זהו יום הבוחר

נער הייתי וגם בגרתי, ואני לא זוכר שאי פעם הגעתי ללילה שלפני מערכת בחירות בהתלבטות כמו עכשיו. למעשה, אני מתחיל את הרשימה הזו בלי החלטה למי אצביע בבוקר. אני מניח שבשורה התחתונה אגיע לתשובה, אז אפשר לדלג ישר לשם. בין כאן לשם אנסה לנסח לעצמי מה הטיעונים החשובים מבחינתי, בתקווה שזה יעשה לי סדר. 

קודם כל, אני מוצא את עצמי במצב מוזר – בתור מי שמנסה להיות נאמן למדיניות ולא לאנשים ספציפיים, ההתיישרות הלא מאוד מפתיע של המחנות במפלגה לקראת הסיבוב השני מעמידה אותי במבוכה: מסביב לפרץ – שלמרות כל הביקורת עליו (שעוד אגע בה קצת) אני מוכן להאמין לכך שהוא בסה"כ לכל הפחות מהיותר קרובים לסוציאל-דמוקרטים בקרב חברי הכנסת הבולטים בישראל – התלכדו לצד איציק שמולי שאני מעריך ומירב מיכאלי (שאני מעריך פחות אבל יש לי חברים שממש אוהבים אותה) כל חברי הכנסת של הפלג הליברלי-מיותר-לטעמי של הדרך השלישית, מהרצוג ומרגלית ועד נחמן שי וטרכטנברג ושאר חברי כנסת שלא שמעתי על שום דבר חשוב לטעמי שהם עשו בשנים האחרונות. מסביב לגבאי, שלנוצות הכמעט-סוציאל-דמוקרטיות שבהן התהדר בפריימריז אני לא מייחס כמעט שום אמון, התרכז מחנה שלי יחימוביץ', וגם אהוד ברק (שבשונה מכמה מחברי המניפים את חד-נס הסוציאל-דמוקרטיה ובזירה המדינית נזרוק איזו ססמת "פתרון שתי המדינות", אני דווקא מעריך).

אז טיעונים שאני מייחס להם פחות חשיבות:

א. פרץ בגד ונטש – זה נכון עובדתית, אבל השאלה אם נאמנות למסגרת מפלגתית זה מה שאני מחפש בזירה הפוליטית, או שאפשר להסתפק בזה לגבי שחקנים בקבוצות כדורגל. הנטיה שלי היא להמעיט בחשיבות העניין, גם בגלל שהמטרה של פוליטיקאי היא להיות אפקטיבי ולא לשמור אמונים לסמל כזה או אחר, ובין השאר מתוך תקווה שהנזק התדמיתי שספג בעקבות הפעם הקודמת הוציא לו את הרעיון מהראש לגבי התקופה הקרובה.

ב. פרץ העדיף את תיק הביטחון על פני תיק חברתי, וכשהיה בממשלה לא השיג מספיק – אני אישית חושב שהבחירה של פרץ בתיק הביטחון באותה סיטואציה היתה סבירה עד מתבקשת באותה נקודת זמן, שהוא היה שר ביטחון סביר לכל הפחות עד טוב למדי (בדיעבד ההישג של מלחמת לבנון מתברר כטוב בהרבה ממה שנטו להעריך בזמן אמת, ואם אכן היתה לו תרומה משמעותית להחלטה על פיתוח "כיפת ברזל", הרי ש"כיפת ברזל" היא אחד ההישגים הבטחוניים והמדיניים החשובים ביותר של העשורים האחרונים). לגבי הטענה שלא פעל/השיג מספיק כשהיה בממשלה – זה טיעון שימושי מאוד, אבל אני לא חושב שלמישהו מטוענים אותו יש את הכלים להעריך האם הוא נכון, מכיוון שההישגים בזירה הפוליטית תלויים במאזני הכוח הרבה יותר מאשר בנאמנותו של הפוליטיקאי לרעיון, ולכן פוליטיקאי שמתקרב לעמדות קבלת ההחלטות תמיד יאוגף על ידי יריביו בנוגע לפשרותיו הבלתי-נמנעות, בטענה שיכל היה להשיג יותר.

