מבזק תזכורות ופרשנות בנוגע למהומה הפוליטית של היום, ברוח הקביעה שאם אין בזה חדש, זה לא פחות חדשות:
א. בבית הפוסט-ציוני ובאגף הימני-המוני של הליכוד אולי חוגגים את הדחת מי שבחרו לעצמם כיריב פוליטי בחודשיים האחרונים (ותיכף הם יתפארו בזה כמו העכבר על גב הפיל שהם), אבל כדאי להם לזכור שלמרות ש
ב. שר הביטחון המיועד הוא בעצמו מתנחל (מעניין אם יש תקדים בעולם למינוי שר ביטחון שלא מתגורר בתחומי המדינה) ולמרות התדמית שטיפח והעובדה שאימץ שיח בוטה כלפי הציבור הערבי (אם כי בוטה יותר בשדה הליברלי שדורש מהם להיות אזרחים שווי חובות ושווי זכויות, ופחות בשדה הגזעני-שונא-ערבים).
ג. שר הביטחון המיועד, בכל פעם שנשאל בנושא, ביטא תמיכה עקבית ומפורשת בפיתרון של חלוקת הארץ, לא בדיוק כוס התה של החברים מסעיף א'.
ד. לא שנראה שזה מאוד מעניין אותו, אבל שר הביטחון המיועד מייצג בנושאים אזרחיים (מה שמכונה בישראל דת-ומדינה) עמדות שגם הן רחוקות מלהיות כוס התה של החברים מסעיף א'.
ה. המנצח הגדול הוא כמובן נתניהו, שבמהלך מתוחכם ביצע (בפעם המי יודע כמה) עריפת ראש אלגנטית למתחרה פוטנציאלי שצמח בשורות הליכוד, מינה שר ביטחון שהוא משרת-הון כמוהו, ולא יוכל לאיים על עמדת ההנהגה שלו בגלל עננת השחיתות התלויה מעל לראשו, ועל הדרך גם הרס את שאריות תדמיתו הפוליטית של יו"ר האופוזיציה והעלה אל חזית הזירה הציבורית את המאבק הפנימי במפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר.
ו. נראה שיו"ר האופוזציה עצמו, שהתצפיתן מעריך אותו כפוליטיקאי-מיומן-ביותר (ללא קשר להסכמות או מחלוקות מהותיות) נפל קרבן לתרגיל הזה, ותגובתו מאירה אותו באור מביך מהרגיל: ההסבר שהוא מציע לכשלון המו"מ על ממשלת אחדות מזכיר את מה שאמר אחד מקודמיו בראשות המפלגה (והממשלה): הימרתי על שרידי המנדט שהיו לי במשא ומתן מול היריב במטרה להגיע להסדר קבע שיהווה את סוף הסכסוך, וגיליתי שהוא בכלל לא היה מעוניין בהסכם. במילים של יו"ר האופוזיציה זה נשמע כך (ההדגשה שלי):
המו"מ הסתיים כיוון שהגענו לדרך ללא מוצא לאחר שורת סיכומים מרחיקי לכת. דרשתי שכל הסיכומים יהיו כתובים, אך ראש הממשלה סירב לכך בעיקר בנוגע לחזון שתי המדינות ודרש שזה יישמר כהתחייבות בעל פה. אני לא מאמין בבעל פה
ז. רק לתזכורת, המנדט של יו"ר האופוזיציה פקע בכל מקרה לפני כמה ימים, מכיוון שחלפו 14 החודשים שחוקת המפלגה מקציבה לקיום בחירות ליו"ר לאחר הקמת ממשלה שבה המפלגה לא משתתפת. היום יש לו את אותה לגיטימציה שלטונית של נשיא הרש"פ – כהונתו פקעה, אבל בינתיים הוא לא מאפשר לכנס את המוסדות שיכולים לארגן בחירות חדשות.
ח. להערכתי אי-אפשר שלא להניח שחלק מהרעש הגדול בתוך המפלגה בנושא ההתנגדות לכניסה לממשלת אחדות נוצר לא דווקא מחשש למימוש העניין, אלא מרצון לגבות מהיו"ר את מלוא המחיר על כך שלא שלל את הרעיון על הסף.
ט. ביומיים האחרונים דווקא היתה לי תקווה שיו"ר האופוזיציה יגיע להסכם על ממשלת אחדות, הסיעה תתפלג וכך נקבל מצד אחד כניסה של גורמים פחות מזיקים לממשלה (ואין לי ספק שיו"ר האופוזיציה ומעט התומכים המוצהרים היו עושים פחות נזק מאנשי ההרכב הנוכחי או הצפוי של הממשלה), ומצד שני סיעת אופוזיציה מגובשת יותר תחת דומיננטיות סוציאל-דמוקרטית. עכשיו כנראה שלא נותר אלא להמתין ל(ולעבוד לקראת) הבחירות ליו"ר, שיקבעו במוקדם או במאוחר.
