הפונקציה של הדמוקרטיה

הבחירות המתקרבות מעודדות אותי להביא פה משהו תיאורטי יחסית על סוגיית התפקיד האמיתי של הדמוקרטיה, ואילו דברים היא לא מיועדת לעשות (ולכן גם לא עושה בדרך כלל).

כמובן שברשומה כזו מתבקש להגדיר, לפחות לצורך העניין כאן, מה זו דמוקרטיה. אבל אין לי כוח להתחיל לנסח כאן הגדרה מלאה, אז נניח בינתיים שבגדול אנחנו מדברים על מה שאנחנו מכירים מהדמוקרטיות הפרלמנטריות המערביות המודרניות – מערכת שנשענת על זכות בחירה לכולם, כאשר הרשות השופטת שלה מורכבת מבית משפט, הרשות המחוקקת מורכבת מפרלמנט, והרשות המבצעת היא ממשלה, שפועלת תחת ראש ממשלה או נשיא.

היה מי שאמר (לא זוכר כרגע מי, גוגל יגלה לכם) שדמוקרטיה היא "שלטון העם, על ידי העם, למען העם." מאיר אריאל, לעומת זאת, אמר שאין דבר כזה שלטון עם, מכיוון שהעם אף פעם לא שולט, אלא במקרה הטוב בוחר מי ישלוט בו. ויש בזה משהו נכון. כל עוד אנחנו פועלים בשיטה של דמוקרטיה ייצוגית ולא בדמוקרטיה ישירה – ויש כמה סיבות טובות למה אנחנו בדמוקרטיה ייצוגית ולא ישירה – העם לא שולט אלא בוחר מי ישלוט בו. הייחוד בדמוקרטיה לעומת שיטות משטר אחרות הוא שבדמוקרטיה מקור הריבונות המוצהר, שבשמו שולטים, הוא העם, המקנה את הלגיטימציה לשלטון באמצעות הבחירות. זה לא מובן מאליו. פעם שלטו בעמים מלכים שמקור הלגיטימציה שלהם היה שהם נחשבו לאלים, או שהממסד הדתי אישר שהאל בחר בהם לשלוט, או שהם היו צאצאים לשושלת כחולת דם (ולרוב שילוב של הגורמים האלה). היום גם דיקטטורות לרוב מתיימרות לשלוט בשם רצון העם.

בכל מקרה, מה דמוקרטיה לא אמורה לעשות (ולכן גם לא עושה)?

היא לא אמורה להוביל לקבלת החלטות אופטימלית.

למה? משתי סיבות עיקריות:

הראשונה היא שבמערכת החברתית-כלכלית-תרבותית המורכבת לאינסוף של חברה מודרנית, אין אופטימום משותף, אלא בעיקר מאבקים בין קבוצות שונות שלהן אינטרסים מנוגדים. השאלה היא לא האם החלטה היא "נכונה" או "טובה", אלא למי היא טובה, ולאיזה חלק מהחברה היא טובה, ומה הפגיעה שהיא תגרום לחלקים אחרים.

הסיבה השניה היא שלציבור אין את הכלים לקבל החלטה "נכונה". בחברה שבנויה על חלוקת עבודה הולכת ומשתכללת, כלומר על התמחות הולכת וגוברת, האזרח מבין יותר ויותר על פחות ופחות. המשמעות היא שמספר האנשים שמבינים את הסוגיות בהן עוסקת הממשלה ויכול לקבל החלטות מושכלות בעניין הולך וקטן. וזה בלי להוסיף את האפקט של מערכת ההשכלה, שבמקרים רבים מייצרת בעיקר בורות והבנה שגויה בנוגע להיסטוריה ולמערכת הפוליטית. עדות טובה לכך שהמערכת הדמוקרטית לא מיועדת לקבל החלטות אופטימליות אפשר למצוא בעובדה שבבחירות הדמוקרטיות ניתן משקל שווה לקולו של המומחה (נניח למשל פרופסורית למדעי המדינה, או עיתונאי ותיק המסקר את הזירה הפוליטית, אבל זה לא מחייב. לכל נושא יש מומחים אחרים) ולקולו של ההדיוט (נניח למשל את מנקה הרחובות שמנקה את המדרכה מחוץ לבית של המומחה).

