הרצוג, ממשלת אחדות וקידוש האופוזיציה

פרסום חדש על פרשיה לא כל כך חדשה חושף היבט חשוב של התנהלות הפוליטיקה, והמחירים שמדינאים נדרשים לשלם במגרש הביתי כחלק מהמגבלות של הפוליטיקה שהם מנהלים.

במהלך האביב שעבר התחממו שוב הדיבורים על כניסה של מפלגת העבודה לממשלת אחדות. כל מחנה הפעילים שמסביבי במפלגת העבודה רץ לזעוק נגד הזחילה לממשלת ימין, ובסוף מקום לצרף את מפלגת העבודה נתניהו הדיח את יעלון והכניס את ליברמן. הרצוג, שטען שהסיבה היתה פתיחה של אופציה רצינית למהלך מדיני משמעותי, זכה כמובן לאי-אמון מצד הפעילים – בדיוק באותם ימים פקעה תקופת הכהונה הלגיטימית שלו כיו"ר מפלגת העבודה שלא ניצח בחירות – אפילו כשנשיא מצרים סיסי התבטא לגבי הצורך בהסכמה לאומית בישראל (עד כמה שאני זוכר, הגבתי אז באיזה דיון שנשיא מצרים לא אומר אמירות כאלה כדי לחזק את המעמד של הרצוג כיו"ר מפלגת העבודה אלא כי יש משהו, אבל זו היתה תגובה שולית מכדי שאצליח לאתר אותה). בכל מקרה, הרצוג הסביר שהעניין נפל כי נתניהו לא היה מוכן להתחייב בכתב למהלך הזה, ואני טענתי שאם כך, הרצוג נפל לתרגיל של נתניהו.

פרסום חדש של יוסי ורטר ב"הארץ" שופך אור חדש על העניין. מסתבר שמעבר למה שהתפרסם בפברואר האחרון לגבי פסגה מרובעת שהתקיימה בפברואר 2016 בין מזכיר המדינה קרי, נתניהו, המלך עבדאללה והנשיא סיסי, בחודש אפריל נפגש נתניהו בקהיר עם הנשיא סיסי בהשתתפות הרצוג.

עכשיו, אם נזכור שאנחנו מדברים על הזירה הפוליטית בהיבט המדיני הגבוה ביותר שלה, אפשר ללמוד מהפרסום הזה כמה דברים חשובים:

קודם כל, צריך להבין שהבחירה של מפלגת העבודה (המחנה הציוני, איזה שם שתרצו) לא להכנס לקואליציה (מכל סיבה שהיא, מוצדקת ככל שתהיה) מבטיחה ממשלה ימנית יותר, ומגבילה את יכולת הפעולה של נתניהו גם אם היה רוצה לפעול בזירה המדינית. במקרה הזה, הממשלה היתה ממשלת ימין צרה במיוחד (61 מנדטים), לאחר שנתניהו השאיר בחוץ את ישראל ביתנו ואת יהיר לפיד. במצב הזה [ההדגשות כאן ובהמשך שלי]:

גורמים בינלאומיים ואזוריים שידעו שנתניהו אינו יכול להוביל תהליך מדיני משמעותי לאור הרכב הקואליציה שלו, פנו באותה תקופה באופן ישיר להרצוג, בערוצים שונים. הם פירטו באוזניו את הנסיבות שנוצרו והבהירו כי שינוי בהרכב קואליציית הימין בישראל הוא קריטי להצלחת היוזמה. הרצוג […] סיפר[…] כי הבין אז שיש סיכוי למהלך אזורי דרמטי, וכי שמע מהצדדים המעורבים שללא המחנה הציוני, הסיכויים להצלחתו אפסיים.

כלומר, בשלב הזה של המהלך, גורמים בינלאומיים הפעילו כנראה לחץ על נתניהו לשנות את הרכב הקואליציה שלו, ועל הרצוג להצטרף לממשלה, כי גם הם הבינו שבהרכב קואליציה כזה נתניהו לא יכול להתקדם גם אם הוא רוצה, והשאלה אם הוא מוכן לשנות את הרכב הקואליציה היא מבחן די טוב לכוונותיו. הלאה:

נתניהו עדכן באותה תקופה את הרצוג בדבר קיום הפסגה, ובנושאים שנדונו בה. מפני שנכווה במגעי אחדות קודמים עם ראש הממשלה, ביקש הרצוג לברר אם נוצרה תשתית אמיתית וממשית לקידום הסדר עם הפלסטינים, שתצדיק פנייה שלו לוועידת מפלגתו כדי להיכנס לממשלה. הוא שוחח עם מנהיגים שונים — בחוגי בית סיפר שפגש מנהיגים ערבים ש"עין ישראלי לא שזפה", כלומר, לא רק נשיא מצרים — ושמע מהם כי הם תולים בו תקוות שיסייע לנתניהו לצלוח את המהמורות הפוליטיות שבדרכו.

