השיר החשוב של התקופה – ג' – גם השנה

חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.

אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס. 

השיר השלישי של האלבום הוא שירה של לאה גולדברג "גם השנה". אתם יכולים להאזין לו כאן.

כל שנה ושנה מוריק הדשא
ועולה החמה ויורד המטר
כל שנה ושנה אדמה מתחדשת
מלבין החצב ומזהיב ההדר
כל שנה נולדים אנשים לרוב
לדמעות ולצחוק, לאחוה ושינאה
יש מישהו הרוצה רק טוב
גם השנה…

זה שיר קצר, ואלה כל המילים שלו. כחלק מההשכלה האוטודידקטית ברובה שלי, אני נאלץ להודות ש(גם) לגבי לאה גולדברג יש לי חור ניכר בהשכלה הספרותית. קראתי בעבר את אחד מספרי השירים שלה אבל מעבר לכך שבאמת מדובר באחת המשוררות הבכירות של השפה העברית, אני לא יודע להגיד משהו חכם עליה כגיבורה.

השיר עצמו מקסים לטעמי, בקישור שהוא עושה בין מחזוריות הטבע וההתחדשות שלו לבין החוויה האנושית. החוויה האנושית שכוללת בתוכה את המגוון שמדמעה עד צחוק ומאחווה עד שנאה, ובוחר מתוך המגוון הזה להתמקד בדשא, בשמש, בגשם ("ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת / או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם. // או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הזוהרת"), בפריחת החצב ובזהב התפוזים. בדברים הטובים. באנשים הטובים. באלה שרוצים טוב. וכך, גם השנה, כמו כל שנה, אפשר לבחור להתמקד במי שרוצים רק טוב, בגיבורים שלנו.

נקודה מעניינת ומפתיעה לגבי השילוב של השיר באלבום והשיוך שלו לגיבורה מצאתי בפוסט של אריאל הורוביץ בפייסבוק:

לפני כשנתיים הופעתי בבית דניאל בת"א. בית דניאל הוא בית כנסת וגם מרכז ליהדות מתקדמת. אחרי שעשיתי בלאנס, הלכתי ל"חדר האמנים" שהיה למעשה גן ילדים שפועל במקום בשעות הבוקר. על הדלת הודבק השיר הזה של לאה גולדברג ואני קראתי אותו, התאהבתי בו ובאותו לילה הלחנתי אותו.
ברשימת הגיבורים שבחוברת האלבום "הגיבורים שלי", מוזכרת בגלל השיר הזה לאה גולדברג, אבל אני מעריך לא פחות את הגננת שתלתה אותו לפני החגים על דלת גן הילדים, עשרות שנים אחרי שהוא נכתב.

והנה גם זה חשוב – הגיבורים הם לא רק המשוררים שכותבים את השירה, אלא גם מי שמוצאים בה משמעות ומנגישים אותה לאחרים.

וכדי להוסיף בכל זאת משהו, אביא כאן שיר מקסים מאוד נוסף של לאה גולדברג  – אי בזה:

אי־בזה יסתימו משעולי יגונים
ובפרוח אילת־השחר בצֹהר
יבואֵנו פתאום ריח טל של גנים
מעולם תמים־חיוך וִיפה־תואר.

ותכבד עד מאוד הפגישה עם האור.
והלב יסרב לקבלו בבלי חֶשֶד.
ופנה ללילות ואין דרך לחזור
ונכנע לשמחה הכובשת.

ונושמים על כורחנו אויר רענן
כבוגדים נקבל החדוה השוכחת
עד נבין כי חיינו הוא זה הענן
שהיה לברכת התפרחת.

גם השיר הזה מעלה בעזרת דימויי טבע את הבחירה לקבל את הטוב שבעולם למרות הרוע שמסביב. ברשת תוכלו להאזין לו בלחן וביצוע של אפרת אפטר, אבל אני מעדיף אותו בלחן של החבר אריה רוז וגשל, שהלחין את השיר בעבר, והיה כל כך חבר עד שטרח וארגן חברים נוספים במיוחד כדי להפיק הקלטה באיכות טובה לטובת הרשומה הזו. ועל כך תודה מעומק לב.

***

את כל הרשומות בסדרה אפשר לראות כאן.