על סדר היום: מצרים וארה"ב

בינתיים מכל הפיאסקו, נראה שעדיין אין הרכב קואליציה חדש, אלא רק שר ביטחון חדש (נתניהו, נכון לעכשיו) ומתווה גז חדש. וגם משהו לגבי טראמפ והבחירות בארה"ב

א. נכון לעכשיו, ההמולה התקשורתית לגבי המו"מ שהוביל הרצוג לכניסה לממשלת אחדות הולכת ומצטיירת בעיני יותר ויותר כניצול הזדמנות של יריביו במפלגה לגבות ממנו מחיר פוליטי כחלק מההכנות לפריימריז לראשות המפלגה, אותם הוא מעכב בניגוד לתקנון. ליברמן לא ממהר להכנס, וכנראה מנסה לראות כמה יצליח להשיג מנתניהו בסופו של דבר, כשגם בנט מנצל את ההזדמות להזכיר ששיתוף הפעולה איתו לא מובן מאליו. כל ההמולה מביאה אותי לנסות להתמקד בשני הצעדים המעשיים שאכן קרו במהלכה:

1. יעלון נדחק ממשרד הביטחון (ומהליכוד) – למהלך הזה אפשר להציע שני הסברים: ההסבר הפנימי יגיד שהיה כאן חיסול חשבונות מצד הימין-המתנחלי, וניצול הזדמנות של נתניהו להיפטר מעוד איש ליכוד שהולך וצובר מעמד ציבורי שיכול להציב אותו בעמדת תחרות לנתניהו; ההסבר החיצוני הוא שהרכב צמרת השלטון הוא מרכיב מכריע ביכולת לקדם/לבלום מהלכים מדיניים. יעלון, שכידוע התנגד כרמטכ"ל להתנתקות, התבטא כמה פעמים (למשל כאן וכאן וכאן וגם כאן) באופן שלילי או לכל הפחות סקפטי לגבי פיתרון של "שתי מדינות לשני עמים". ליברמן לעומת זאת דיבר באופן עקבי על פיתרון שתי המדינות (תחת הקוד "חילופי אוכלוסין" עם השטח, שיעבור למדינה הפלסטינית), ואפילו הביע נכונות לפנות את היישוב נוקדים, שבו הוא גר, כחלק מהסכם. ההחלפה הזו מתרחשת כאשר ברקע מתנהל שיח על כינוס ועידה מדינת בהובלת צרפת, ובתמיכה של נשיא מצרים סיסי. להקשר המצרי חשוב לשים לב, הן בגלל ההתבטאות הפומבית החריגה של סיסי בעניין (ולא, אני לא מאמין שהוא אמר את זה כדי לעזור להרצוג להעביר החלטה בועידת המפלגה), והן בגלל מכלול עקבי של סימנים להתחממות הקשרים בין מצרים לישראל. זה בא לידי ביטוי בשת"פ ביטחוני הדוק לגבי המלחמה של מצרים בשלוחת דעא"ש בסיני, אבל גם בחשיפה התקשורתית הרחבה לצעד שולי למדי של השבת עתיקות שהוברחו ממצרים לישראל, ויותר חשוב מכך, בהסכם פשרה בסכסוך הכלכלי שבין חברת החשמל למצרים בעקבות הפסקת הזרמת הגז הטבעי, שבו ישראל מוותרת על יותר מ-850 מיליון דולר. זה מוליך אותנו לדבר המעשי השני שקרה:
2. הממשלה העבירה אתמול מתווה גז מתוקן, שמחליף את פסקת היציבות שנפסלה בבג"צ. הנוסח המתוקן אמנם גמיש יותר, אבל הוא עלול לחשוף את ישראל לתביעת פיצויים בפני טריבונל בינלאומי במקרה של שינויי חקיקה, ובכל מקרה, מצהיר שבמקרה של שינוי שישפיע על הרווח של המשקיע, "הממשלה תבחן בחיוב גיבוש פתרונות לקיום הכדאיות הכלכלית המקובלת בפרוייקטים דומים בענף בעולם". בתרגום לעברית, אני מבין שהממשלה נותן פה מעין ביטוח לרווחים של המשקיעים (בנוסף לאלה שמבטיח להם בכל מקרה מתווה המיסוי, שבו מתחילים לשלם מס משמעותי רק אחרי הבטחת רווח גדול), וזה כנראה הסוד לרווחיות המוגברת של חברות שמפעילות פרוייקטים מופרטים – הרווח שלהן מובטח ע"י הממשלה.

