מלחמה: שלב היערכות

כמה מחשבות לקראת תום היממה השישית של המלחמה. חלקן פורסמו כבר, בצורה דומה, בדף הפייסבוק של העמדה. על למידה, המימד הפוליטי, החטופים לעזה והשבויים בישראל, על שלב ההיערכות, המערכה האווירית והחזיתות הנוספות. 

א. מאירועים דרמטיים כאלה, 99% מהאנשים לומדים את מה שחשבו כבר קודם. אולי הפעם הנתון יהיה קצת נמוך יותר. אני מודה שכשניסיתי לשאול את עצמי, איזה דבר חדש אני למדתי מהאירוע הזה, גם אני התקשתי למצוא תשובות. אולי זה שהערכתי ביתר את יכולות המגננה של צה"ל בגבול רצועת עזה, למרות שהיו כבר בעבר סימנים לכשלים טקטיים. למשל במתקפה המוצלחת של לוחמי חמא"ס על מוצב נחל עוז במהלך "צוק איתן"; למשל העובדה שאפשרו לאנשי חמאס במהלך "מהומות" להגיע שוב ושוב אל קו המכשול, לחבל בו ולהניח מטענים, מבלי לייצר מכשול מעכב אפקטיבי (גדרות נוספות, מיקוש), ומבלי לייצר מרחב הריגה של מי שמתקרב. נראה שכשל ההיערכות המרכזי היה שלא ניתן מענה לאיום של שימוש ברחפנים ומזל"טים תוקפים (מה שהיה צריך להיות מוכר כבר מאוקראינה), ושההערכות נבנתה לתת מענה לתרחיש של פיגועי בט"ש, ולא למהלך פשיטה רחב.

אולי זה שהשארתי בסימן שאלה את השאלה האם אפשר לעשות קואופטציה לחמאס, ולא נתתי תשובה שלילית חדה יותר.

 

ב. אני מוצא לנכון להזכיר כאן את דבריו החשובים של אחיה יצחקי:
"בחברת המונים מודרנית, שיש בה גיוס כללי ותקשורת המונים, לא יקום שום פוליטיקאי נגד מלחמה שכבר החלה. המאבק בין המנהיגים מתנהל על דרך ניהולה של המלחמה: היכן ועל מי להנחית את המהלומה העיקרית, אילו הישגים למנוע מהאויב ואיזה – לא, לאיזו תוצאה לחתור, מה לראות כהישג, מה כנצחון, מה כתבוסה וכו' "
בניגוד למה שמנסים לשדר, הפוליטיקה לא מושהית בזמן המלחמה. המלחמה, כמו שאמר קלאוזוביץ קשישא," אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים. באיחור מרשים של 4 ימים לפחות, הוקמה "ממשלת חירום", ששינתה את הרכב הקבינט, ויצרה למעשה שני קבינטים לניהול המלחמה (מצומצם ורחב). מלחמה היא מהלך פוליטי-מדיני, ולכן לרוב מי שעומד בראש המערכת הפוליטית מנסה לנהל אותו בפורום המצומצם ביותר, ובהרכב שבו הוא שולט. לא התעמקתי עדיין במשמעות ההצטרפות של גנץ ואנשיו לממשלה. ייתכן בהחלט שהיא גם תוצאה של לחץ אמריקאי לעשות את הצעד הזה. אחת מהסיבות שקשה להעריך את משמעות הצעד היא שהעמדות המדיניות הממשיות כמעט ולא נחשפות בדיון ציבורי מתחת לשכבה העבה של הקלישאות.

 

 

