הבית הפוסט-ציוני של נפתלי בנט

השיחה שערך ארי שביט עם נפתלי בנט (הארץ, 28.12.12), בהנחה שהיא משקפת נאמנה את הדברים שאמר בנט, חושפת את פניו המדאיגות של הלך הרוח בזרם הימני אותו מייצג בנט, והמכונה בטעות "הציונות-הדתית".

הציונות, אליבא דבנט, קמה בזכות החילוניות, מכיוון שהמערך הדתי בגולה היה דוגמטי מדי בכדי ליצור אותה בעצמו. אבל ציונות זו היתה "קיומית" שראתה במדינת היהודים מדינת מקלט. הסבר זה, אם כי משקף נאמנה את מצבו הבעייתי של הממסד הדתי בגולה, מפגין בורות עמוקה בנוגע לתנועה הציונית בהובלתו של הרצל. הקורא בכתביו של הרצל (וגם באלו של מגשימי הציונות בארץ, חלוצי ומנהיגי העליה השניה והשלישית וממשיכי דרכם), לא יכול לחשוב שהציונות שואפת למדינת מקלט על מנת לפתור בעיה קיומית. כתבים אלה, המבטאים את הרעיון הציוני במקורו, עניינם במהלך של שחרור עצמי של העם היהודי ממצבו הגלותי, והקמת חברה יהודית חופשית ומתקדמת, חברה צודקת המהווה מופת חברתי. הרצל הגדיר במפורש את מטרת הציונות לא כמקלט בטוח, אלא כאידיאל אין-סופי של התקדמות חברתית. בברכה לעיתון נוער ציוני בוינה, שלושה חודשים בטרם מותו, כתב הרצל:

לזאת קראתי פעם בשם אידיאל שאין לו סוף.  ובאמת חושב אני, כי הציונות לא תחדל מהיות אידיאל, גם לאחר שנשיג את ארצנו, ארץ-ישראל.  כי בציונות, כפי שאני מבין אותה, יש לא רק השאיפה לרכוש כברת-ארץ בטוחה במשפט בעד עמנו האמלל, כי אם גם השאיפה להשתלמות מוסרית ורוחנית.

לאידיאל זה היו גם היו שותפים ציונים שומרי-מצוות, ציונים-דתיים.

הצדקת המפעל הציוני בטיעון המקלט הבטוח היא מפלטו של מי שלא מכיר או לא מעוניין בהגשמת החזון החברתי שהציעו הרצל והוגי הציונות. רק מתוך הטיעון הצר הזה, ומתוך היעדר מוחלט של פרספקטיבה היסטורית ארוכת טווח, ניתן לטעון, כפי שטוען בנט, שיש היום בעולם מקומות בטוחים יותר ליהודים מאשר מדינת ישראל. בוודאי שאין בעולם מקום בטוח, או מקום כלל, לקהילה יהודית-ריבונית מחוץ למדינת ישראל.

מתוך הצדקה "ציונית" דלה זו, גוזר בנט את מסקנתו שציונות זו (שלא הייתה ציונות אחרת מלבדה) עבר זמנה, ועל כן יש לעבור לשלב שבא אחריה, שבהתאם לכך לא יכול להיות מכונה אלא פוסט-ציונות. ההצעה של בנט לשלב זה מאפשרת לחשוף את תפישתו העמוקה בנוגע לציונות שאותה הוא מתיימר להמשיך בדמות חדשה, "ציונות-יהודית".

נפתלי בנט, ענה בבקשה על המבחן הציוני האולטימטיבי: האם היית מצטרף לתנועה הציונית של הרצל?

השימוש במושג זה "ציונות-יהודית" שתיתן למדינה "צביון יהודי" אינו יכול להצביע אלא על התפישה של בנט לפיה הציונות עד כה, על כל המפעלים שיצרה (תעשייה, חקלאות, אקדמיה, מערכת בריאות, תרבות עברית, מערכת דמוקרטית ועוד רבים וטובים), המסתכמים בחברה יהודית-מודרנית ריבונית שהיוותה בשלבים מסויימים אף מופת כלכלי-חברתי-מוסרי, לא היתה יהודית. בנט אומר שהוא לא תומך בכפיה דתית, אבל מאמין שהיהדות היא סיבת הקיום שלנו (תוך שימוש בקריצה הלועזית why, שהיתה מקפיצה את גדוד מגיני העברית). מאי-הסתפקותו מיהדותה של המדינה והחברה שהקימה התנועה הציונית עד כה, ומתוך השאיפה לראות ביהדות כסיבת קיום, לא ניתן להבין אלא שהמימד היחיד שממבטא באמת את היהדות לפי בנט הוא הדת-היהודית.