ב. בארה"ב יסתיימו בתחילת יוני כמעט כל הפריימריז של המפלגות לקראת הבחירות לנשיאות. בצד הדמוקרטי, הילרי תנצח כנראה את מי שלכאורה לא היה אמור להראות בכלל כאיום – סנטור יהודי מזדקן וסוציאליסט מוצהר. אני חושב שהתמונה הזו, ובמיוחד לאור התמיכה הגורפת של המצביעים הצעירים (כולל אפרו-אמריקאים וקבוצות מיעוטים) בסנדרס מעידה על הלך רוח מפתיע (לפחות את התקשורת המרכזית) בדור הצעיר בארה"ב, שמבטא אובדן אמון בשיטה ובממסד הפוליטי והכלכלי אותו מייצגת קלינטון. הלך הרוח הזה לא יעלם מעצמו גם עם הניצחון הסופי של קלינטון במרוץ הזה, והמערכת הפוליטית האמריקאית תצטרך לקחת אותו בחשבון. אבל הפעם אני רוצה להתמקד דווקא בטארמפ. טראמפ הפגין לאורך הקמפיין אי-כבוד בוטה לחוקי הדיבור של הפוליטיקה האמריקאית. במובן מסויים, כשאני מסתכל על אוסף הליצנים שהמלגה הרפובליקנית העמידה מולו (שהיה כנראה אפילו יותר גרוע מזה שהעמידה במרוץ מול אובמה בבחירות הקודמות), קשה לי להבין את ההפתעה שבניצחון של טראמפ, ואני גם בספק אם מישהו מיריביו הוא פחות גרוע ממנו. על טראמפ אנחנו בעיקר לא יודעים מה הוא חושב. על יריביו (שפרשו) ידענו יותר ממה שהיינו רוצים לדעת. בכל מקרה, אני בכלל לא בטוח שניפוץ המסווה המכובד כביכול מעל אוסף הליצנים של המפלגה הרפובליקנית בעידן מסיבת-התה הוא מה שמחריד באמת את הממסד הפוליטי שלה. אני חושד שנקודת המפתח היא דווקא בלב העמדות הפוליטיות, שבהן האנטי-ממסדיות של טראמפ (וגם הונו האישי שמאפשר לו להיות לא-תלוי בתרומות מבעלי הון וחברות מסחריות) מזכירה לעיתים את סנרדס, וזה מה שמפחיד את הממסד הרפובליקאי.

גיא רולניק, בטור פרשנות מזהה את התופעה הזו ומסביר אותה (שלא כהרגלו) באופן די טוב לטעמי (ההדגשות שלי):

הסיבה העיקרית לכך שרוב המיליארדרים של המפלגה הרפובליקאית עדיין מתנכרים לטראמפ, משמיצים אותו או מתעלמים ממנו היא שברור להם שהסיכוי שהוא יענה להם לטלפון כשיישב בבית הלבן נמוך הרבה יותר מכל פוליטיקאי שהגיע לבית הלבן, לקונגרס או לסנאט. האליטה הרפובליקאית, שסולדת מטראמפ, לא מעוניינת להתבונן במראה ולהרהר בחלקה בעלייתו לצמרת המפלגה. רבים מחברי הממסד שלה נתנו גיבוי או עמדו מנגד כשהתקשורת השמרנית והפלגים הקיצוניים במפלגה נהפכו לקיצוניים יותר ויותר, התסיסו את הציבור שלהם ועסקו ללא הפסקה בדה־לגיטימציה לכל דבר שהוא ״ממשלה״ או ״וושינגטון״ (אם הוא לא המערכת הצבאית).

לחלק גדול מהאליטה, מהתורמים ומהפוליטיקאים השמרנים לא היה אכפת מהטרללת שבה לקתה המפלגה, כל עוד זה שירת את המטרות הכלכליות והפוליטיות שלהם. תחת העטיפה של אידיאולוגיה שמרנית קודמה מדיניות כלכלית, שחיסלה בהדרגה את מעמד הביניים.