אז מה הדמוקרטיה כן אמורה לעשות?

היא אמורה לתת תחושת ייצוג לכל האזרחים. כלומר, כולם אמורים להרגיש שלדעה שלהם יש משקל בקבלת ההחלטות. ולמה זה חשוב? כי הפונקציה העיקרית של המערכת הדמוקרטית היא קבלת החלטות שיחייבו את כל האזרחים (תמיד יהיה מי שירגיש לא מחוייב ואת מי שיתחמק, אבל הם היוצאים מהכלל) במציאות של אינטרסים מרובים ומנוגדים. ההנחה – והמציאות די מאשרת אותה – היא שכאשר החלטה מתקבלת במסגרת ההליך הדמוקרטי, הרוב המוחלט של הציבור נוטה לקבל אותה ולהשלים איתה גם אם היא לא מוצאת חן בעיניו, וקל מאוד לעשות דה-לגיטימציה, להפליל ולבלום בכוח המדינה (והמדינה הדמוקרטית היא הכוח החזק ביותר בחברה שלה) את מי שלא משלים איתה וחותר תחתיה. קבלת החלטה במערכת הדמוקרטית נותנת גם לגיטימציה פנימית למי שדעתו לא התקבלה (האופוזיציה) להשלים עם מדיניות הנוגדת להשקפת עולמו, השלמה שתורמת לסדר החברתי.

כי החלופה לקבלת החלטות כזו היא מציאות של תחרות בכוח ישיר. כלומר, הקבוצה שתצליח להתארגן באופן הכי יעיל תצליח לכפות את המדיניות הרצויה מבחינתה על כלל הציבור. והמציאות מראה שזה בכלל לא ברור שהקבוצה שתתארגן באופן הכי יעיל תהיה הרוב. למעשה, ברוב המקרים מדובר בקבוצת מיעוט, והנסיון של קבוצת מיעוט לכפות את עמדתה על הרוב (ועל קבוצות מיעוט אחרות) נוטה לעבור מהר למדי לאמצעי כפיה אלימים (או התנגדות אלימה לכפיה), כלומר למה שנהוג לכנות "מלחמת אזרחים". מלחמת אזרחים היא מהסיוטים הגרועים ביותר שיכולה לדעת חברה אנושית, ולכן בעצם המניעה של מלחמת אזרחים, המערכת הדמוקרטית ממלאת פונקציה חשובה ביותר.

פונקציה חשובה שניה נובעת משיטת העבודה של הדמוקרטיה הייצוגית: כדי לבצע מדיניות, צריך לגייס לה תמיכה. המון תמיכה. תמיד כשאני שומע פוליטיקאי שאומר לתקשורת או ברשת החברתית ש"חרשתי את הארץ ופגשתי אלפי תומכים נלהבים" (או משהו בסגנון הזה) מתחשק לי לצחוק. כי אנחנו חיים בחברת המון, ואפילו במדינה קטנה יחסית כמו ישראל, אלפי אנשים, במבחן הקלפי, זה די כלום. אם אני זוכר נכון, קנה המידה של מושב אחד בכנסת ישראל (גם אם נתעלם לרגע מאחוז החסימה) הוא כ-30,000 קולות. זה המון. ממש המון. קצת יותר מאיצטדיון הכדורגל הכי גדול בארץ, שכולו מלא באנשים שלא רק שהם תומכים בך, הם גם יוצאים להצביע בפועל. אז אם יש לך 20,000 תומכים, או אפילו 2,000 זה ממש המון בקנה המידה האישי, אבל זה אומר שאין לך כלום בקנה המידה של פוליטיקה הארצית.