זוהי תפישה הלקוחה הישר ממעמקי הדוגמטיות של הממסד היהודי בגולה, תפישה שכנגדה יצאו הוגי הלאומיות היהודית והתנועה הציונית. לתפישתם של אלה, שהיתה בשעתה תפישה מהפכנית בעולם היהודי, היהודים הם לא קבוצה דתית, כי אם לאום שהדת היא רק מרכיב חלקי בזהותו, וקיום מצוותיה אינו המגדיר היחידי את הזהות היהודית. למעשה, לאורך כל השנים הגורם המגדיר את הזהות היהודית לא היה אמונה דתית או קבלת עול מצוות, אלא השתייכות לקהילה יהודית. בתקופת צמיחת הציונות, כמו גם בימינו, קיום המצוות בהתאם לתפישה האורתודוקסית של ההלכה היתה בחירתו של מיעוט מקרב היהודים בעולם, ובודאי שלא יכלה להפוך למגדיר הזהות היהודית. המדינה היהודית שחזו הוגי הציונות לא התיימרה "לזכות" בצביון יהודי באמצעות נאמנות להלכה הדתית היהודית ולממסד הרבני, אלא מתוך שתהיה מדינתם החופשית והדמוקרטית של אזרחיה היהודים, בין שהם מקיימים מצוות ובין שלא. היעדר העניין של בנט בערכי הריבונות-הדמוקרטית והצדק הכלכלי-חברתי שעמדו בבסיס הרעיון הציוני הם גם ההסבר למדיניות הסיפוח ושלילת הזכות הפלסטינית לריבונות שמציע הימין הדתי ביחס לשטחי הגדה המערבית, לצד מדיניות כלכלית ימנית אנטי-סולידרית.

בנט מודע לעובדה ש"השבט" שהקים את המדינה ברוח חילונית-סוציאליסטית רואה בשינוי שהוא מעוניין להוביל את חורבן ביתו. הוא מודע לכך שהשינוי שהוא מוביל הוא מהפכה שמשנה את פניה של המדינה, ומכאן את פניו של מפעל ההגשמה שיצרה התנועה הציונית. הוא רשאי לעשות זאת. מה שאסור לו לעשות, זה להתכחש לכך, ולהסתתר תחת הדגל הציוני. אסור לו להסתיר את העובדה הפשוטה שה"שבט" שהוביל את הרוח החילונית-סוציאליסטית שהקימה את המדינה לא היה שבט, אלא התנועה הציונית עצמה, ושהמהפכה שהוא מבקש להוביל היא מהפכה נגד התנועה הציונית, מהפכה שמקורה באי-הסכמה עמוקה עם ערכי היסוד של הציונות.

בנט, מעמדתו הפוליטית הנוכחית, אינו מייצג את הציונות-הדתית, כי אם את הפוסט-ציונית-הדתית. ראויים לו דבריו של נורדאו על אחד העם:

אין אנו יכולים לאסור עליו את ההתנגדות לציונות, כמו שאין אנו יכולים לאסור את הדבר על רבני-המחאה. אך זכאים וחייבים אנו להתנגד לכך, שיטול לעצמו את השם "ציוני". הוא ההיפך מציוני. […] ומי שמשתמש במילה זו במשמעות אחרת מכפי שהוגדרה בתוכנית הבזלית אינו אלא מאחז עיניים.

[עדכון, 9.1.13]:

בעקבות מענה לתגובה שקיבלתי במייל מקורא שהעדיף לא לפרסם את תשובתו, התגלתה לי סתירה פנימית מהותית בדבריו של בנט, שנעלמה מעיני עד עכשיו, ומרמזת לדעתי לאחד משרשי המחלוקת העמוקה של בנט עם התנועה הציונית:

בראשית דבריו, בנט מבקר את הציונות-החילונית בכך במימיו של הרצל ועד היום ראתה במדינת היהודית מדינת מקלט בלבד. כפי שציינתי ברשומה, הצגת דברים זו מפגינה בורות עמוקה בנוגע לתנועה הציונית, או מעידה על סילוף מכוון של דמותה. לעומת זאת, בהמשך דבריו אומר בנט "שהשבט שלך [כלומר הציונות החילונית] הקים את המדינה ברוח חילונית-סוציאליסטית". בנט מודה בכך בשתי נקודות חשובות: האחת היא שהציונות החילונית היא זו שהקימה את המדינה. השניה היא שהיא לא הקימה אותה כמדינת מקלט אלא כמדינה חילונית-סוציאליסטית. מכאן שהמחלוקת של בנט היא לא עם מה שהוא רואה כמדינה שסיבת הקיום שלה, הצדקת הקיום שלה ומשמעות הקיום שלה היא מקלט בטוח בלבד, ועל כן צריך למלא אותה בתוכן. הביקורת שלו היא על מדינת היהודים כמדינה שסיבת הקיום שלה, הצדקתה והמשמעות שלה היא קיום חברה חופשית חילונית-סוציאליסטית, ועל כן יש מבחינתו לשנות את התוכן הערכי עליו היא מבוססת, ולהפוך את פניה.

***

לפי המסתמן מאמצעי התקשורת, נראה שנפתלי בנט צפוי לזכות במנדטים רבים, שלפחות חלקם מגיעים ממצביעים מקרב השמאל והמרכז הציוניים, הנסחפים אחרי תדמיתו ה"מודרנית וחביבה", אך לא מודעים כלל למהות תפישותיו. לצערי, מערכת ynet בחרה שלא לפרסם את הרשומה הזו שהוצעה לה, ומערכת הארץ התעלמה מההצעה כליל. אם קראתם עד הנה ואתם חושבים את הדברים לראויים, אנא הפיצו אותה לקוראים נוספים.

***

ניתוח חשוב של ההבנה ההיסטורית המסולפת של הציונות בקרב המחנה המתקרא "ציוני-דתי" ניתן למצוא בפרקים הרביעי, החמישי והשישי ברשומה הזו של ד"ר אודי מנור, העוסקים בביקורת חוברת שפרסם הרב אלי סדן, בוגר ישיבת "מרכז הרב" (הנחשבת לישיבת הדגל של הציבור הדתי-לאומי, שהצמיחה את מנהיגי הישיבות של הימין-הדתי ואת הגרעינים הראשונים של "גוש אמונים") שייסד ועומד בראש המכינה הקדם צבאית "בני דוד", המכינה הקדם צבאית הראשונה בישראל.

מודעות פרסומת

16 מחשבות על “הבית הפוסט-ציוני של נפתלי בנט

  1. שאפו על הפוסט!
    אני מסכים איתך לגמרי שהתפיסה היהודית ההלכתית, שמובילה ישירות למדינת הלכה, מנוגדת לחזון של הרצל ושל אבות הציונות.
    יחד עם זאת, אני חש לא בנוח גם עם הגדרות ותוויות של "פוסט-ציוני" (שבדר"כ מפנים אותם לצד השני של המפה) וגם עם המשפט הבא מהפוסט:
    ה"שבט" שהוביל את הרוח החילונית-סוציאליסטית שהקימה את המדינה לא היה שבט, אלא התנועה הציונית עצמה

    כי מהמשפט משתמע שהרוויזיוניסטים הליברלים ותנועת המזרחי (שהפכה למפד"ל) לא היו חלק מהציונות, אלא רק מפא"י.

    שנית, איפה קראת שעם מצביעי בנט נמנים בוחרי מרכז ושמאל? זה נשמע לי מוזר… ממה שמצטייר בסקרים, ההתחזקות שלו באה על חשבון מצביעי ש"ס ובייחוד ליכוד, ומפת הגושים נשארה סטטית לפי הסקרים כבר כמה חודשים.