כניסה של המחנה הציוני לקואליציה (ובסיכוי סביר שתלווה ביציאה מקבילה של הבית היהודי), היתה מייצבת קואליציה של 77 חברי כנסת ללא גורמי ימין משמעותי מלבד בתוך הליכוד, ומאפשרת בסיס יציב לקידום מהלך מדיני אזורי.

יש כאן כמובן שאלה האם ניתן לתת אמון בסיפורים של הרצוג על כך שפגש מנהיגים ש"עין ישראלי לא שזפה" [בסיטואציה המדוברת, הכוונה חייבת להיות מנהיגים מארצות המפרץ], אבל הפגישה עם סיסי היא כבדת משקל בפני עצמה. הרצוג היה זהיר כי הוא ידע שהצעה להכנס לממשלה תעלה לו במחיר ובמאבק פנימי משמעותי בתוך מפלגת העבודה. בהקשר הזה צריך להבין את ההצהרה הפומבית של סיסי לגבי הצורך בהסכמה לאומית בישראל. ההצהרה החריגה הזו היתה הדרך האפשרית מבחינתו להעביר לציבור בישראל ברמיזה את מה שהוא לא יכול להגיד בפומבי.

הרצוג ספג בעקבות זאת קיתונות של לעג במפלגתו ובתקשורת. טענו כי הוא הולך שולל על ידי נתניהו, שגם הוא הפנה לו עורף ברגע המכריע. כל הסבריו על מהלך מדיני, אזורי והיסטורי שעמד ברקע המשא ומתן בינו לבין ראש הממשלה, נתקלו בהסתייגות ובחוסר אמון. הוא היה מנוע מלפרט אודותיו בשל חובת הסודיות שקיבל על עצמו.

[…] הוא הסביר לשומעיו במגבלות החלות עליו כי הנסיבות שהוצגו לו באביב 2016 היו כה יוצאות דופן, שלא עמדה בפניו שום אפשרות מלבד למצות את הבדיקה. הוא הסביר כי מאחר שלא רצה להסתמך רק על נתניהו, שכבר אכזב אותו בעבר, הוא דרש לשוחח ישירות עם כל הצדדים שנטלו חלק ביוזמה.

וכאן טמון המילכוד המובנה שמולו התמודד הרצוג, ומולו מתמודד כל פוליטיקאי, שחומרתו עולה ככל שהנושא חשוב יותר. מי שעומד בראש המערכת (במקרה הזה, מפלגת העבודה), חייב לפעול על סמך המידע שנגיש לו, אבל להסביר את הפעולות שלו רק על סמך המידע שיכול להיות נגיש לציבור.

האופוזיציה למנהיג – במקרים רבים כמו כאן, האופוזציה הפנימית – יכולה לנצל את פער המידע הזה, בין אם היא מודעת לו במלואו ובין אם לא, על מנת לאגף אותו ולהציג אותו כחסר אחריות, בוגד במטרה, וותרן או סתם אופורטוניסט שמבקש "לזחול" לממשלה כדי לשמור על כסאו, מכיוון שהיא יודעת שהוא לא יכול לפרסם את המידע שמסביר את פעולותיו. למעשה, יש לה אינטרס ניכר לנצל את פער המידע והאחריות הזה.

אז מה הפיל את המהלך בסופו של דבר, וגרם לנתניהו לבחור בהרחבת הממשלה באמצעות צירוף "ישראל ביתנו"?

במהלך כזה הוא יצר סיטואציה שמקשה ללחוץ עליו לקדם תהליך מדיני, ועל הדרך נפטר מיריב פוטנציאלי בליכוד בדמותו של יעלון, חיזק את דמותו כ"מבוגר האחראי" בממשלה עם מינוי ליברמן למשרד הביטחון, וגם השפיל את הרצוג ופגע במעמדו בתוך מפלגת העבודה ובציבור. כל אלה רווחים מבחינתו.