ג. אבי גבאי הוא סוציאל-דמוקרט טוב – המסלול שהוא עבר עד הלום לא מעיד על כך, להתנגדותו למתווה הגז אפשר להציע הסבר מעניין מאוד ולא בלתי סביר (שנכתב אמנם על ידי תומך בולט בפרץ, אבל לא בהקשר של גבאי, כחצי שנה לפני שגבאי התפטר מהממשלה, ובזמן שבו גם פרץ וגם גבאי עוד לא היו חלק ממפלגת העבודה), ואני לא מייחס הרבה חשיבות לתוכנית כלכלית שנכתבת לטובת פריימריז שבו ידוע לך מיהם הקולות הזמינים. יש כל מיני סיבות לא רעות לתמוך בגבאי, אבל אני לא חושב שצריך להרחיק לכת עד כדי לטפח ציפיות כאלה.

טיעונים שאני נוטה לייחס להם חשיבות:

א. הרוב הגדול של אנשי העבודה המאורגנת תומכים בפרץ. מילא ההסתדרות, שאפשר להגיד כל מה שאתם רוצים על איכות ייצוגה את העבודה המאורגנת בישראל, אבל גם רוב הפעילים הבולטים שאני מכיר בכוח לעובדים, שאומרים את כל מה שאתם רוצים על ההסתדרות וגו' תומכים בפרץ, וזה בעל משקל מבחינתי.

ב. בכל מערכת בחירות פנימית במפלגה בעשור האחרון, בין אם התמודד בהן ובין אם לא, פרץ ואנשיו פעלו נגד יחימוביץ' או המועמד.ת המקורב לה, לעיתים קרובות תוך חבירה לאגף הליברלי-מיותר-לטעמי במפלגה. זו עדות חוזרת ונשנית לחוסר היכולת של שני האישים האלה לפעול אחד נגד השני ולא אחד עם השני – החסרון הגדול ביותר של שניהם לטעמי. התמיכה של מרגלית, הרצוג וסביבתם האנמית בפרץ היא מבחינתי חסרון גדול (וגם מפתיעה במקצת).

ג. להערכתי לגבאי יש סיכויים טובים יותר לסחוף קהלים גדולים יותר בבחירות לכנסת. זה לא בגלל סיבות טובות, אלא בעיקר בגלל יתרון "האדם החדש" שמטפחת התקשורת המסחרית-סנסציונית-מטפשת-הציבור, פוליטיקת הזהויות המאוסה שמטפחת הצבעה שבטית ומסעות צלב לנקמה בדינוזאורים מתים, והעובדה שהוא מפחיד פחות את הבורגנים ואת המגזר העיסקי (לפחות של ההון הגדול והפיננסי יותר. תמר בן-יוסף מציינת שבאופן מעניין בכירי התעשיינים דווקא שמרו על יחסים טובים עם פרץ). ולמרות כל הסיבות הרעות האלה, אם ההערכה שגבאי יוכל להביא את המפלגה לתוצאה טובה יותר תוך אכילת המנדטים הן מלפיד-כחלון והן מהליכוד נכונה, יש לה חשיבות ניכרת. מצד שני, אני מעריך שהמנדטים שיביא גבאי ייצגו פחות את הקהלים שאני הייתי רוצה לגבש סביב המפלגה מאשר המנדטים שיביא פרץ (להערכתי, יותר מאזור הליכוד-ש"ס, ופחות מאזור כחלון-לפיד).