הם מכרו לציבור סיסמאות על דת, הפלות, טרור, ממשלה קטנה, חופש, בחירה ומנות גדושות של פחד מהמזרח התיכון — והכל כדי לבצר את כוחם הפוליטי בוושינגטון ובעיקר כדי לא לנהל דיון בשאלה מדוע השכר החציוני עומד במקום 30 שנה, למה ארה״ב היא המדינה המערבית היחידה בעולם שבה הפוליטיקאים לוקחים שוחד בצורה חוקית ואיך זה ייתכן שבעשורים האחרונים הצטבר רוב העושר אצל האלפיון העליון תחת השיטה הכלכלית של "המנצח לוקח הכל".

ומי שיתף פעולה עם המיליארדרים הרפובליקאים? כמובן — הממסד והאליטה הליברלית, הדמוקרטית. חיסול מעמד הביניים, הפרטת הקונגרס, הסנאט וחלקים גדולים מהרגולציה בארה״ב לידי המיליארדרים והעברת הכוח ובעיקר היוקרה לידי אנשי וול סטריט, הוא פרויקט שהובילו הרפובליקאים — והדמוקרטים הצטרפו אליו בחדווה.

[…]

האלפיון העליון — הן הליברלים מההיי־טק ומהוליווד והן השמרנים מהנפט וקרנות הגידור של וול סטריט — חגג בשני העשורים האחרונים כפי שלא חגג זה 100 שנה. הסבל של מחצית מהאוכלוסיה האמריקאית, אלה שנמנים עם המשפחות שלא יכולות להתמודד עם חשבון מפתיע של 400 דולר, נתפש אצלם כדבר טבעי ובלתי־נמנע. מישהו הרי צריך להיות עני, אי־שוויון הוא לא ממש בעיה שהרי ״סין אשמה״ ובסין מצב העניים משתפר, תמיד היו עבדים וכיום לעבדים המודרנים יש אייפון. ככה העולם בנוי. אם היתה מתעוררת אצלם מדי פעם אי־נוחות מסוימת, הם היו מדביקים עליה פלסטר ואומרים שזה מחיר הגלובליזציה, שצריך ״לטפל בחינוך״ ולהגדיל את ההשקעות בפילנתרופיה — שנהפכה לעתים לדרך נוספת של המליארדרים והאליטות הכלכליות להשפיע ולשלוט במדיניות הכלכלית ובשוק הרעיונות.

[…]

טראמפ וסנדרס הם במובנים רבים הפכים גמורים, אבל הצלחתם הפנומנלית כנגד כל הסיכויים וסלידת העיתונות והממסד מהם הן שיאו של תהליך בן עשור או שניים, יש הטוענים שיותר, שבו האליטות האמריקאיות בגדו בציבור האמריקאי. מיעוטן עשו זאת בציניות כדי להתעשר, לצבור כוח, כסף ומעמד חברתי, אבל רובן עשו זאת כי ככל שהזמן חולף, העיוותים, הסבל והשחיתות בחברה האמריקאית נהפכים לשקופים, מובנים מאליהם, הכרחיים. כך העולם בנוי.

ורולניק לא מפספס גם את ההזדמנות לתהות לגבי המקבילה הישראלית (שקיבלה הדגמה יפה כל כך בסוף השבוע האחרון:

הקיטוב במערכת הפוליטית בישראל ובשיח הציבורי, שגבר בשנים האחרונות ובעיקר בשנה שחלפה מאז הבחירות, מוזן על ידי השלטון וזוכה לרוח גבית והשתתפות מהאופוזיציה. קיטוב פוליטי ואווירת אנרכיה הם הכר הנוח ביותר לקבוצות האינטרס לשמר את כוחן ומעמדן בחברה. ככל שהפוליטיקה שקועה יותר בשיח של זהות, כך תשומת הלב של הציבור לאיכות הממשלה, לרגולציה, לשירותים הציבוריים ולמערכת החינוך יורדת. ירידת איכות השירותים מביאה בתורה לתסכול גובר באוכלוסיה — שבתורו גורם להתחזקות הקיטוב הפוליטי.

