מי לא יודע שבית שני חרב "בגלל שנאת חינם"? מי לא מכיר את סיפור קמצא ובר-קמצא כדוגמא לשנאת חינם? הבעיה היא שרובנו מכירים את סיפור קמצא ובר קמצא בגרסה ערוכה באופן מגמתי, שמחפה על מושא הביקורת האמיתי של הסיפור. אז מה יש שם באמת?
קודם כל, ראוי להגיד משהו על שנאת החינם כעילה לחורבן בית שני. הנוסח המוכר הוא הנוסח ממסכת יומא בתלמוד הבבלי:
מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך, ששקולה שנאת חנם כנגד שלוש עבירות ע"ז [עבודה זרה], גלוי עריות, ושפיכות דמים.
פחות אנשים מודעים לכך שנוסחים דומה קיים גם בתלמוד הירושלמי (מקדים את הבבלי בכמאתיים שנה) במסכת יומא, וגם בתוספתא (קובץ מסורות שלא נכללו במשנה, כלומר כנראה מוקדמות עוד יותר) במנחות, אבל בשניהם נאמר שבית שני נחרב בגלל שהיו:
אוהבין את הממון ושונאין אילו לאילו שנאת חינם
אז נראה שאת הביקורת בתחום אהבת הממון והקשר שלה לשנאת חינם היה נוח להשמיט. מילא. אבל מה לזה ולסיפור קמצא ובר קמצא? בסיפור המוכר על התקרית בארוחה שעשה אותה עשיר ואליה הגיע בטעות בר קמצא במקום קמצא כלל לא מוזכר הביטוי "שנאת חינם".
מה כן מוזכר שם ולא נכלל בגרסת הסיפור לילדים שאנחנו מכירים? כתוב שם שבר קמצא לא הלך ולהשין לרומאים סתם בגלל שבעל הבית השפיל אותו מול כל האורחים בסעודה, אלא ש
אמר (בר קמצא): כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם לפני לקיסר.
בר קמצא מתקומם לא רק כלפי ההתנהגות המכוערת של בעל הסעודה, אלא לא פחות מכך כלפי אותם חכמים, כלומר אנשי התורה והרוח שראו בעצמם מנהיגי הדור, ושלא נראה שהוטרדו מהתנהגותו של בעל הבית. בשלב הבא, מתברר שבר קמצא הוא יהודי בקיא למדי בדיני קרבנות, והוא דואג להטיל בקורבן שהוא מביא מטעם הקיסר מום שיפסול אותו רק מבחינת היהודים ולא מבחינת הרומאים. בכך הוא מציב את החכמים בפני דילמת מנהיגות: האם לדבוק בהלכה ולהצטייר כמורדים בקיסר, או להקל בה כדי להמנע מצרות.
ההצעה הראשונה של החכמים היתה להתפשר על ההלכה לטובת שלום המלכות ושלום הציבור. אז התנגד אחד החכמים, רבי זכריה בן אבקולס (לפי גרסת הסיפור במדרש איכה רבה, רבי זכריה בן אבקולס עצמו היה החכם שישב בסעודה ולא מחה על סילוקו של בר קמצא) התנגד, בטענה שאין להתפשר על ההלכה, אחרת יגידו שמקריבים קרבנות בעלי מומים. אל מול התנגדות זו, הציעו החכמים להשתיק את התקרית המביכה באמצעות הריגת בר קמצא, אבל רבי זכריה התנגד שוב, וטען שאנשים עלולים לראות בכך תקדים שאין לו בסיס בהלכה, לפיו מי שמביא קרבן בעל מום דינו מוות.
כפי שניתן לראות, רבי זכריה דואג מאוד מאוד לשמור על ההלכה. מדבר אחד הוא מתעלם – מהדרישה שמציבה המציאות הממשית בפני ההנהגה למצוא פיתרון למצוקות המצב. רבי זכריה עושה את עצמו צנוע מכדי להעז ולשנות דבר בהלכה. הוא מסרב להגמיש את יחסו ההלכתי על מנת להתמודד עם אתגר השעה. ולכן אמר עליו רבי יוחנן:
עַנְוְתָנוּתוֹ של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו.
ולכן, בפעם הבאה שמישהו מציע לכם לדבר בתשעה באב על שנאת חינם וכמה ראוי שנהיה נחמדים ומנומסים אחד לשני, זה המקום לעצור ולהגיד: אנשים לפעמים נחמדים אחד לשני, ולפעמים מאוד לא נחמדים אחד לשני. במיוחד כלפי אנשים שהם שונאים, וזה לא משנה אם זו שנאה מוצדקת או שנאת חינם. אבל החורבן מגיע לא בגלל שנאת חינם, אלא כאשר ההנהגה מועלת בתפקידה להנהיג, ובמקום לפתור את בעיות המציאות מסתתרת מאחורי החוקים שהיא עיצבה לעצמה. וגם כאשר מנסים להשכיח מאיתנו שלאהוב כסף יותר מאשר אוהבים אנשים זה מצב הרסני לחברה.