ניתוח אפשרי נוסף של המהלך יכול להסביר אותו לפי הגיון שנתניהו אכן היה מעוניין לקדם מהלך אזורי, ופעל כתגובה לחשש משמעותי שהרצוג לא היה מצליח להעביר החלטה בועידת המפלגה על כניסה לממשלה. במצב כזה נתניהו היה נחשף בתוך ממשלת הימין הצרה שלו באופן מסוכן לאיומים בתוך זירת הפנימית הימין (כמי שביקש "לבגוד" ולחתור לשמאל, ועוד נכשל והובך בדרך בגלל שהאמין לשמאל), ולכן כניסת ישראל ביתנו היתה מבחינתו הרע במיעוטו, כאשר הוא מחליף את איש הסטטוס-קוו ו"ניהול הסכסוך" יעלון בתומך בפתרון שתי המדינות וחילופי השטחים ליברמן.

כל אחד מההסברים האלה הוא הסבר קוהרנטי. בתחושת אצבע, הראשון נשמע יותר סביר בדרך שהתקשורת מתווכת לנו את המערכת הפוליטית ואת הדימויים של הגורמים הבולטים בתוכה, אבל למעשה גם התרחיש השני הוא אפשרי. אנחנו נוטים לשכוח את זה, אבל נתניהו (שמואשם באופן שגרתי בחיבה לקפאון מדיני והמנעות מהחלטות חשובות) מוכן לנהל ואכן ניהל מו"מ מול אבו-מאזן בשנים 2013-2014, ולפי המתווך האמריקאי מרטין אינדיק נתניהו

"moved into the zone of a possible agreement" and was prepared to make substantial concessions.

לפי פרסום בהארץ, נתניהו הסכים (לטענת חלק מהגורמים בצירוף הסתייגויות) לנוסח אמריקאי לפיו:

"הגבול החדש, הבטוח והמוכר ברמה הבינלאומית של ישראל ופלסטין יעמוד למשא ומתן על בסיס קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים הדדית, שגודלם ומיקומם ייקבעו במשא ומתן, כך שפלסטין תתקיים בשטח שיתכתב בגודלו עם השטח שהיה תחת שליטת מצרים וירדן לפני ה-4 ביוני, 1967, עם רצף טריטוריאלי בגדה המערבית"

בכל מקרה, בסופו של דבר המו"מ הזה נכשל, כי אבו-מאזן (כהרגלם של מנהיגים פלסטינים) חמק מלתת תשובה לגבי הצעה שהעבירו לו האמריקאים, ולאחר מכן יזם צעדים באו"ם נגד ישראל, שהביאו להפסקת המו"מ. לפי אינדיק, מה שהפריע לאבו-מאזן היה שלמרות הבנות שבמהלך המו"מ בניה בהתנחלויות תוגבל לגושים בלבד, בישראל התפרסמו הודעות על תכנון בניה בהתנחלויות (גם מחוץ לגושים) במקביל לפעימות השחרור של האסירים הפלסטינים, כמו גם הקושי של הפלסטינים להבחין בין הודעות על תכנון בניה לבין בניה בפועל. לפי אינדיק

Netanyahu may have simply been playing domestic politics and trying to placate the Israeli right-wing, but these announcements effectively humiliated Abbas.

התמונה שעולה מהדברים לגבי נתניהו היא דווקא נכונות לנהל מו"מ רציני, כאשר הוא נמצא בממשלת ימין מרכז של 68 ח"כים, שכל פרישה של מפלגת ימין מתוכה יכולה להפיל אותה.

 

בסופו של דבר, עולות כאן שלוש נקודות חשובות לטעמי בתחום ההבנה של המערכת הפוליטית, שתיים שכבר הזכרתי ואחת חדשה:

א. יש פער מבני ביכולת של פוליטיקאי בכיר להסביר את צעדיו לתומכיו, מכיוון שהוא פועל על סמך מידע שהוא לא יכול לחשוף. זו בעיה שקשה לראות דרך לפתור אותה בתוך המערכת הפוליטית כפי שאנחנו מכירים אותה, ולכן כדי למתן אותה אנשים שמעורבים פוליטית צריכים לתת רמה מסויימת של אמון במנהיג המפלגה (או ארגון) שלהם גם אם הוא לא מסוגל להסביר בגלוי מעבר לרמיזות את הצעדים הקונקרטיים שלו, ולהזהר מלאמץ בקלות רבה מדי את טענות יריביו במחנה שמאגפים אותו ומבקרים את "ויתוריו". כמובן שהצפיה הזו לאמון היא גם פתח למניפולציות מצד המנהיג, אבל כמו שכתבתי, זה פער מבני שבמערכת הנוכחית אפשר למתן אבל לא לבטל.