ולמה הנתון הזה חשוב? קודם כל, כי הוא מתסכל מאוד אקטיביסטים פוליטיים שבטוחים שיש להם את התשובות לעתיד החברה הישראלית, אבל יש להם פחות מ-2,000 תומכים. זה צריך לתת להם פרופורציה, ופרופורציה זה חשוב. זה גם מקטין מאוד את הסיכוי לשינוי רדיקלי ומהיר, שאותם אקטיביסטים היו מאוד רוצים לעשות, אבל ספק אם הוא יכול לקבל דמות חיובית עבור כלל החברה.  אבל יותר חשוב מכך – זה אומר שכדי לשנות באמת משהו במערכת הפוליטית, הפוליטיקאי או המפלגה נדרשים לגייס תמיכה רחבה. בשביל לשנות באמת דברים חשובים שמשפיעים על כלל החברה, צריך לגייס תמיכה רחבה מאוד. ומכיוון שאף מפלגה כאן לא הגיעה לכיוון של 60 מושבים בכנסת, צריך גם לגייס תמיכה של מפלגות אחרות.

כדי לגייס את התמיכה הזו, צריך לבנות הסכמות. כדי לגייס הרבה תמיכה, צריך לבנות הסכמות רחבות, שמקובלות על הנציגים של חלקים גדולים יותר ויותר בחברה. כדי להגיע להסכמות האלה צריך להתפשר קצת בשוליים ולהתמקד בדברים החשובים באמת. צריך לבנות כלים שיענו על החשש של קבוצות אחרות מהמדיניות שרוצים לקדם. צריך להסכים בתמורה לדברים שחשובים עבור השותפים שאת תמיכתם רוצים לגייס. וכאן מתגלית במלוא תפארתה (ואני לא ציני) שיטת הדילים הפוליטית: הדילים האלה מייצגים גיבוש של הסכמות מתרחבות. בתהליך בניית ההסכמות המתרחבות האלה המדיניות מתמתנת ונותנת מענה לרצונות ולחששות של חלקים הולכים ומתרחבים בחברה, ואוספת לגיטימציה לביצוע. בתהליך הזה מסוננות החוצה הצעות מדיניות שעלולות לעורר מתחים גדולים מדי. במקרים טובים, בתהליך הזה נוצר גם דיאלוג פורה בין הנציגים של קבוצות שונות בחברה, שמקטין את הפילוג והזרות בין הקבוצות האלה, ומחזק את האמון והסולידריות ביניהן.

אז הכל טוב?

ברור שלא. הדמוקרטיה הייצוגית בנויה על עקרונות של ייצוג. אבל כדי שהיא תוכל לתפקד, דרושים לה לא רק נציגים נאמנים והגונים, אלא גם ציבור שיכול לשלוח נציגים מטעמו.

אבל ככל שהחברה היא חברת המון המפוררת יותר לפרטים הבודדים, כך נעלמות ההתארגנויות האמיתיות שיכולות לשלוח נציגים מטעמן אל הזירה הציבורית. אם תשימו לב, במערכות הבחירות האחרונות לא רק שהמועמדים נמכרים באותן השיטות בהן מוכרים מוצרים, אלא שהם אפילו כבר לא נמכרים כמוצרים ממש. מפלגה אמיתית היא "מוצר" פוליטי. היא מוכרת אידיאולוגיה ברורה שמגובה בהצעת מדיניות ברורה, והמועמדים מטעמה הם אנשים שצברו ותק בפעולה למען האידיאולוגיה הזו. במערכות הבחירות האחרונות הציבור נדרש לבחור פחות ופחות בין מוצרים ויותר ויותר בין דימויים, שהתוכן שהם מביאים בתחום האידיאולוגיה והמדיניות לא ברור ומטושטש בכוונה. הציבור נדרש לבחור בין דמויות שהיעדר הותק (כלומר היותן "חתול בשק" מבחינת יכולת השיפוט של הציבור) נחשב להן ליתרון במקום לחסרון.

המציאות הזו, שלתקשורת המונים מסחרית [הסכנות של התופעה הזו דורשות רשומה נפרדת שאני מקווה להגיע לכתוב] יש תרומה גדולה לביסוסה, יוצרת סכנה אמיתית למהותה של הדמוקרטיה. כשהציבור נדרש לבחור בין חתולים בשק שמשווקים לו באמצעות קידום דימויים בכלי התקשורת, עיקרון היציגות הולך לאיבוד, ואיתו התחושה שבאמצעות בחירת הנציג לדעתך יש משקל במערכת קבלת ההחלטות. כאשר הפוליטיקאי הוא לא נציג של ציבור אלא מוצר שקמפיין השיווק האחרון שלו הצליח יותר מהמתחרים, תהליך בניית ההסכמות לא נעשה בין נציגים של ציבורים שונים, אלא בין אנשים פרטיים (שהם במקרים רבים נציגים למעשה של גופים פרטיים). כלומר, אלו הסכמות מצומצמות ולא רחבות.