    • תודה.
      לגבי הסתייגותך מההגדרה "פוסט-ציוני" – תקשורת בין בני אדם היא עולם של סמלים, שהמשמעות שלהם לפעמים שנויה במחלוקת, ולכן אם הסמל הוא חשוב (ועל חשיבות הסמל "ציונות" תעיד העובדה שקשת רחבה של תנועות רעיוניות ופוליטיות מתיימרות לייצג אותו), יש חשיבות במאבק על המשמעות המקובלת שלו. לא סתם הימין הפוליטי מרבה להטיח את הכינוי "פוסט-ציוני" בכל מי שחולק על דעתו. למעשה, במקרים רבים לגבי הצד השמאלי-רדיקלי של המפה, לא מדובר בפוסט ציונים אלא במי שפשוט אינם ציונים (או אפילו אנטי-ציונים). פוסט-ציוני, במשמעותו המילולית (ואני אדם שמאמין שצריך לכבד את המילים בהם בוחרים להתבטא, ולהתייחס למשמעות המילולית שלהן) הוא לא מי שמתנגד לציונות, אלא מי שמאמין שהציונות היתה נכונה לשעתה, אבל זמנה עבר. בנט, לפי העמדות שהציג בראיון, הוא בדיוק כזה.

      לגבי הזיהוי של הציונות עם מפא"י (ואם רוצים להיות מדוייקים יותר, לא עם מפא"י כמפלגה אלא עם תנועת העבודה כזרם רעיוני-פוליטי של אנשים המחוייבים להגשמה של ערכיו), אני חושב שקריאה בהגותם של מעצבי התנועה הציונית (ובראשם הרצל) ובחינת הפעולה בארץ ישראל לאורם תראה שתנועת העבודה אכן היתה הביטוי הנאמן של הרעיון הציוני.

      הרוויזיוניסטים לדוגמא, היו באופן קבוע אופוזיציה מוצהרת להנהגה הציונית (ודרשו לעשות "הערכה מחודשת", כלומר "רוויזיה" של דרכה), ולמשך תקופות לא קצרות אפילו פרשו בצורה רשמית מחברות בתנועה הציונית ומוסדותיה, וניהלו נגדה תעמולה שכללה למשל קמפיינים ציבוריים נגד תרומה לקרנות הכספיות של ההסתדרות הציונית (הקק"ל למשל). גם בימינו, נתניהו הוא שמוביל את המהלך להפרטת אדמות המדינה, מהלך הסותר את כל ההגיון לפיו הוקמה הקרן הקיימת לישראל, מוסד שהתנועה הציונית ומגשימיה ראו בו את יסוד היסודות של הפעולה בארץ. במובן הזה, נתניהו מוביל מהלך אנטי-ציוני מובהק. הבעיה היא שברגע שהתנועה הציונית הפכה לזירה הפוליטית שבה מוכרע עתידה של התנועה הלאומית, למתנגדיה לא נותרה ברירה אלא להיכנס לפעולה בתוך הזירה הזו, תחת כסות ציונית.
      לגבי המזרחי – לאורך עשרות שנים היא היתה שותפה מלאה בהסתדרות הציונית. דרך אגב, גם בתוכה היתה הבחנה די ברורה בין הזרם המרכזי הליברלי, לבין "הפועל המזרחי" החלוצית, שעסקה באופן נמרץ בהגשמה חלוצית, כולל הקמת הקיבוצים הדתיים – מהגילויים היותר מרתקים של הציונות. רק המהפך הפוליטי שהובילו אנשי "גוש-אמונים" בתוך "המזרחי" הביא את התנועה לביטויים של התנגדות לעקרונות הייסוד של הציונות.

      לגבי בוחרי מרכז ושמאל – אני מבין מכל מיני עדויות שמיעה על לא מעט "מאוכזבי" המרכז והשמאל, במיוחד צעירים, ששוקלים בחיוב הצבעה לבנט. אני חושש שהוא הולך להרוויח הרבה מהצבעת הקולות הצפים האלה שמחפשים מישהו מגניב להצביע לו. הם לא באים לידי ביטוי בסקרים כמצביעי שמאל ומרכז כי הם לא אמרו בשלב מוקדם יותר שהם מתכוונים להצביע לשמאל או למרכז.

  2. אני נדהם מההקבלה בין ציונות למוסריות שאתה ואחים עושים במונח האובר-מענטשי "חברת מופת". ככל שידוע לי מוסריות היא עניין של נורמות, שחלק גדול מהן נכתב בספרי החוקים של המדינות במסגרת ההליך הדמוקרטי ומשמש בבתי המשפט, למשל, בניסיון להתקרב להסדרת יחסי-אנוש המבוססים על צדק ומוסר. האם אתה יכול לדמיין כיצד היה נראה חוק שמעניש אדם על חוסר ציוניות? כלומר כיצד היית מגדיר את העוול המוסרי הזה, שמאפיין את התנהגותו של האדם הלא ציוני? או שמא תסבר את אזני בדוגמאות?
    כי אם בתשלום מיסים, בסוציאל דמוקרטיה ובחברת מופת עסקינן – אני חושב שבאזור סקנדינביה יש כמה מדינות מאוד "ציוניות". הלא כן?

