הבט סביב – עזה, שבנו אליך שלישית?

הרהורים ותובנות על הנסיבות שמאחורי סיבוב הירי הנוכחי מעזה, מדוע הוא פורץ עכשיו, ומה המטרות של שני הצדדים. כתובת (בתקווה שיציבה) על קרח שעומד על מדורה בוערת.

בתים הרוסים ברפיח המצרית, כחלק מהפעולה המצרית בעבר לבלימת ההברחות לעזה . המצור המצרי המוצלח (מאז עליית סיסי) על שלטון החמאס ברצועה הוא המפתח להבנת סבב האלימות הנוכחי.

קודם כל, הנחת המוצא לרשומה היא הנחת המוצא הידועה של קלאוזביץ', לפיה המלחמה היא המשך הפוליטיקה בדרכים אחרות, כלומר כלי תכליתי שמשמש באופן רציונלי את ההנהגות הפוליטיות של הצדדים הלוחמים לקידום מטרותיהם.

למה עכשיו?

קראתי במהלך השנה ספר מעניין מאוד ("תסמונת דיין" מאת אילן אסיה) שעוסק ביחסי ישראל-מצרים, ומעלה שתי תובנות מעניינות מאוד. הראשונה, הפחות חשובה לנושא הרשומה הזו, היא שהבסיס לסכסוך בין ישראל למצרים היה העובדה שההתעקשות של ישראל לממש ריבונות בכל הנגב עד מפרץ אילת ניתקה את מצרים מהעולם הערבי, והקטינה את יכולת ההשפעה שלה על מדינות ערב במזרח התיכון ואת היכולת שלה להיעזר בהן לפתרון בעיותיה הפנימיות (בעיקר ריבוי טבעי שאינו בר קיימא).

התובנה השניה והחשובה יותר היא שהטעות הישראלית שהביאה להפתעה בשנת 73 לא נבעה ממודיעין לקוי (הידע המודיעיני שהיה בידי ישראל לפני המלחמה, ברמה הטקטית והאסטרטגית, היה טוב מאוד) אלא מטעות בבחירת הגוף המעריך. מכיוון שהאחראים על הערכת המודיעין היו אמ"ן וצמרת צה"ל, הם העריכו את כוונות המצרים בעיניים של מפקדי צבא. מכיוון שמפקד צבאי נוטה להגדיר את משימתו כהכרעת הכוח הלוחם של האויב, הקונספציה היתה שמצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין בידיה את הכלים הצבאיים להכריע, או לפחות להתמודד באופן שקול עם צה"ל.

הכשל היה שאת ההחלטה לצאת למלחמה לא קיבל הדרג הצבאי המצרי אלא הדרג המדיני, ולדרג המדיני יש מערך שיקולים אחר מאשר לדרג הצבאי. הדרג המדיני יכול בהחלט לקבל החלטה לפתוח במלחמה (או לדרדר את המצב עד למלחמה) גם אם הוא מודע לכך שלא יוכל לנצח בה.

מה ההיגיון בהחלטה שכזו? כאן ניגש לדוגמה מתחום פיצוח הצפנים: לפעמים, כאשר הניסיון לפצח את הצופן של הצד השני מגיע למבוי סתום, ניתן לנהוג בצעד לא שיגרתי: אתה נוקט במהלך הטעיה על מנת לגרום לצד השני להאמין שהצלחת לפצח את הצופן שלו. אם ההטעיה הצליחה, הוא ימהר להחליף את שיטת ההצפנה, מה שיאפשר לך להתמודד עם שיטת הצפנה אחרת (שאולי גם נבנתה בחופזה) שבה אולי תמצא פרצות שלא היו בשיטה הקודמת.