ככל שהציבור יאבד אמון בשיטה הייצוגית ובנציגים שעומדים לבחירתו, כך תקטן נכונותו להשלים ולקבל על עצמו את ההחלטות המתקבלות. וכאשר מערכת קבלת ההחלטות הדמוקרטית מאבדת את האפקטיביות שלה בגלל שהציבור לא מוכן להשלים ולקבל על עצמו את ההחלטות שהתקבלו בה – מתחילה סכנה אמיתית לעתיד החברה.

 

***

למי שהגיע עד הלום, אני ממליץ לקרוא גם את הרשומה המעניינת הזו של החבר הפרופ' מנור.

5 מחשבות על “הפונקציה של הדמוקרטיה

  1. מאמר חשוב אבשלום. תודה.

    יש לי שתי הערות:
    1. אני מסכים איתך לגבי חוסר היכולת של הציבור להבין בסוגיות שהולכות ונהיות יותר ויותר מורכבות. אבל במקביל אני חושב שיש ערך גדול ל"חכמת המונים" שנובעת מהחיבור של הרבה מידע חלקי. המומחים המעטים הם אמנם מומחים, אבל דווקא בגלל שהמציאות כל כך מורכבת, גם הם מפספסים חלק גדול מהמציאות, וחכמת ההמונים יכולה לאזן אותם ולהציף סוגיות שנעלמו מעיניהם. קומץ מומחים גם יכול להיות בקלות מוטה לכיוונים מסוימים, בין אם על ידי לחצים כאלה ואחרים ובין אם מהסיבה שהמומחים בד"כ מגיעים משכבה מסוימת של החברה. למשל, בתחום הכלכלי חברתי, אני לא בטוח שהציבור הרחב וההדיוט היה מנהל את הכלכלה פחות טוב מקומץ המומחים.

    2. אני מסכים שהיכולת של הדמוקרטיה לבטא את שלטון העם היא מוגבלת אבל לא הייתי מוותר על המטרה הזאת. אני חושב שיש מקום לחשוב ולפתח איך מייצרים מנגנונים שמצליחים בצורה טובה יותר להביא לידי ביטוי באמת את רצונות הציבור, ולא רק את "תחושת הייצוג"

    • תודה.
      לגבי הנקודה הראשונה, אני מסכים מאוד שרב תחומיות תורמת למי שמנסה להבין את המציאות, ושצוותים מגוונים צפויים להגיע לתוצאות טובות יותר מאשר קומץ מומחים שהתמחותם צרה. אבל זה עדיין לא המשמעות של חכמת המונים כאשר אתה שואל את הציבור האם הסדרי הביטחון הכלולים בהסכם מדיני הם מספקים או לא. בתחום הכלכלי חברתי אני מצטרף להערכה שלך, מכיוון שבתמונה הגדולה מדובר בסוגיה אידיאולוגית-ערכית יותר מאשר בשאלה מקצועית. בדרך כלל השאלות בתמונה הגדולה הן כאלה, אבל זה אומר שהציבור יכול לבחור בהן לפי התמונה הגדולה (מפלגה יותר קפיטליסטית או יותר סוציאל-דמוקרטית) אבל לא בפרטים הקטנים (האם כדאי או לא כדאי להגדיל את הגרעון באחוז 1 לשנת התקציב הקרובה, למשל).
      לגבי הנקודה השניה – "הגרעון הדמוקרטי" בחברה שלנו (ובחברות דומות אחרות) הוא בדרגי הביניים שבין הפרטים לבין המדינה, כלומר היעדרן של תנועות חברתיות מגובשות מבחינה רעיונית וחברתית ששולחות נציגים שמחוייבים לשולחיהם לכל אחד משלבי השלטון: מועד ההורים וועד השכונה ועד ראשות הממשלה. היה נדמה לי שכתבתי על זה כאן בעבר, אבל אני לא מוצא את זה בינתיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s