ד. אני מעריך בפסימיות זהירה שלמרות היתרון המסויים של גבאי שצויין בסעיף הקודם, גם הוא וגם פרץ לא יצליחו להביא את מפלגת העבודה לנצחון סוחף בבחירות הכלליות הבאות, ושסביר מאוד להניח שהבחירה אחריהן תהיה האם להכנס לממשלת מרכז כמפלגה השניה (שלא לומר השלישית) בגודלה או להשאר באופוזיציה לממשלת ימין. להשתתפות בממשלה יש מבחינתי חשיבות גדולה מאוד, אבל בהנחה שיהיה מדובר על השתתפות בממשלה ולא על הרכבתה, אני הייתי מעדיף את פרץ כנציג הבכיר שלי בתוכה ולא את גבאי. אני מעריך שגם עבור טהרני האלטרנטיבה מהאופוזיציה, הסיכוי שפרץ יוביל את המפלגה לשותפות בקואליציה הוא נמוך יותר מאשר שגבאי יעשה את זה.

ה. בגלל ההנחה שהוצגה בסעיף הקודם, השאלה הגדולה מבחינתי היא מי מהמועמדים יוכל וירצה לארגן את המפלגה בשנתיים ומטה הקרובות שעד הבחירות כאופוזיציה פעילה ובעיקר מתואמת ולא שקועה במלחמות פנימיות. מבחינתי, הארגון ושיתוף הפעולה למעשה אופוזיציוני מלוכד חשוב כמובן קודם כל עבור שני המחנות שמניפים את הדגל הסוציאל-דמוקרטי. בהקשר הזה, צערי אני לא רואה פוטנציאל רב בשני הצדדים: פרץ בגלל הרקורד שלו עד הלום, וגבאי בגלל דינמיקת הופעתו בפוליטיקה כ"כוכב מבחוץ" ולא מתוך זירה מפלגתית. אני חושב שתומכי גבאי, במיוחד מי שמגיעים מקרב תומכי יחימוביץ, צריכים לחשוב ברצינות מה תהיה המשמעות עבור המפלגה במקרה הסביר שגבאי יעמוד בראשה כיו"ר אופוזיציה. לזכותו של פרץ יאמר שהוא כן זרק באחד הראיונות אמירה על הקמת ממשלת צללים. לחובתו יאמר שבאחד החוגים שבו פגשתי אותו לקראת הבחירות האלה הוא לא נתן תשובה רצינית על השאלה בנוגע לפעולה בזירה הפנים מפלגתית. כהערת אגב בעניין, אוסיף שאני חושב שיהיה צעד נכון לעדכן את חוקת המפלגה ולקבוע שבמקרה שהמפלגה לא משתתפת בקואליציה, הבחירות לרשימה לכנסת הבאה יערכו זמן קצר לאחר הבחירות הכלליות, כך שלאחר פרק קצר יחסית של תחרות שאר הקדנציה תוכל לעבור בשיתוף פעולה, במקום המצב ההפוך שממנו אנחנו סובלים היום.

ו. הזכרתי את זה בסעיף הקודם – גבאי הופיע בזירה הפוליטית בדינמיקה של פוליטיקת ה"כוכבים". הוא נבחר על ידי כחלון, ואת הפרישה שלו מ"כולנו" וההצטרפות ל"עבודה" אפשר להסביר גם בכך שהבין שב"כולנו" שנתונה לשליטה בלעדית של כחלון אין לו שום אופק קידום, בעוד שבמפלגת העבודה הוא זיהה "ואקום" הנהגתי שממתין להתמלא (אחרת קשה להסביר כיצד שני מועמדים שהצטרפו למפלגה לפני זמן קצר זכו בכ-60% מקולות חברי המפלגה ועלו לסיבוב השני. אני חושב שזו דינמיקה פוליטית רעה (ורעה במיוחד עבור שמאל פוליטי), וחושש שגבאי יתגלה בסה"כ כדגם אחר של כחלון – "חברתי" ותו לא.