עמדת תצפית 
והרי התחזית. לצורך הטיעון אבחר בתחזית האופטימית ביותר מנקודת מבט של תומכי יחימוביץ: בוז'י יובס בבחירות הפנימיות לראשות העבודה. סביר מאד להניח שהליצן התורן והמאד מביך אראל מרגלית לא יצליח להביא לפיצול קולות ושוב תתייצב יחימוביץ בראש מפלגת העבודה לקול מצהלות הקהל הנלהב. ואז יגיע יום הבחירות, ואחרי קמפיין מזהיר בו יצליחו סוף סוף אזרחי ישראל להבין את נזקי נתניהו, מפלגת העבודה (עם ציפי?) תקבל 38 מנדטים. הואיל והרכבת ממשלה דורשת 61 לפחות, שוב יסתבר לקהל אוהדיה הטהור של יחימוביץ, חלקם אנשי 'בניין הכוח' ששוכחים שאין סתירה בין כוח למוח, שעל מנת להרכיב ממשלה בישראל יש לעשות פשרות. תוך זמן קצר יסתבר שהברירה היחידה שעומדת בפני מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ היא ממשלת שמאל-מרכז-ימין-מרכז, או כלום. בין אם בראש הליכוד יעמוד נתניהו בין אם לאו, על פי התחזית הארכי-אופטימית הזו טהרני העבודה של היום בבוקר, יעמדו ב-2018 (או 17 או 19) בדיוק באותו מקום בו הם עמדו לפני שנתיים, לפני שלוש, לפני שנה ולעניות הערכתי גם בעוד עשר שנים. על השאלה איזו הכרעה תתקבל – להמשיך 'לבנות את הכוח' כי 'או אנחנו או הוא', או להבין סוף סוף שפוליטיקה היא עניין של פשרה ושהמציאות לא מחכה לאף אחד – אין לי אומץ לענות. וכמובן שהסיכוי שמפלגת העבודה בראשות יחימוביץ תקבל 38 מנדטים לא ממש גבוה, בלשון המעטה. ובאופן פרדוקסלי, החלום הרטוב שהוא למעשה סיוט מפחיד של השמאל הטהור מיום היוולדו ('ככל שיותר רע כך יהיה יותר טוב'; עד שהעם לא יבין דרך הרגליים הוא לא יבין דרך הראש'), יממש עצמו על השמאל הטהור דווקא: מי יודע, אולי בעוד חמישה סבבים כאלו (אנו בעיצומו של השלישי) יבינו הסתיו שפירים ושותפיהם שפוליטיקה היא הכלי לעיצוב המציאות ושאת המציאות מעצבים על ידי פשרות ושבמציאות הישראלית הסוציופוליטיקה היא כזו שכל מפלגה, לא משנה איך קוראים לה וכמה רעש היא עושה, לעולם לא תקבל יותר מ40 מנדטים (כן, הגזמתי) ושלכן השאלה היא לא 'מי ניצח בבחירות' (מתי יבינו כאן האנשים שפוליטיקה זה לא כדורגל או כדורסל) אלא מי מרכיב את הקואליציה ומה היא מסוגלת (או לא מסוגלת) לעשות (או לא לעשות). אפשר ללעוג לבוז'י התמים לכאורה, אבל כל מה שהוא אמר בנאום החריף שלו נכון וצלול: ממחר ישראל מתעוררת לממשלה שאת משרד החינוך שלה ממשיך לנהל נפתלי בנט ושאת האוצר שלה ממשיך לנהל כחלון ושבראשה עומד מר קפאון מדינתניהו.
אהבתיאהבתי
אני אישית לא רואה את עצמי כחלק ממחנה הטהרנים, ואמרתי עוד לפני הפארסה הזו שהתנגדות אוטומטית לכניסה לממשלת אחדות היא טעות, ושהיה עדיף ללחוץ על הרצוג לפרסם את תנאי הכניסה שלו ובכך "לחשק" אותו מבחינה ציבורית, מאשר לצעוק רק לא נתניהו.
אהבתיאהבתי
פינגבק: נתניהו חזק עם החמאס. מריחים? | עמדת תצפית
פינגבק: הרצוג, ממשלת אחדות וקידוש האופוזיציה | עמדת תצפית