והנה דוגמא טובה לגבי טרמאפ: כאשר נשאל על התמודדות עם החוב הממשלתי האמריקאי, הוא ענה תשובה שמבטאת לטעמי הבנה מצויין של השיטה הפיננסית של הקפיטליזם המודרני, זה שמשתמש בחוב הציבורי כשוט למישטור הממשלה והציבור (גם כאן ההדגשות שלי):

האנליסטים בוול סטריט שפשפו עיניהם בתדהמה כששמעו מה המיליארדר הציע כדי להתמודד עם החובות העצומים של ארצות הברית: "להדפיס עוד כסף", אמר טראמפ מבלי להניד עפעף. לאורך המרוץ שלו היו לטראמפ מפגני בורות שגרמו להרמות גבה בארצות הברית ובעולם, אבל הציפייה ממנו הייתה שבנושא הקרוב ללבו ומהווה תחום עיסוקו המרכזי, כלכלה וכספים, הוא יפגין יותר אחריות, בטח יותר ידע.

 

זה התחיל כשנשאל בראיון איך יתמודד עם טריליוני הדולרים שממשלת ארצות הברית חייבת. תחילה הוא אמר, כאילו פתרון קסם בידו, שהוא יגיע לעסקאות ויקנה את החובות בסכום זול יותר. כשאמירה זו זכתה להשתוממות של בעלי מקצוע, הוא הלך לעוד ראיון טלוויזיה כדי להבהיר את עצמו ונפל עמוק יותר לתוך הבור. "זוהי ממשלת ארצות הברית. היא לא משתמטת מחובות כי תמיד אפשר להדפיס עוד כסף. אני שונא לומר את זה".

טראמפ מזכיר לשואלים את האמת הפשוטה: הממשל האמריקאי הוא ממשל ריבוני, שמנהל מטבע, והוא יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה, למשל להדפיס כסף (אפילו שבבתי הספר לכלכלה מלמדים שאסור) כדי לשלם חוב במטבע הזה (מה שלא בהכרח אומר אינפלציה). הוא יודע שחוב לטווח ארוך אפשר לעיתים קרובות לקנות בזול בטווח הקצר. אבל שימו לב למסגור של הכתבה: האנליסטים "שפשפו עיניהם בתדהמה", טראמפ מציג "מפגני בורות שגרמו להרמות גבה", נדרשת ממנו הפגנת "יותר אחריות ויותר ידע", הוא מעורר "השתוממות" של בעלי מקצוע, ו"נופל עמוק יותר לתוך הבור". וככה ממשיכה הכתבת החצופה, ממרום ההתנשאות של מבוא לדוגמות הניאו-ליברליות של הכלכלה (ההדגשה שלי):

כל בוגר קורס מבוא לכלכלה מבין כי ממשלה שמדפיסה טונות של כסף מסיימת בפשיטת רגל. טראמפ, המשווק עצמו בעיקר כאיש עסקים שיידע לעשות טוב לקופתה של אמריקה כפי שעשה לקופתו הפרטית שלו, סיפק נשק נוסף ליריביו הפוליטיים במפלגה הדמוקרטית, אבל בעיקר הותיר את הבנקאים של וול סטריט המומים ומשתאים.

כך עובדות הדוגמות הדתיות – מי שחוטא הולך לגיהינום, וממשלה שמדפיסה כסף מסיימת בפשיטת רגל. ואיך אפשר לסיים בלי הפחדה מפני אש הגהנום המצפה לחוטאים:

הכלכלה על פי טראמפ, אם יהיה נשיא ויגשים את תוכניותיו, תהיה הכול – רק לא יציבה. הוא יכול להתעניין בהיסטוריה הלא רחוקה של ארגנטינה כדי להבין.

[תוספת – נזכרתי באיחור שטראמפ בועט בעוד אחד מקודשי הקפיטליזם הניאו-ליברלי – הוא מתנגד להסכמי סחר חופשי, בגלל הפגיעה שלהם בכלכלה (ובעיקר בעובדים) של ארה"ב.]

בוודאי שהבנקים בוול סטריט המומים ומשתאים – לא רק שטראמפ לא מקבל את מגבלות כותונת המשוגעים שהם כפו על הכלכלה האמריקאית והעולמית, הוא גם מועמד רציני מאוד להגיע לעמדת ההנהגה. בדרך לנקודה הזו יש לא מעט תפקיד להתנשאות ולזלזול של הבנקאים מוול סטריט, האנליסטים והכתבים הפסבדו-כלכליים.