ז. אם הייתם שואלים אותי לפני חצי שנה, במי הייתי בוחר במערכת בחירות לראשות מפלגת העבודה במקרה שפרץ היה מתמודד ויחימובץ' לא, הייתי עונה כנראה "פרץ" בלי היסוס (ו"יחימוביץ" ללא היסוס במקרה שהיא הייתה מתמודדת ופרץ לא, ובשני המקרים הייתי מודה על כך שהם לא מתמודדים ראש בראש). אם הייתם שואלים אותי לפני חצי שנה אם יש איזשהו סיכוי שאבחר באדם כמו גבאי לראשות מפלגת העבודה, הייתי עונה כנראה שאין שום סיכוי כזה (כלומר, מול מרגלית הייתי תומך כנראה בגבאי. מול הרצוג הייתי מתלבט בין להמנע לבין לעזוב את המפלגה).

***

בחתירה לשורה התחתונה אחרי יותר מאלף מילים:

מי שקרא עד כאן בלי לדלג, מבין כנראה שהצטברות הדברים שציינתי מוליכים אותי לתמיכה בפרץ, לא מתוך אופטימיות גדולה אלא יותר למרות התסכול. התקווה (מרחיקת הלכת לטעמי) לנצחון פוליטי סוחף ומהיר שמייצג גבאי היא לתחושתי יותר עדות לייאוש מאשר לתקווה, ואני יותר מאנשי ה"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" מאשר מאנשי "ישועת השם כהרף עין".

בכל מקרה, ינצח מי שינצח, המבחן הגדול שלו מבחינתי יהיה היכולת להתגבר על תחרות המחנות במפלגה ולהפוך אותה מזירה של תחרות הכל בכל לצוות שבונה אופוזיציה אפקטיבית שפועלת ביחד. גם כאן אני לא אופטימי, אבל זה מה יש.

שלוש הערות לעתיד:

א. מכל הבנתי את הזירה הפוליטית והדרכים בהן היא עובדת, אני מתקשה לקבל את ההסבר שפותר את היריבות המתמדת בין יחימוביץ' לפרץ רק בתירוצים של אגו אישי ויחסי אנוש גרועים. גם אם נקבל את ההסבר הזה, אני חושב שמבחן קידום מדיניות סוציאל-דמוקרטית, חוסר היכולת שלהם לשתף פעולה אחד עם השני (שבכמה מקרים מצערים מחלחל מטה לפעיליהם) הופך אותם כמעט לא כשירים לעניין. אבל הנטיה שלי היא לחשוד שיריבות מתמדת כזו מסתירה מאחוריה גם מחלוקת מהותית בענייני מדיניות, רק שלצערי (ומבוכתי), עוד לא הצלחתי למצוא הסבר ששכנע אותי בנוגע למהותם של ההבדלים ויאפשר לי לבחור צד באופן ברור.

ב. יהיה המנצח בעבודה מי שיהיה, אני מקווה מאוד שאילן גילאון ינצח בבחירות הבאות במר"צ, ויהפוך אותה למפלגה רלוונטית יותר, שתלכד ותייצג את השמאל הציוני שמשמאל לעבודה, ואולי גם תכשיר את הדרך לשיתוף פעולה בין המפלגות.

ג. כל הדברים וההתלבטויות בנוגע לבחירות נכתבו על סמך ההנחה, הלאו-דווקא מבוססת, שהקווים הכלליים של הזירה הפוליטית הישראלית ישארו בתקופה הקרובה פחות או יותר כפי שאנחנו מכירים אותם.

הם לא לוקחים בחשבון את האפשרות הלאו-דווקא בלתי-סבירה שבעוד חודשיים/שבועיים/דקותיים היועץ המשפטי יחליט על הגשת כתב אישום נגד שרה נתניהו, וזו תבחר לזרוק את בעלה לכלבים ולהפליל אותו בכל מה שיש לה עליו תמורת חנינה (מישהו מכם מדמיין אותה הולכת לכלא בשבילו?), מה שיביא לכל הפחות למנהיגות אחרת בליכוד לקראת הבחירות הבאות, וייתכן שגם להקדמתן.