    • אני נדהם מהקישור שעשית בין חזון "חברת המופת" הציונית לכינוי "אובר-מענטש", במיוחד לאור העובדה שראשוני הציונות לא ראו בעם היהודי עם נבחר, אלא דווקא עם "חולה", שהמצב הגלותי בו הוא חיי מביא אותו לצורת חיים קלוקלת, ועל כן יש "לרפא" את מצבו. מי שיקרא את החזון הציוני, לא יתקשה להבין למה אני רואה בתנועה הציונית תנועה מוסרית מעין כמוה, בהנחה שהוא לא רלטיביסטי מוסרי.
      עד כמה שידוע לי מוסר הוא לא עניינן של נורמות הנקבעות בבתי-משפט (פסיקה משפטית היא דרך מאוד לא מוצלחת לחנך אנשים) אלא של נורמות הנקבעות ביחסים הוגנים בין בני אדם. המוסריות הטבועה בציונות לא נובעת מחוקה מוסרית, אלא מהגדרת המטרה שלה כיצירת חברה שתאפשר חיי חופש אמיתיים עבור העם היהודי, שלא נשענים על חירויות ליברליות מופשטות, אלא על מבנה כלכלי-חברתי היוצר חופש מהותי.
      אני לא מסוגל לחשוב על חוק שמעניש אדם על חוסר ציונות, כי למיטב ידיעתי אף אחד בעבר לא חשב לכפות עמדה ציונית על אף אחד, ובוודאי שלא באמצעות חקיקה.
      אני חושב, ואני מקווה שתסכים איתי, שמי שמנסה להפוך את אדמות המדינה למקור רווח לספסרים, את מוסדות האשראי לעמדת שליטה עבור בעל הון פרטי, ואת עולם העבודה לעולם של ניצול עובדים חסרי זכויות הוא אדם לא מוסרי. מי שמכיר את החזון הציוני (במקרה אני נמצא בשלבים מתקדמים של הכנת מהדורה דיגיטלית מתוקנת של הספר המפעים "תל-אביב" מאת הרצל – קריאת חובה לפני כל דיון ראוי אודות הציונות. קראת?) ואת נסיון ההגשמה שלו, ידע שאדם כזה הוא גם אנטי-ציוני.
      הערתך לגבי מדינות סקנדיביה קולעת אל הנקודה, גם אם מכיוון הפוך. מדינות סקנדינביה מציגות בימינו מערכת כלכלית-חברתית שהיא מודל לחיקוי ומקור השראה לכל אדם ששואף לתיקון החברה האנושית. במילים אחרות, החברות האלה הן "חברות מופת". בתקופות מסויימות, גם מדינת ישראל היתה כזו, ושאפה להיות כזו. זו משמעות השאיפה הציונית להקים בארץ ישראל "חברת מופת". מדינות סקנדיביה הן מדינותיהן של העמים הסקנדינבים. מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי. ההבדל הזה הוא ההבדל היחיד שיכול להפוך אותה ל"ציונית", במידה ואכן תגשים את החזון הכלכלי-חברתי הזה שחותר לשיפור מתמיד של החברה האנושית.