ב. היכולת לקדם תהליך מדיני רציני תלויה בהרכב ממשלה מתאים. קשה להאמין שראש ממשלה יסכים לשלם ביציאת מפלגת קיצון מהקואליציה אם לא תובטח לו בתמורה כניסה של מפלגה אחרת במקומה. הבטחות ל"תמיכה במהלך מדיני מבחוץ" לא יספיקו, כי הן יציבו אותו כבן-ערובה בידי מפלגת האופוזיציה שהבטיחה לתמוך בו מבחוץ, וזו תוכל להפיל אותו תוך הבטחה לציבור שתביא את ההסכם אחרי הבחירות כשתנצח (זוכרים את הטענות כלפי לבני?), או מיד לאחר חתימת ההסכם. לכן הבחירה שלא להצטרף לקואליציה משמעותה גם מחיר של קפאון מדיני והקצנה של הממשלה. יש מי שחושבים שזה מצב עדיף כי זה יאלץ את המחנה הפוליטי השני "לחשוף את פניו האמיתיות", לממש ולהיכשל במדיניות שהוא דוגל בה, אבל הגישה של "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב" היא גישה מסוכנת מאוד לטעמי.

ג. נכחתי לפני כמה שבועות בפאנל מתמודדים של מפלגת העבודה בפני שני חוגים רעיוניים שמזוהים כסוציאל-דמוקרטים. השאלה האחרונה למשתתפים בפאנל היתה פחות או יותר בניסוח הבא: "באילו תנאים תהיה מוכן להכניס את המפלגה אם בכלל לממשלת נתניהו, ואני מצפה לשמוע ממך שלא תהיה מוכן".

עכשיו, מבלי לפגוע, מדובר לטעמי בשאלה מטומטמת בשני מימדים. האחד הוא שפוליטיקאים אינם מטומטמים, ואם אתה אומר להם מה אתה רוצה לשמוע מהם, זה בדיוק מה שתשמע מהם, אבל זה לא יגיד לך שום דבר בעל משמעות. במימד השני, מכיוון שזו גישה לא-פוליטית אל המערכת הפוליטית, שמתעלמת ממהותה. המערכת הפוליטית היא זירה של פעולה תכליתית. לכן חייבים לדרוש מהפוליטיקאי שמבקש את אמונך לא "הצהרת נאמנות" אידיאולוגית ריקה מתוכן ממשי, אלא אמירה קונקרטית ברורה לגבי הקווים המנחים שלו, שמולם ניתן יהיה לבחון אותו בהמשך. במקרה הזה צריך לדרוש ממנו בדיוק את ההפך: לא להצהיר על סירוב א-פריורי להצטרפות לממשלה, אלא לנסח ולהציג באופן ברור את תנאי-המינימום שבהם יהיה מוכן להכנס לממשלה.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “הרצוג, ממשלת אחדות וקידוש האופוזיציה

  1. אבשלום, אני לא מסכים איתך בכמה רמות.
    קודם כל הטענה שכביכול נתניהו מעוניין בהסדר אבל מחושק על ידי הימין. נתניהו ראש ממשלה כבר שנים ארוכות ובמגוון קואליציות. בכולן תיפקד כמסמסן מקצועי. הוא אכן לא חושש לנהל משאים ומתנים אך אלו לא משמשים כדי להתקרב ולבסס הסכמות חדשות, אלא כדי לייצר מחלוקות חדשות וסוגיות חדשות בלתי פתירות כמו הדרישה להכרה במדינה יהודית. זאת תוך כדי מראית עין של מנהיג שקול החותר למו"מ ותוך שימוש בשותפיו מהמרכז והשמאל כשכפץ אל מול הימין.