הם לא לוקחים בחשבון את האפשרות הלאו-דווקא בלתי-מבוססת, שבעוד חודשיים/שבועיים/דקותיים יבשיל ה"דיל" האזורי של מדינות המפרץ בחסות טראמפ שיציע לישראל נורמליזציה תמורת "הסדר" סביר-עד-סמלי עם הפלסטינים, מהלך שאם נתניהו לא יטרפד אותו (ואני בספק אם הוא יעשה דבר כזה) יטיס את המחנה הציוני (והתנועה) לקואליציה, בלי קשר לזהות היו"ר שיבחר בתוך פחות מ-24 שעות.

הם לא לוקחים בחשבון גם את האפשרות הלאו-דווקא בלתי-סבירה שבעוד חודשיים/שבועיים/דקותיים אבו-מאזן ילך למקום שאליו הולכים מאפיונרים/טרוריסטים לאחר מותם וישאיר את הפלסטינים בכאוס, או שאיראן תחליט להפעיל את ארסנל הטילים המרשים של חיזבאללה נגד ישראל, או שרעידת האדמה שלא באה כבר 90 שנה תחליט לבוא לבקר שוב בארץ-הקודש (הפער הממוצע בין רעידות אדמה בישראל הוא בין 80 ל-100 שנה). אבל יש דברים שקשה מאוד להכניס לשיקולים בסיטואציה של בחירות כאלה, למרות שאולי היה כדאי.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “זהו יום הבוחר

  1. מבריק
    ומכיוון שפרץ היה אחד הראשונים לתת לגיטימציה לשובו של ברק לסביבת המפלגה אולי ברק מתייצב לצד גבאי כדי להפיל אותו ואז להצטרף לפרץ
    ויחימוביץ כבר עקפה אפילו את מיכאלי בעוינות הרדיקלית המתישה ומעוררת הפיהוק והנה עוד סיבה להצביע פרץ

    • תודה
      אני בספק לגבי מורכבות הקונספירציה של מפרק השעונים. אני מעריך שהוא מחפש מישהו שיהיה מוכן להנחית אותו לכסא שר הביטחון.
      אבל הניחוש שלי היה שאתה כתומך כניסה לקואליציה תלך בכיוון גבאי…

  2. לגבי הפרץ בגד ונטש – אני מסכים איתך שנאמנות למפלגה זה לא הנושא החשוב פה אלא כמו שכתבת – "להיות אפקטיבי". אבל מה שפרץ עשה זה פגיעה משמעותית ביותר באפקטיביות של תפיסת העולם שלו לכאורה. הוא לא סתם עבר מפלגה, אלא עשה זאת תוך כדי מערכת בחירות, תוך התקפה מתמדת על מפלגת העבודה במתכונתה הסוציאל-דמוקרטית מאוד, כדי לעבור למפלגה בראשות ניאו-ליברלית כשאין לו בה שום השפעה ממשית. וזה כבר חמור מאוד.

    לגבי מה שכתבת על "פרץ לקח את תיק הביטחון" – העדויות שאני מכיר אומרות שלא רק שלא לחץ לקחת את האוצר, אלא שהעדיף את הביטחון. בכל אופן יכול היה להפעיל הרבה לחץ כי הוא היה השותף הקואליציוני הבכיר. אבל נניח שנוותר על סיפור הביטחון. מה עם שאר תפקידי השרים? למה לא לקח את הרווחה? את התמ"ת? את הבריאות? אפילו את רשות ועדות הכנסת הכלכליות לא לקח. רק את החינוך ליולי תמיר. ומה לקח עם התנועה? שר לאיכות הסביבה. יאיר לפיד עם אותם 19 מנדטים לקח את האוצר, הרווחה, הבריאות והחינוך. לדעתי זה מעיד על חוסר רצון של עמיר להילחם עבור תפיסת העולם שלו.

    לגבי מלחמת לבנון – כשל מרכזי שלא מספיק מדובר הוא הטיפול בעורף, שזאת גם סוגיה חברתית מאוד. בוודאי יש לפרץ אחריות בנושא.