      • כן, קראתי וגם נפעמתי, שהסיסמה שלנו מעתה ועד עולם צריכה להיות "בן אדם – אחי אתה" וכיו"ב סיסמאות מופת הומאניות. רק שצורם לי הדיסוננס הקוגניטיבי של "בית ישראל – בואו נצא מאצל הגויים וניפרד מהם על מנת שנוכל לשוב ולקבל אותם בזרועות פתוחות אצלנו!". איזה בזבוז של אנרגיה. הרעיון שיהודים לא מסוגלים לחיות חיים טובים ובריאים בקרב הגויים הוא רעיון מחליא מעיקרו. אני יודע שהסיבה שהרצל הצעיר איבד את אמונתו להשתלב בחברה שסביבו היא לא בגלל שהחברה שסביבו הייתה חברה של גויים, אלא בגלל שבאותה תקופה חשוכה הם היו גויים מטומטמים! מה, להאשים את דרייפוס הקצין המצטיין בגלל שהוא יהודי? הרי זה טמטום! ובלי הטמטום הבאמת מזעזע הזה הרצל היה ממשיך לפעול למען חברת מופת אנושית וסוציאל-דמוקרטית בארצו! באירופה בה נולד ובה גדל!
        אתה כותב שראשוני הציונים לא ראו בעם היהודי עם נבחר אלא עם חולה וזה בדיוק מה שראו האנטישמים בעמיהם. הם ראו את העמים שלהם חולים וגם הם טענו שהסיבה לכך היא הימצאות היהודים בינהם. אבל עמוק בלב אלה חלמו להיות חברת מופת ואלה חלמו להיות אובר-מענטש. להיות לא סתם בריאים אלא להיות אור לכל האחרים, אבל זה רק אחרי שניפרד מהם כהלכה ונתנקה מהזוהמה של החיים המשותפים איתם!
        ועוד משהו על דרייפוס – כל הפרויקט האנטישמי הוא פרויקט מטומטם כדבעי, והגם שמטומטמים יש בכל חברה הרי שבחברה בריאה הטמטום לא מושל בבתי המשפט ובפרלמנט ובתקשורת.
        ונקודה אחרונה – אתה וציונים אחרים יכולים להמשיך להתווכח בינכם האם טיבה האמיתי של הציונות הוא ס"ד או נ"ל כשהאמת היא שהציונות בכלל לא נמצאת על הסקאלה הכלכלית-חברתית אלא על הסקאלה שמצד אחד יש בה "מדינת-לאום" ובצד השני "קוסמופוליטיות". אמנם חשוב מאוד שכל אדם יידע למצוא את החיתוך המדויק שלו על הסקאלה הזאת ועל הסקאלה הזאת – אבל חי נפשי שמדובר בשתי סקאלות נפרדות שאינן נוגעות זו לזו.

        • עודד, מחליא ככל שיהיה, הרעיון שהיהודים לא מסוגלים לחיות חיים טובים ובריאים בקרב הגויים הוא רעיון שהתממש שוב ושוב לאורך ההיסטוריה. בכל מקרה, גם אם היו יכולים, המשמעות היא צמצום המימד היהודי בחייהם לתחום מוגבל של חיי הפרט, או להסתגרות מפני העולם שמסביבם ולא השתלבות בו – כלומר צמצום הזהות היהודית וויתור על זכותם של היהודים המעוניינים בכך להגדיר את עצמם כלאום. האם בעולם ללא אנטישמיות לא הייתה מתעוררת שאלת הקיום של העם היהודי? אולי. במקרה כזה כנראה שכולם היו משתלבים בחברה שמסביבם, ושנינו לא היינו מתדיינים פה. אולי שאלת הזהות הלאומית כן הייתה מתעוררת, אצל מי שהיו מעדיפים להגיע לידי ביטוי עצמי ולא להשתלב בחברה אחרת. בכל מקרה, במבחן ההיסטוריה רעיון ההשתלבות נכשל. הרצל, דרך אגב, חשב שהוא יכול להצליח רק במקביל להקמת החברה היהודית החופשית בארץ ישראל, שאם לא, כל ניסיון השתלבות יהודי היה נחשד כניסיון שאינו כנה, ומטרתו אינטרס אישי (וכך נתפשו בעיני הנוצרים רבים מהיהודים שהמירו את דתם מתוך רצון להשתלב בחברה שסביבם באירופה המודרנית).
          את המחלוקת ביניו על הציר בין קוסמופוליטיות ללאומיות כבר ניהלנו (והוא אכן מייתר את הדיון על אופי הלאומיות היהודית). אני עדיין טוען שלא נתקלתי בעולם בקוסמופוליט שאינו בן לחברה לאומית כזו או אחרת, ולכן הדילוג מן הפרט אל האנושות תוך התעלמות מצורת הביניים הלאומית נראה לי כמו דבר שאינו בן מימוש (לפחות בעתיד הקרוב), ולכן עדיף לחתור לשיתוף פעולה בינלאומי על ידי עיצוב פעיל של הלאומיות לצורה שתהיה מוכשרת לשיתוף פעולה בינלאומי (ולהבנתי אופי סוציאליסטי הוא תנאי כמעט הכרחי לשיתוף פעולה חיובי כזה) על פני ניסיון לדלג מעל הצורה הלאומית ולבטל אותה. היו לא מעט יהודים שניסו לקחת על עצמם את תפקיד מתקני העולם הקוסמופוליטיים, ואיך תיאר זאת עמוס עוז? (ציטוט חופשי): סבא וסבתא שלי היו האירופאים היחידים, בזמן שכל מי שמסביבם היה פאן-סלאבי או פאן גרמני…