ובהשלכה להחלטה על יציאה למלחמה: אם נראה שהדרך הפוליטית שבה הנהגה מובילה מגיעה אל מבוי סתום, להנהגות פוליטיות אין נטיה "להתאבד" ולהמשיך באותה הדרך עד הקריסה הבלתי-נמנעת. במצב כזה צעד הגיוני בהחלט הוא "לשבור את הכלים" ולטלטל את האזור בפרץ אלימות, שגם אם ניתן להניח שלא יסתיים בניצחון, יסתיים במו"מ שבמסגרתו ניתן אולי יהיה לפרוץ מהמבוי הסתום. כך קרה עם כישלון המדיניות האזורית של מצרים ב -67 (התבוסה המצרית היתה גדולה בהרבה ממה שצפו, ולכן המצב רק הורע מבחינת ההנהגה המצרית) וביתר הצלחה בשנת-73, אז הפסד מצרי בשדה הקרב יצר שינוי משמעותי בזירה המדינית.

וזה פחות, או יותר, הסיפור שקורה עכשיו בעזה:

בשנים האחרונות איבד החמאס את מקורות התמיכה שלו בזה אחר זה: ראשית צינור התמיכה מאיראן נותק והנהגתו סולקה מדמשק לאחר שסירב לתמוך באסד במלחמה בסוריה. תמיכת הקטארים לא מהווה חלופה מספיקה, בעיקר בגלל התנגדות ישראל והרש"פ, ומאז ההפיכה של סיסי גם מצרים, להעברות הכספים. מצרים היא הסיפור האמיתי, כי מאז ההפיכה הצבאית של סיסי והמעורבות העזתית בטרור בחצי האי-סיני, הוכיחה מצרים שכשהיא רוצה, היא מסוגלת להרוס את המנהרות ובלום את ההברחות מסיני לעזה (ולהצלחה הזו יש משמעות עתידית גדולה ביותר, כי להבא היא לא תוכל לטעון שאין לה יכולת לבלום הברחות במקרה שאלה יתחדשו).

במצב הזה החמאס מצא את עצמו במצוקה גדולה: ראשית, את הנשק שלו הוא צריך לייצר בתוך הרצועה, דבר שמקשה עליו והופך אותו לחשוף יותר לפגיעה ישראלית. שנית, מחסור גדול בכסף, שלא מאפשר לו לשלם משכורות לעובדיו. שלישית, וזה אולי שעון החול הגדול שמלחיץ את החמאס ברמה האסטרטגית, היא המים. בעזה יש בעיות בחשמל שנובעות בעיקר ממחסור בדלק לתחנת הכוח (שנובע בין השאר מסירוב החמאס לרכוש דלק מישראל), אבל יש הערכות שבתוך פחות משנה מצב מי השתיה שם יהפוך מממש גרוע לקטסטרופלי, דבר שלא יוכל להיפתר אלא בהסכמה עם ישראל על הזרמת מים מתחומה.

ההנהגה המדינית של החמאס ניסתה להיחלץ מהמבוי הסתום באמצעות התקדמות בפיוס עם הרש"פ בגדה. ספק אם אבו-מאזן אכן התכוון לממש אותו. לא בטוח גם שהחמאס התכוון לממש אותו, אבל הוא קיווה להשיג הקלות ואולי קבלת המימון למשכורות מהרש"פ או לפחות אישור להעברות מקטאר. בכל מקרה, יוזמת הפיוס נקטעה עם חטיפת שלושת הנערים על ידי פעילי חמאס מחברון, ובהמשך ע"י חידוש הירי מרצועת עזה. ייתכן גם שזה ביטוי להתנגדות הזרוע הצבאית למהלך הפיוס של הזרוע המדינית של החמאס, מתוך ההבנה שלה שהיא (הזרוע הצבאית) זו שתישא במחיר הפיוס.

בכל מקרה, מצב החמאס ברצועה רק הולך ומחמיר. נכון לעכשיו הוא לא מסוגל לשלם משכורות לעובדיו (תנאי הכרחי לנאמנות שלהם), וזה חמור עד כדי כך שהוא אוכף באלימות את סגירת הבנקים בגדה, כדי למנוע מפקידי הרש"פ לקבל את משכורותיהם. כשהחמאס לא יכול לשלם משכורות זה דבר אחד. כשהחמאס לא יכול והרש"פ כן, זה הרבה יותר גרוע מבחינת החמאס.

