בתקופה האחרונה לא התפנתי לענייני עמדת התצפית, וגם לא היה לי הרבה מה להגיד. שלוש הערות לדברים שכדאי לשים אליהם לב בימים אלה.
א. הבחירות שהיו – ממשלה עדיין אין. אני בספק אם בקרב המפלגות שאינן הליכוד מצטערים על כך שנתניהו קיבל את המנדט הראשון להרכיב את הממשלה, כי בינתיים נראה שאין לו יכולת להרכיב קואליציה. סיכום המנדטים של הימין+החרדים לא מספיק, ובשביל להשיג את הרוב הדרוש, הוא יצטרך תמיכה מצד רע"ם (והסכמה של מפלגת "הציונות הדתית" להשען על תמיכה כזו), או הצטרפות של ח"כים ממפלגות שלפחות ראשיהן לא מעוניינים בממשלה של נתניהו. לעומת זאת, אם מסכמים את המנדטים של מפלגות שלא מעוניינות בממשלה בראשות נתניהו, ומצרפים אליהם את ימינה (זוכרים את "ברית האחים" של בנט ולפיד ואת המתח ההדדי בין בנט לנתניהו) והחרדים – אפשר להקים ממשלה שלא נשענת על קולות הערבים. אני מניח שחלק מההחלטות של (ראשי) המפלגות כבר התקבלו מזמן, אבל את הזמן צריך להעביר. כשיסתיים המנדט של נתניהו, והאפשרות תהיה הקמת ממשלה אחרת או בחירות חמישיות, לכמה ראשי מפלגות יהיה "תירוץ" ציבורי טוב לתמוך בממשלה כזו.
לא שאלה בהכרח חדשות טובות, כי זו תהיה בגדול ממשלת ימין, אבל אולי תהיה ממשלה חדשה ויסתיים עידן נתניהו.
ב. הבחירות שיהיו(?) – בעוד מעט פחות מחודש אמורות, על פניו, להתקיים הבחירות למועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית. בתמונה הכללית, החמאס מתמודד ברשימה אחת מלוכדת. אנשי הפת"ח מתמודדים בשלוש רשימות שונות (כמה מהמועמדים ברשימה "הראשית" הסירו את מועמדותם בעקבות המבוכה הזו), שמעידות על המורכבות הרבה שבה נמצאת הזירה הפוליטית של הפת"ח, שמתפלגת לפי דורות (הדור הותיק של פעילי אש"ף תוניס כמו אבו-מאזן, לעומת פעילי השטח של הגדה כמו ברגותי) ולפי אוריינטציות אזוריות (רג'וב מקורב לקטר, דחלאן מקורב למדינות הסוניות). מי שרוצה לצלול לנבכי החלוקות האלה, מוזמן לקרוא אצל פנחס ענברי (באנגלית). אלא שהמצב הזה עלול להביא למבוכה גדולה ולאובדן כוח של אנשים שמחזיקים בו, וזו סיבה טובה מאוד לגרום למי שמסוגלים לכך להחליט שלא לקיים את הבחירות. כמובן, גם גורמים אזוריים שלא מעוניינים לראות את החמאס מתחזק על חשבון הפת"ח צפויים לגבות מהלך כזה, ואי-הסכמה ישראלית (צפויה) לקיום הבחירות במזרח ירושלים יכולה להיות התירוץ המרכזי להצדקת דחיית הבחירות עד להודעה חדשה.
ג. ירושלים (ויפו ובכלל) – המהומות האלימות כמובן מדכאות. מדכאת לא הרבה פחות החד-צדדיות והסטדרט הכפול של ההתייחסות אליהן מצד כמעט כל הכותבים שאני רואה, מימין ומשמאל. ברור שיש גורמי רקע, ומצד שני ברור שיש גורמים שיש להם עניין להבעיר את השטח. גם התפקוד של משטרת ירושלים מעורר חשש, וגם לו כמובן יש כמה סיבות רקע (שלא קשורות רק בשר אוחנה), שאליהן דווקא פחות מתייחסים. למשל – ישאלו את עצמם המבקרים את המשטרה האם מישהו מהמעגל המשפחתי או החברתי שלהם הוא שוטר.
מן הסתם, יש למהומות האלה גם שימושים פוליטיים, ולצערי אני לא אתפלא אם השיא עוד לפנינו – במיוחד אם לוקחים בחשבון שיום ירושלים יצויין יום אחד לפני סיום חודש הרמדאן ועיד-אל-פיטר.
עמדת תצפית 
לדעתי המהומות ביפו וירושלים הן תוצאה של התחזקות ההשפעה של הערבים על הפוליטיקה הישראלית. מה שקורה אצל הפלסטינים, חלוקה של הפתח לגושים הפוגעים בכוחו, קורה גם אצלנו. השנאה העיוורת לנתניהו גורמת ליהודים להתאחד ללא במע פוליטי משותף, הרי בסופו של דבר כולם עושים בערך אותו דבר, אז עדיף להעיף את המנהיג. והערבים רואים בזה סימנים לבואו של המהדי הנעלם.
אהבתיאהבתי