          • רעיון ההשתלבות נכשל? לפי איזה מדד? באיזו תקופה? האם אתה מדבר על הכישלון ההשתלבותי שהוביל לכתיבת התלמוד הבבלי ע"י קהילה נחשלת ומסתגרת? ואולי זה הכישלון המכונה "תור הזהב" בספרד המוסלמית? או שבעצם לנגד עיניך עומדת יהדות ארה"ב, הנרדפת והמושפלת והמתבוללת?
            אכן, כישלונות כבירים.
            ולעומת זאת, כשהיהודים ב"ארצם" – כשבית המקדש עומד על תילו – קרא את ישעיהו פרק א' ותראה מה זה כישלון. בוא לראות את נציגי משרד הביטחון מציגים למשרד האוצר את תפרוסת האיומים שבגללם כן – גם השנה צריך להגדיל את תקציב הביטחון – ואולי תבין מה זה כישלון.
            אני יודע מה עובר לך בראש – דרייפוס, פוגרומים, שואה. אלה בעיניך כישלונות. אז אני רוצה להזכיר לך שהשואה היא כישלון של העם הגרמני, והדבר שהכי חשוב להבין לגביה הוא שהיא לא הייתה חייבת לקרות. אם העם האמריקאי לא היה נכשל בפיקוח על בועת הבורסה בניו יורק המשבר הכלכלי הגדול של 29' לא היה פורץ ודמוקרטיית ווימאר המתקדמת עם החוקה המופלאה שלה הייתה ממשיכה לפרוח והכוחות האנטי-דמוקרטיים – קרי הנאצים והקומוניסטים – היו נותרים שוליים סהרוריים וזניחים עד שהיו מתאדים להם. כן – כשהכלכלה מחוברת בעולם אז גם החברה מחוברת והכשלים פה משפיעים שם. אתה מכיר את זה. כי הסיבה שביבי מקצץ מיסים זה לא כי העם בציון לא סוציאליסט, אלא בגלל שיש מדינות שהם מקלטי מס! זאת המציאות הגלובלית שלנו שבמשבר! ובלי מוסדות סוציאל-דמוקרטיים גלובליים וכלל אנושיים שירסנו את השוק החופשי כל הלאומים ילכו פייפן יחדיו.
            אכן, לא נתקלת בקוסמופליט שאיננו בן לאום, כמו שהסבא של סבא של סבא שלנו מעולם לא שמע על מישהו שלא היה כפוף למלך. וכן, גם המלך הבטיח שהוא טבעי ונצחי ושמימי ובלתי מתחלק. ואנחנו יודעים איפה המלוכה והכמורה יושבים היום. יבוא היום וגם רעיון מדינת-הלאום ירד מכסאו חסר הרגליים. אני לא טוען נגד לאומים ומדינות אלא שצריך להפריד בין מדינה ולאום, ולא רק כאן אלא בכל העולם. זה נשמע קשה ומסובך אבל אם רק תרצו – אתה יודע את ההמשך.