ג. מה שחשוב לשים לב, הוא שמכונת הרעל והספינים שמשרתת את נתניהו לא הפסיקה את פעולתה, וממשיכה לייצר תעמולה למענו. גם הרוב המוחלט של נאמניו בממשלה ובכנסת ממשיך ללא שינוי משמעותי, אם כי הם נאלצים לרכך מעט את הטונים לנוכח הזעם הציבורי שניתך עליהם כאשר הם פוגשים את הציבור. ייתכן שמלבד השיקול המדיני-פוליטי, נתניהו העדיף ממשלת חירום "צרה" עם גנץ ובלי לפיד בגלל שגנץ לא דרש לאתגר את הרכב הקואליציה, אלא רק את הרכב הקבינט. במובן הזה, גנץ באמת פעל במתכונת חירום, שמוותרת, לפחות בשלב זה, על השינוי הפוליטי. אלא שבסופו של דבר, השינוי הפוליטי הזה יידרש, אבל נתניהו ידאג לקחת את הקרדיט על ההישגים ולהטיל את האחריות לכשלונות על גנץ והצמרת הצבאית – ובכך ישחוק את הכוח הפוליטי של האופוזיציה. אם מישהו משלה את עצמו שבתום המלחמה נתניהו יקח על עצמו את האחריות ויתפטר מרצונו – הוא משלה את עצמו. יהיה צריך לשחרר לרחובות את הזעם הציבורי כדי לכפות עליו לזוז מהשלטון.

ומצד שני, אחרי ששר החינוך קיש התבטא היום באמירה שיש בה לקיחת אחריות, תוך כדי כתיבת הרשומה התפרסמה הודעת ההתפטרות של שרת ההסברה גלית דיסטל. התירוץ הוא שפעולת המשרד שלה התייתרה עם העברת הסמכות ההסברה בחו"ל למשרד התפוצות – אבל המשרד היה מיותר לכתחילה ומעולם לא פעל באופן מעשי, כך שאת הסיבה (גם להעברת הסמכויות) צריך לחפש בזירה הפוליטית-מדינית, וסביר שמדובר בחלק מהאפקטים של הקמת ממשלת החירום.

 

ד. החטופים לעזה – למרות שהחמאס מנסה בימים האחרונים לתקן את הנזק התדמיתי שנגרם לו בעקבות הפשעים נגד האנושות שביצע שהציגו את פניו כתואם דעא"ש (בכיר חמאס טען בשידור שכוחות החמאס לא פגעו באזרחים, ורק אזרחים עזתיים שנכנסו באופן ספונטני בעקבותיו הם שביצעו את מעשי הזוועות. כאילו היה בן גוריון אחרי פעולת קיביה. וכמובן שמדובר בשקר). אלא שהחמאס ממשיך בקו של פשעים נגד האנושות, כאשר הוא מחזיק בידיו יותר ממאה חטופים (חלקם כנראה גופות שנחטפו) – ולא טורח אפילו ליצור דימוי של התייחסות אליהם כשבויים לפי נורמות בינלאומיות. החמאס – למרות הצהרה ראשונית שיעשה זאת – אפילו לא פרסם את רשימת החטופים שבידיו. וגם לא הציג תנאים לשחרורם.

עם זאת, אני חושב שכדאי לזכור שנסיון העבר, הן אצל החמאס והן אצל החיזבאללה, לימד אותנו שחטופים בידיהם מוחזקים לצרכי מיקוח בעסקאות שחרור אסירים, ולכן נשמרים בחיים, ובתנאים טובים (יחסית), תוך שהם משמשים בינתיים גם כנשק פסיכולוגי נגד החברה הישראלית והאמון שלה במנהיגיה. אם החמאס היה רוצה להרוג אותם, הוא היה יכול להרוג אותם בשטח במקום לתפוש אותם. ולכן אני חושב שישראל צריכה לנהוג בסיטואציה הזו בסבלנות, תוך העברת הלחץ אל הצד של החמאס – כלומר, להביא אותו למצב שבו הוא זה שיש לו אינטרס לשחרר אותם, תמורת הגבלת הפגיעה בו.

 

 

ה. שבויי חמאס בישראל – כתבתי שלשום (רביעי) את הרעיון הבא:

רעיון: יש בידי ישראל כמה עשרות אנשי חמאס שנתפשו בחיים בתוך תחומי ישראל בעקבות הפשע נגד האנושות שלו היו שותפים. אני חושב שאולי כדאי לתת לכל אחד מהם שיחת טלפון הביתה (ועוד שיחות בשביל השותפים שהוא מכיר ושנהרגו), כדי שיוכל להגיד להם להסתלק מהבית לפני שהוא מושמד בהפצצה מהאוויר. נראה לי מחווה הומניטרית ראויה.
מפרסומים בתקשורת, עולה שישראל אכן התחילה ליישם את המדיניות הזו, כנראה שבלי האלמנט של שיחת הטלפון. חקירות אנשי החמאס מייצרות מודיעין ומטרות לתקיפה (ולכן חשוב לתפוש אותם בחיים כשאפשר). באופן כללי, אני חושב – וחשבתי את זה כבר הרבה זמן – שהטיפול באסירי חמאס שגוי מהיסוד. במקום לשפוט אותם בבתי דין לתקופות מאסר (בתנאים סבירים ועם ביקורי משפחות, לפחות לאסירים מהגדה המערבית), אם יש בכלל עניין להחזיק אותם, עדיף להחזיק אותם כשבויי מלחמה – כלומר כליאה ללא מגבלת זמן, עד שתהיה עסקת שחרור רלוונטית, ללא ביקורים. שישלחו גלויות דרך הצלב האדום. אם תימצא אפשרות מתאימה, אני חושב שמדיניות עדיפה תהיה לשחרר אותם אל טריטוריה עויינת להם, ככל שתימצא אחת כזו שתהיה מעשית.

 

 

ו. היערכות – אחרי הכשלון וההלם הראשוני של שבת, נכנסנו לשלב הייצוב: חסימת הפרצות בגדר וטיהור השטח מאנשי חמאס, כשבמקביל מתחילה הפצצת חיל האויר, ומתנהל גיוס המילואים. השלב הזה הושלם פחות או יותר, ואולי בניגוד לציפיות, צה"ל לא עבר מיד להתקפת נגד לתוך עזה. וטוב שכך. אנחנו עכשיו בשלב ההיערכות הוא שלב חשוב. בזמן הזה חיילי הסדיר והמילואים מתאמנים, משפרים כשירות ומתכוננים למשימות של השלב הבא. לפחות בתחילת השלב הזה, הזמן משחק לטובתנו: צה"ל משפר את המוכנות שלו לפעולה ו"מכין את השטח" ברצועה באמצעות הפצצות מרחוק, בזמן שאנשי החמאס שנערכו לקראת הפעולה הקרקעית של צה"ל נשחקים בהמתנה במקומות המסתור, ומכלים מאגרי אספקה לשעת חירום בזמן שישראל סגרה את קווי החשמל והמים.

עם זאת, השלב הזה לא בלתי מוגבל, כי במקביל פועלים שעונים גם נגד ישראל –  מראות ההרס וההרג בעזה מכרסמים כמו תמיד בלגיטימציה ודוחפים לעצירת המלחמה, ובמקביל צבא המילואים מצפה לפעולה. אי אפשר להשאיר אותו מגוייס לאורך יותר מדי זמן מבלי להפעיל אותו. ולכן הקבינט המצומצם יצטרך להחליט בימים הקרובים האם לעצור את המלחמה או להעצים אותה. בינתיים הוא עושה את כל הקולות של היערכות להעצמת המלחמה, וספק אם יש לו לגיטימציה ציבורית לעצור אותה, ללא שינוי משמעותי מאוד בתמונת המצב. נראה שגם החמאס נערך ללחימה ארוכה, מה שניכר במיתון קצב השיגורים של הרקטות לישראל, במטרה לשמור מלאי תחמושת להמשך.
אם צריך להעריך, אני נוטה לחשוב שגם אם עזה תשאר כזירה בודדת – צפויים לנו עוד כמה שבועות (לפחות) לפני שהלחימה תעצר.

 

 

ז. המערכה האווירית – אם יש משהו שהתרגלנו אליו בסבבים השונים הוא מערכות ההתקפות האוויריות על מטרות חמאס ברצועה. כל אחד מהסבבים יותר אינטנסיבי מהקודם, ותמיד צה"ל טוען לפגיעה משמעותית ביכולות החמאס – שעד כה תמיד שיקם אותן ואפילו שיפר אותן תוך זמן קצר לאחר הלחימה. האם הדברים שונים עכשיו? שינוי שנראה ניכר הוא שבכיר בחיל האויר הודיע שבשונה מסבבי לחימה רגילים, במלחמה השיטה של "הקש בגג" לא רלוונטית. בשטח רואים את זה במיעוט סרטוני הוידאו שמתעדים מהשטח באיכות טובה הרס בניינים בעזה בהפצצות מהאוויר. בהיעדר ההתרעה של "הקש בגג", לא ניתן להערך מראש ולמקם את המצלמה בהתאם. למרות השינוי הזה, אני מניח שבדומה למערות קודמות, "בנק המטרות" המוכר ילך וידלדל עם הזמן. חקירות שבויי החמאס שנתפשו בישראל יכולות להרחיב אותו לזמן מסויים. ייתכן שההמשך יהיה הפצצות "ריכוך" והכנת שטח באזורים ספציפיים, לקראת פעולה קרקעית.