עמדת תצפית 
יפה, יהודה
אהבתיאהבתי
יצא לי כמה פעמים לקרוא פוסטים וכמעט לתת לייק.
גם עם הפוסט הנוכחי אני מסכים מלבד המפשט האחרון -[ וגם כאשר מנסים להשכיח מאיתנו שלאהוב כסף יותר מאשר אוהבים אנשים זה מצב הרסני לחברה.]
בתור פרגמטיסט אני חושב שאין לזה קשר לאהבת(אינטרס) אנשים (כיביכול אלטרואיסטים ) או אהבת(אינטרס) כסף(כיביכול אגואיסטים). ובכן ,לאילו עקרונות של צדק יכולים הצדדים להסכים?
————- אצטט מהערך בויקי של ג'ון רולס ——————-
המתדיינים אצל רולס הם אוטונומיים ורציונליים, ועם זאת בעלי רצון להיטיב עם עצמם, בתנאים של התדיינות במעמד שווה. הם אינם אלטרואיסטים או אגואיסטים, אלא סבירים ורציונליים. הם מודעים למטרות שאותן הם רוצים להשיג, אך מוכנים להשיג מטרות אלו באמצעות דיון רציונלי ותבוני שיתבסס על היגיון ולא על אינטרס.
————————————————————-
אהבתיאהבתי
חמוד ביותר, ומאוד רלוונטי לפוסט של ניצן הורוביץ, האמת
אהבתיאהבתי
קמצא, בר קמצא, שנאת חינם… אנו מדברים על שנאת חינם כעל שנאה של יהודים כלפי יהודים — ולא זה כתוב במקור של הביטוי הזה!
המושג “שנאת חינם” הומצא במסכת יומא (ט’ : ) וכמקובל בתלמוד הוא לא הוסבר שם. וכפי שזה מקובל בתלמוד, הטקסט העשיר (שמסביר את המשמעות של מה שנאמר בְּמָקום העני) נמצא, כרגיל בתלמוד, במסכת אחרת. ובה החכמים שכתבו את התלמוד מסבירים לנו באגדה על קמצא ובר קמצא ששנאת חינם הייתה שנאה של בריונים כלפי גויים.
כתוב בתלמוד: החכמים (בני תורה, בני אור) ידעו רצונו של יהוה וגם אחרי שהבריונים לא הפשרו להם לצאת מירושלים ולא הפשרו להם לעשות שלום בּגויים (בתוך גויים!) – גם אחרי זה הזהירו בני האור את בני החושך ואמרו לבני החושך שלא יהיה להם סיעתא דשמיא – ולמרות זאת בני חושך (בריון=בר-יוֵן=בן-בוץ=בן-חושך) הרגו את בני אור (כתוב “קמו” [על בני אור]) והתחילו להילחם את מלחמת חינם – את המלחמה נגד הרומאים שהייתה אבודה מראש. מלחמה אבודה מראש, מלחמה לחינם, מלחמת חינם. אבל בני חושך שונאים גויים כל כך חזק שמוכנים להילחם מלחמת חינם (“שנאת חינם”) בגלל השנאה שלהם כלפי גויים. בגלל שנאת חינם.
וזה מה שכתוב במסכת יומא: בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים. כי אם בני חושך לא היו נלחמים את המלחמה שלהם נגד הרומאים, אז ירושלים לא היית חרובה.
כמה דברים נוספים ניתן למצוא באתר הבא; למשל, במסמך “חמישה קטעים על המילה בריון” הוסברה בין השאר המשמעות האמיתית של מושג “שנאת חינם” של מחבריו של התלמוד:
https://goo.gl/2SxSUy
באופן כללי מובן שכל מסקנות – גם אם הן חכמות וחשובות – אשר מבוססות על הפשט של האגדות ולא על הנמשל של הפשט – כל המסקנות כאלה גורמות רק לאסונות בלבד כי המסר של התלמוד לא נמצא בפשט שלו. אנו חייבים לפענח את הפשט של האגדות בשביל להכיר את המסר של מחבריו של התלמוד – כי הוא רק בנמשל של האגדות ולא בפשט שלהן!
הנה שתי דוגמאות של יכולת שלנו לגרום לעצמנו אסונות בגלל שימוש בפשט של האגדות והימנעות מפענוח של המשלים:
"קמצא ובר קמצא – מי הם באמת??!”
התשובה לשאלה הזאת (ועוד דוגמא אחת של סכנה שבשימוש בפשט של התלמוד) נמצאות באחת הקישוריות:
https://barkamtza2007.blogspot.com/ncr או
https://barkamtza2007.wordpress.com או
http://cafe.themarker.com/post/2999984 – עם מידע נוסף.
אהבתיאהבתי
שכחתי להוסיף שלפני מספר ימים פרסמתי מספר שורות עם הסבר מקוצר של המשמעות של המושג "שנאת חינם". הדברים נמצאים כאן:
אהבתיאהבתי