נראה שהחמאס חושש מעימות בעוצמה מלאה עם ישראל (ולכן הוא נמנע מירי הרקטות ארוכות הטווח שלו לכיוון גוש דן וירושלים, ומסתכן בהשמדתן המוקדמת בפעולה צה"לית), אבל המצוקה שלו דוחפת אותו לטלטל את האזור, בתקווה שהמאמצים הדיפלומטיים להרגיע את המצב ישפרו את מצבו ויחלצו אותו מהמבוי הסתום.

ועכשיו לישראל

מה המטרה של ישראל בתוך הסיטואציה הזו?

כמובן שאנחנו מעוניינים להפסיק את ירי הטילים על אזרחי ישראל. אבל מעבר לזה, המטרה, כמו בכל מלחמה, היא לא דווקא להרוג את האויב, אלא למנוע ממנו להשיג את מטרתו, וכדי לעשות זאת צריך להבין מה המטרה של האויב. והחמאס, שלא יהיה ספק, הוא אויב מהסוג הגרוע ביותר. תנועת טרור רצחנית ואנטישמית, שדוגלת באידיאולוגיה של מוות, בפשעי מלחמה כשיטת פעולה, ומטרתה הראשונה היא השלטת שלטון הטרור שלה על הציבור הפלסטני ושימורו באמצעות מאבק מתמיד מול ישראל.

מטרת החמאס, כפי שאני מבין אותה ושהסברתי קודם, היא לטלטל באמצעות סיבוב האלימות הזה את הזירה המדינית באופן שיוציא את החמאס מהמבוי הסתום שבו הוא נמצא, כלומר יקל את המצור עליו. וזה היעד העיקרי שישראל צריכה למנוע ממנו להשיג. ישראל צריכה לנהל את סיבוב הלחימה הנוכחי באופן כזה שבסופו של דבר היא תמנע שני דברים:

א. מניעת החזרת האחריות על השליטה ברצועה לידי ישראל.

ב. מניעת הקלה במצור הישראלי-פלסטיני-מצרי שניתק את נתיבי המימון, האספקה והחימוש של החמאס. ישראל צריכה להתנגד לכל הסדר שיאפשר תשלום משכורות לאנשי החמאס או הקלה במגבלות התנועה לסיני, כל עוד החמאס נותר ברצועת עזה כשליט או כגורם חמוש משמעותי. את המטרה הזו ניתן  (ואולי אף אפשרי יותר) להבנתי להשיג גם ללא פעולה קרקעית ברצועה, אם כי ייתכן בהחלט שיהיה צורך באיום ממשי בפעולה כזו (כפי שנעשה במצבע עמוד ענן) על מנת להשיג אותה.

בדרך, אפשר לנסות להשיג מטרות משניות, כמו ניצול הזדמנות נוחה לחיסול מערך הרקטות לטווח ארוך של החמאס, שללא שינוי בסיטואציה האזורית יהיה לו קשה למדי לחדש.

בשורה התחתונה, כדי להשיג את מטרתה, ישראל לא צריכה להכריע את החמאס בעצמה, אלא למנוע ממנו להחלץ מהמבוי הסתום שבו הוא נמצא בכל מקרה.

בנוסף, וכדי להימנע מכך שהקטסטרופה הנוכחית והעתידית בעזה תוטל מחדש על כתפיה של ישראל, כדאי שישראל תציע באופן פומבי תוכנית קונסטרוקטיבית לשיקום תשתיות הרצועה והסרת המצור עליה (ועדיף מאוד בשיתוף עם מצרים), בתנאי שהאחריות על הרצועה תעבור לידי הרש"פ (ולא כתוצאה מכיבוש ישראלי) והארגונים החמושים בה יפורקו.

נ.ב.

מערכת כיפת ברזל מוכיחה שוב את תרומתה האדירה ככלי אסטרטגי לביטחון ישראל. העובדה שהיא מיירטת כמעט את כל הרקטות הנורות לשטח בנוי מקנה לממשלות ישראל את מרחב התימרון הפוליטי הפנימי להגיב באיפוק יחסי ובצורה מדודה אל מול ירי הרקטות, ולא להגרר לעימות באופי ובתנאים לא רצויים על פי תכתיבי הצד השני, בעקבות הלחץ הציבורי שהיה נגרם במידה והרקטות האלה לא היו מיורטות וגורמות נזק ואבדות משמעותיים בערים וביישובים הישראליים.