעייתי בנוגע למקומו של הצבא בחברה הישראלית.

להמשיך לקרוא

דברים שאפשר לפרסם ב"העוקץ"

לפייסבוק יש מדיניות פרסום שמנסה להפנות אלי דברים שיעניינו אותי. זה לא תמיד עובד כמו שצריך, ולראיה הם מפנים אלי תכנים ממומנים של "אחים וקיימים". מצד שני, אולי זו אשמתי, בתור מי שקורא לפעמים אפילו מאמרים ב"מידה" שלא נכתבו על ידי יגיל הנקין. בכל מקרה, הפעם הוא הפנה אלי תוכן ממומן מאתר "העוקץ", שגם הוא מפרסם בעיקר דברים שאני רחוק מלהסכים איתם, אבל לפעמים מועיל לראות אפילו מה יכול לקבל שם במה. 

במקרה הזה, מדובר במאמר שכתב עבד אבו שחאדה, פעיל בל"ד וסטודנט באוניברסיטה העברית. אז מה אומר שחאדה, בעקבות הצהרת טראמפ בנוגע לרעיון שירושלים היא אכן בירת ישראל ושגבולות הקבע שלה ייקבעו בעתיד במו"מ? הוא אומר כך [כל ההדגשות כאן ובהמשך שלי]:

עצם ההכרה ביישות הציונית כמדינה לגיטימית בתוך הקו הירוקההכרה בכך שמדינות העולם (כולל מדינות ערביות ומוסלמיות) מקיימות עמה יחסים דיפלומטיים ומאמצות את הרעיון שארה"ב היא גוף בינלאומי לגיטימי שיכול להכשיר את הכיבוש ותוך כדי כך מתעלמות מהפשעים היומיומיים שהכיבוש מבצע בעם הפלסטיני. כלומר, תוצאותיו של אותו שיח פוליטי שמתקיים ברגעים אלה הוא בהכרח הפסד לעם הפלסטיני ובהכרח ניצחון ליישות הכובשת;

להמשיך לקרוא

תכחיש לי ואכחיש לך – הכחשת שואה כפעולת תגמול

הכחשת שואה היא טאבו בישראל. לפחות היתה. בחוגים מסויימים היא מופיעה מחדש, ככלי לניגוח פוליטי, וכמעט שלא זוכה לתגובה ככזו. על זה ועוד תופעות בשיח בעקבות הטענות לחטיפת ילדי תימן (והמזרח והבלקן כמובן, איך אפשר לשכוח).

להמשיך לקרוא

עוד על הבניה במגזר הערבי

כמה נקודות מעניינות מכתבתה הלא חפה מבורות צדקנית של מירב ארלוזרוב, ובדיקת צפיפות מעודכנת בשתי הערים המרכזיות של מטרופולין רכס נצרת, שהביא לתוצאות שלא מאוד הפתיעו אותי, אבל הן בהחלט מחדשות ביחס למה שנהוג לטעון בנושא. 

להמשיך לקרוא

השיר החשוב של התקופה – י"ב ואחרון – ילדה כמוך

חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.

אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס.

השיר השנים עשר והאחרון של האלבום הוא "ילדה כמוך". רק כשאספתי את החומר לרשומה הזו ראיתי את הקליפ שלו (בכיכובה של מושא השיר, איה הורוביץ) והוא מרח לי חיוך ענק על הפנים.

להמשיך לקרוא