 

 

ח. חזיתות נוספות – למרות הרצון של החמאס, ביהודה ושומרון המצב שקט יחסית, כשהדגש הוא על "יחסית". בימים האחרונים נהרגו שם בערך 20 פלסטינים בעימותים עם צה"ל ובמהלך נסיונות פיגוע – מספר גדול ביחס לשבועות קודמים. היום יהיה מבחן מסויים, כי יום שישי הוא תמיד יום מועד יותר לפורענות. מה שמדאיג לא פחות הוא שביומיים האחרונים נהרגו 5 פלסטינים מאש מתנחלים, ויש גורמים בצד היהודי שמנסים להבעיר את השטח. הייתי שמח אם מצב המלחמה היה מתרגם גם לפעולה הרבה יותר נחושה לריסון של הגורמים האלה – אבל אני בספק אם זה יקרה.

בחזית הצפונית יש הרבה מאוד מתח, אבל כרגע נראה ששני הצדדים מעדיפים שלא להכנס לעימות נרחב. חיזבאללה עשה ואיפשר כמה פעולות "סמליות" בהיקפן, וישראל הגיבה בצורה אלימה מכרגיל (כלומר, הרגה פעילי חיזבאללה), אבל מוגבלת מאוד – ולא ניצלה בינתיים את ה"הזדמנות" לתקיפה נרחבת. ארה"ב העבירה מסר ברור מאוד לחיזבאללה (שיש לו משמעות צדדית גם כמסר לישראל), שלא לפתוח בחזית שניה. המבחן יהיה כאשר החזית בדרום תכנס לשלב הבא. כל זאת, אלא אם ישראל (בגיבוי אמריקאי סביל או פעיל) מתכוונת להפתיע במתקפה מקדימה נגד חיזבאללה במטרה לנטרל גם את האיום מצפון. יש במצב הנוכחי נסיבות שהופכות את האפשרות הזו לנוחה מהרגיל.
השאלה האם המלחמה הזו תישאר במסגרת הזירה הדרומית, או שתהפוך לדו או רב-זירתית עוד לא ברורה, ותשפיע מאוד על עוצמתה ועל משך הזמן עד שתסתיים.
ההערכה הבסיסית שלי:
נתניהו לא מעוניין בחזית נוספת, כמו שהוא לא מעוניין בסילוק שלטון החמאס. עדיין לא ברור אם השינוי בהרכב הקבינט ישנה את המדיניות הישראלית בנושאים האלה. חמאס מעוניין בפתיחת חזית נוספת מצפון, ולו כדי להסיט ממנו את תשומת הלב וחלק מהאש. חיזבאללה ואיראן לא ממהרים, ויפעלו בהתאם להתפתחויות. לאיראן יש גם אפשרויות להפעיל חזיתות נוספות, כמו פיגועים נגד מטרות ישראליות או יהודיות בעולם, ירי ארוך טווח מאזורים בשליטת החותים בתימן, או באמצעות מיליציות פרו אירניות מרמת הגולן (יש סימנים להעברה של כוחות כאלה ממזרח סוריה לכיוון דמשק).
המבחן העיקרי יהיה אם וכאשר צה"ל יפתח בפעולה קרקעית משמעותית בעזה – מה שיגדיל את הלחץ על החיזבאללה לפתוח בחזית נוספת.

2 מחשבות על “מלחמה: שלב היערכות

  1. תודה לך על כל הפוסטים האחרונים, אי של מחשבה רציונלית וניסיון לחתור להבנה אמיתית של המציאות, אין לי הרבה מקורות כאלה. אוויר לנשימה, תודה.

    אהבתי

  2. פינגבק: הנושא החם – מלחמת חרבות ברזל – החיים שלי (או של אחרים)

כתיבת תגובה