    לגבי כיפת ברזל, ככל שהצלחתי למצוא, אין לפרץ תפקיד מאוד משמעותי בעניין. היוזמה והפיתוח התחילו לפניו, הנושא הגיע לפתחו והיה צריך לבחור בין 2 מערכות. פרץ הלך עם המלצת המערכת לטובת כיפת ברזל. הפיתוח לא התקדם כי לא הפנה לזה משאבים, מה שקרה רק עם ברק.

    • מה שמוביל אותי לשורה החשובה שכתבת: "יריבות מתמדת כזו מסתירה מאחוריה גם מחלוקת מהותית בענייני מדיניות". ואני חושב שהעובדה ששלי, סתיו שפיר, מיקי רוזנטל ואפילו יוסי יונה תומכים בגבאי ולא בפרץ, מעידה בעיני שהם מבינים שהמדיניות של פרץ שונה מזו המוצהרת. בין אם במובן שמזכיר את תורת המחנות ובין אם בהסבר הפשוט והמקובל יותר – שהמדיניות של פרץ היא לקדם את פרץ.

      • אענה לחלק מהדברים:
        לגבי עזיבת המפלגה, אין לי מילה טובה להגיד על כך.
        לגבי הבחירה בתיק הבטחון, צריך להבין אם תיק האוצר אכן עמד על הפרק (אני לא מכיר עדויות מבפנים לעניין, אבל אפשר להזכיר שיש טענות שגם שליי ויתרה פעם על תיק האוצר שהוצע לה), ובמידה שהוא לא עמד על הפרק – הביירה שלו ביתק הביטחון במצבו היתה הרבה יותר סבירה מאשר לקחת תיק זוטר כמו רווחה או בריאות.
        יטיר לפידצף זה לא חכמה, הוא שותף נאמן לראש הממשלה שלו, לא יריב מר.
        לגבי מלחמת לבנון, אני חושב שלוח הזמנים לא היה מאפשר לפרץ לעשות שינוי מהותי בתחום כמו הגנת העורף גם אם הבחור עם כדור הבדולח היה אומר לו ביום הכניסה לתפקיד "תשמע, הולכת לפרוץ מלחמה בלבנון עוד חצי שנה".
        לגבי כיפת ברזל, אני חא יודע מספיק מה היה חלקו, וברור שהוא רוכב על זה גם אם הוא לא היה חשוב. בכל מקרה, אני מעריך את כהונתו כשר הביטחון כסבירה + לפחות.
        לגבי המחנות, אני לא בטוח בכלל בקרדיט שאתה נותן לחבורה הזו. אני משער שחלקם נמצאים במקום שבו הם נמצאים במידה רבה כשי לקשם את עצמם, כי הם מבינים שכדי להגיע לאנשהו במפלגה הזו, במיוחד בשלב המוקדם, צריך לתפוש צד.
        אם הם באמת מבינים שפרץ הוא רמאי (וזה הטיעון הרלוונטי, לא זה שהוא רוצה לקדם את פרץ), אז אתיקה בפוליטיקה והכל, הייתי רוצה שהם יציגו את המחלוקת האמיתית במקום לטשטש אותה, ולא יסתפקו בהסבר עד כמה גבאי בחור חדש ונחמד. הייתי מת לשמוע מיחימוביץ תשובה אינטיליגנטית ומהותית לשאלה לא למה היא תומכת בגבאי, אלא למה היא לא תומכת בפרץ? …

  3. מה בעצם מפריע לך בזה שמצביעי ש"ס ולכוד יצביעו למפלגת העבודה? כלומר, אילו מאפינים של הקהלים האלה יזיקו להבנתך להשגת מטרותיך ע"י המפלגה, ובאיזה אופן?

    • להפך, כתבתי שאני מעריך שאלה המנדטים שיביא פרץ יותר, ושאם אני צריך לבחור מי יהיו מצביעי העבודה, אני מעדיף אותם על פני מצביעי לפיד (שאני מעריך שגבאי יביא יותר) ושמצביעי ש"ס והליכוד ימשיכו להצביע לש"ס ולליכוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s