    גם הפרסום של ברק רביד חשף את העובדה שבסופו של דבר הוצעה לנתניהו הצעה מרחיקת לכת לטובתו, והוא התחמק ממנה. נתניהו לא חלש במפלגתו וגם לא בקואליציה. אם היה רוצה באמת לקדם מהלך מדיני היה יכול להתחיל לקדם אותו גם ללא העבודה והוא יכול לקדם אותו גם היום עם ליברמן. אם היה נקלע למשבר קואליציוני עם הבית היהודי (שלא בלמו מומ מדיני בסיבוב הקודם) היה יכול להיעזר גם במחנה הציוני, גם ביש עתיד וגם בישראל ביתנו. הוא לא רוצה.
    בגין לא נזקק לשמאל כדי לקדם הסכם עם מצרים. שרון צירף את העבודה רק אחרי שהתחיל בצורה ברורה את תהליך ההתנתקות. לכן, ניסיון הכניסה של בוז'י לגמרי שיחק לידיים של נתניהו שהצליח להציג כאילו הוא ממש מנסה אבל לא יכול, ותוך כדי כך להשיג הישגים פנימיים כפי שתיארת.

    לכן, אתה טועה גם לגבי הדרישה של חוג תלמים. גם החוג מתפקד כגוף פוליטי ולא רק כאידיאולוגים. אופוזיציה היא בהחלט לא מטרה אבל בסיטואציה הפוליטית המתמשכת בשנים האחרונות היא ההכרח הבל יגונה. צריך להודיע (ולא רק לשאול) לפוליטיקאים מה אנחנו מצפים מהם וצריך להגיד את זה בצורה ברורה ולא מתפלפלת. כל אחד מהפוליטיקאים יודע שאם באמת יעמוד הסכם מדיני על הפרק אף אחד לא יתנגד לכניסה לקואליציה בשבילו.

    • כתבתי שהפרשנות הזו היא אפשרית. לא קבעתי שהיא נכונה. אני מניח שכמו כל פוליטיקאי שנאלץ לבחור בין האפשרויות הריאליות, נתניהו בוחר במה שלהבנתו יקדם את יעדי המדיניות שלו (בניסוח הוולגרי שלי: "למכור את המדינה לחברים בעלי-ההון שלו, לא לערבים), ולכן השאלה אם הסכסוך ישמר על אש נמוכה באמצעות קפאון מדיני או הסדר מדיני לא יציב היא שאלה טקטית.
      הטענה שהדרישה להכרה היא פרובוקציה או המצאה חדשה לא מקובלת עלי, היא גם הגיונית, וגם נולדה עד כמה שאני זוכר אצל אולמרט-לבני.
      כמו שכתבתי, אני מבין שקידום מהלך מדיני במחיר של משבר קואליציוני על סמך הנחה שהעבודה תגיע להציל אותו היא הימור ברמת סיכון לא סבירה עבור נתניהו או כל ראש ממשלה ימני אחר שירצה לקדם על בסיס קואליציה דומה.
      בגין לא נזקק לשמאל, אבל הסיטואציה שם היתה הרבה יותר מורכבת – בגין קיבל את השלטון כשישראל ומצרים בתוך תהליך מדיני בשלב מתקדם, הוצב בפני פריצת הדרך החד צדדית שקבע סאדאת, ובסיטואציה הזו העדיף כנראה את הנתיב של הסדר בעייתי (מבחינתנו, לא דווקא מבחינתו) וחיזוק השליטה הישראלית בשטחים על פני פיצוץ התהליך המדיני.
      לגבי שרון וההתנתקות, אני לא זוכר מספיק את פרטי ההתגלגלות, אבל גם שם המהלך לא מתברר כמהלך עם תוצאות חיוביות במיוחד.

      לפסקה האחרונה, אני חולק עליך. להגיד שאנחנו מצפים מהפוליטיקאים שלנו להשאר באופוזיציה זו אמירה ריקה. אנחנו צריכים להגיד להם ולשמוע מהם מה הקווים האדומים שאם קבלתם אנחנו מעוניינים להיות חלק מהממשלה, ומה מצדיק מבחינתנו ישיבה באופוזיציה. כשיעמוד הסכם מדיני שהושג על ידי ממשלת ימין/שמאל על הפרק, אני נוטה לחשוב שמה שיבוא כתנאי לאישורו לא יהיה מהלך של ממשלת אחדות אלא בחירות כלליות. אני לא מבין איך עובד ההגיון של כניסה לממשלת אחדות רק בשביל להעביר בכנסת הסכם מדיני.

  2. פינגבק: זהו יום הבוחר | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s