            • רעיון ההשתלבות נכשל במבחן החשוב לתקופה הרלוונטית: מזרח-אירופה ומרכזה (ובמידה רבה גם במערבה) בסוף המאה 19 ובתחילת המאה ה-20. לגבי יהדות ארה"ב – גם אם מתעלמים מהאחוז הגבוה של נישואי תערובת, האחידות הסוציו-אקונומית בתוכה וההיעדר (עד כמה שאני מכיר) של יהדות חילונית בארה"ב (פרט אולי לישראלים לשעבר) אומרות דרשני. בכל מקרה הדוגמא הזו מורכבת, בגלל ההשפעה העמוקה של קיומה של מדינת ישראל על זהותם של יהודי ארה"ב. בכל מקרה, לא בבבל, לא בספרד של ימי הביניים, ולא בארה"ב של ימינו, אין תשובה לקיום יהודי ריבוני ככל העמים, למימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, או איך שלא תרצה לכנות את זה. אולי הרעיון של הגדרה עצמית לאומית לא נראה לך רעיון טוב, אבל מנקודת המבט שלי, במציאות הנוכחית (וגם בזו של 150 השנים האחרונות), זוהי הדרך היחידה לקיים את העם היהודי כעם במובן הבסיסי ביותר (ןלא רק כפרקטיקה דתית או כמסגרת מדינית).
              המציאות במזרח התיכון היא לאו דווקא דוגמא של כשלון הרעיון הציוני, אלא כנראה יותר לכשלון הציונים להשפיע על מדיניות המעצמות הקולוניאליות המעורבות בדבר כך שתאפשר את הגשמת את החזון הציוני ולא תציב מכשולים על דרכו.
              אני מסכים שהדרך להימנע ממשברים בעידן של כלכלה גלובלית הוא במנגנוני פיקוח סוצאיל-דמוקרטיים גלובליים, ועשרים וחמש (פחות או יותר) השנים שלאחר מלה"ע II יוכיחו. השאלה היא מי יהיו הגופים שיקימו את המנגנונים האלה. אני לא רואה מי יכול לעשות זאת חוץ משיתוף פעולה בין ממשלות סוציאל-דמוקרטיות של מדינות הלאום הנוכחיות.
              אם היום יבוא, אז הוא יבוא. השאלה היא מה עושים כדי להביא את היום. הרצל אמר את משפטו הידוע מכיוון שכל הכלים שבהם הציע להשתמש התקיימו כבר במציאות בשנים בהן הוא פעל, ולא היה צורך בהמצאות עתידיות כדי להגשים את חזונו. אני לא בטוח שהמצב הזה תקף גם לגבי החזון שלך. ובכל מקרה, במילותיו של ברכט:
              "אבל בראש וראשונה / תמיד לפני כל דבר אחר: כיצד יפעל אדם / המאמין מה שאמרתם? מעל לכל: כיצד אדם יפעל? "

  3. בעקבות מענה לתגובה שקיבלתי במייל מקורא שהעדיף לא לפרסם את תשובתו, התגלתה לי סתירה פנימית מהותית בדבריו של בנט, שנעלמה מעיני עד עכשיו, ומרמזת לדעתי לאחד משרשי המחלוקת העמוקה של בנט עם התנועה הציונית:

    בראשית דבריו, בנט מבקר את הציונות-החילונית בכך במימיו של הרצל ועד היום ראתה במדינת היהודית מדינת מקלט בלבד. כפי שציינתי ברשומה, הצגת דברים זו מפגינה בורות עמוקה בנוגע לתנועה הציונית, או מעידה על סילוף מכוון של דמותה. לעומת זאת, בהמשך דבריו אומר בנט "שהשבט שלך [כלומר הציונות החילונית] הקים את המדינה ברוח חילונית-סוציאליסטית". בנט מודה בכך בשתי נקודות חשובות: האחת היא שהציונות החילונית היא זו שהקימה את המדינה. השניה היא שהיא לא הקימה אותה כמדינת מקלט אלא כמדינה חילונית-סוציאליסטית. מכאן שהמחלוקת של בנט היא לא עם מה שהוא רואה כמדינה שסיבת הקיום שלה, הצדקת הקיום שלה ומשמעות הקיום שלה היא מקלט בטוח בלבד, ועל כן צריך למלא אותה בתוכן. הביקורת שלו היא על מדינת היהודים כמדינה שסיבת הקיום שלה, הצדקתה והמשמעות שלה היא קיום חברה חופשית חילונית-סוציאליסטית, ועל כן יש מבחינתו לשנות את התוכן הערכי עליו היא מבוססת, ולהפוך את פניה.

  4. פינגבק: על סדר היום | עמדת תצפית

  5. פינגבק: על סדר היום: כיוונים פוליטיים: שש הערות, נכון לעכשיו אבל לא רק | עמדת תצפית

  6. פינגבק: גנבי מכוניות ומסיחי דעת – רשומת בזק בעקבות סכסוך בנט-פויר | עמדת תצפית

  7. פינגבק: ערפל בחירות 2015 – ובכן רבותי? מהפך? | עמדת תצפית

  8. פינגבק: השלמת פערים – בנט, ההיסטוריה היהודית והציונות | עמדת תצפית

  9. פינגבק: על סדר היום: מבזק תזכורות ופרשנות | עמדת תצפית

  10. פינגבק: לקרוע בשביל לאחד | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s