אז למי מצביעים?

אני לא זוכר מערכת בחירות שבה כל כך לא היה ברור לי למי אני הולך להצביע. אני עדיין שוקל להוציא את הפתקים הרלוונטיים ולתת לתצפיתנית-ג'וניור לבחור אחד מביניהם. אבל בכל זאת, אכתוב כאן כמה שיקולים מזוית המבט שלי, שאולי יוליכו בסוף גם לבחירה.

א. נקודת המוצא – נקודת המוצא היא עדיין ציונות-סוציאל-דמוקרטית (משולבת בתפישות של כלכלה מרחיבה). אז זה כבר אומר שאין מפלגה שמייצגת את זה טוב בכנסת, אבל זה בכל זאת מנקה חלק ניכר מהמפה הפוליטית: כל מה שמיאיר לפיד (כולל) וימינה לא רלוונטי. גם המשותפת ורע"ם לא. מה זה משאיר לנו (יחסית בגבולות הגזרה): מר"צ, העבודה, כחול-לבן, ואולי ליברמן (בגלל הפער הניכר בין הדימוי למעשה, המחלוקת הברורה מול נתניהו, והיבטים של כלכלה מרחיבה. אבל זה עדיין נראה לי קיצוני מדי ממש להצביע לו).

ב. ההצבעה האסטרטגית – אני חושב שאחרי השיעור שנלמד בסיבובים הקודמים, הרעיון של הצבעה למישהו אחר במטרה שהוא יהיה "המפלגה הגדולה" ולכן יהיה זה שירכיב את הממשלה ירד מהפרק. ברור לכולם שהמפתח הוא היכולת להרכיב קואליציה ולא גודל המפלגה. ואם מישהו מהמצביעים שמשמאל ללפיד מספיק דביל בשביל להצביע ללפיד או לסער כי הוא חושב שזה יתרום להחלפת נתניהו יותר מאשר קול למפלגות שמשמאל להם, שום דבר כנראה כבר לא יעזור לו.

ג. ההצבעה הטקטית – מה שכן רלוונטי הוא כמובן אחוז החסימה. מכיוון שהוא גבוה מדי, כאן בהחלט אפשר לטעון שמפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה במעט, תביא לאובדן של המון קולות, ולעומת זאת, הקול שיעביר את המפלגה את אחוז החסימה שווה בעצם שלושה או ארבעה קולות. לפי הסקרים האחרונים שאני רואה, העבודה נעה בין 6 ל-5 מנדטים, ומר"צ וכחול-לבן נעות בין 4 ל-5 (במעט סקרים), כך שאם הסקרים מדוייקים, נראה ששלושתן כנראה לא בסיכון ממשי.

אבל – אני יוצא מנקודת הנחה שאין לנו כמצביעים מספיק מידע ברזולוציה שדרושה לקבלת החלטה כזו, להצביע למפלגה אחרת בגלל אחוז החסימה. לסקרים יש טווח טעות, שהוא מאוד רלוונטי כשמדובר על קרבה של 1-2% לאחוז החסימה. הם עלולים להיות מושפעים מאחוז ההצבעה, ומחלוקת המתלבטים (והפעם יש כנראה הרבה מאוד כאלה). ובנוסף לכל אלה, בימים האחרונים לפני הבחירות אסור לפרסם סקרים, ולכן תוצאת הסקרים לא עדכנית. ולכל זה צריך להוסיף חוסר ודאות נוסף – אנחנו לא יודעים מה עושים המצביעים האחרים, ולכן אם יותר מדי אנשים יקבלו החלטה דומה להצביע למפלגה אחרת כדי "להציל אותה", זה עלול להסתיים בכך שהמפלגה המקורית שלה התכוונו להצביע לא תעבור את אחוז החסימה בעצמה.

מכיוון שכך, אני מציע לוותר על החשבונות האלה, ולהצביע למפלגה המועדפת.

ד. מצביעים לזנב ולא לראש – גם כאן, צריך להתחשב באלמנט חוסר הודאות וקשה להיות מדוייקים, אבל אני חושב שכדאי לזכור שראש הרשימה מקבל רק מנדט אחד. כלומר, הבחירה שלכם בין העבודה ומר"צ (נניח) היא לא בחירה בין מירב מיכאלי לניצן הורוביץ, אלא בין רם שפע (מספר שש ברשימת העבודה) לבין ג'ידא רינאווי זועבי או עיסאווי פריג' (מספרי ארבע וחמש ברשימת מר"צ). זה נכון שלמספר חברי הסיעה יש משמעות בגלל משמעת קואליציונית, אבל גם לזהות הפרסונלית של חברי הכנסת יש משמעות.

ה. למה לא מר"צ – כבר ב-2015 כתבתי שאני מתקשה להבין מהי ההצדקה לקיומה של מר"צ כמפלגה עצמאית, ואני עדיין מתקשה להבין את זה. למרות זאת, מר"צ לא הגיעה עדיין לאותה המסקנה כמוני. התוצאה היא שהיא שוב מנהלת קמפיין שנע בין שימוש ברגשות העויינות כלפי החרדים והימין שהיא מניחה שיש בקרב קהל המצביעים שלה, לבין קריאה נואשת למצביעי השמאל לקחת את האחריות שמר"צ לא לקחה בעצמה, ולהציל אותה מפני עצמה (כלומר, מפני אחוז החסימה). אחת המשמעויות של הקמפיין הזה היא שהוא מבטא תפישה עצמית במר"צ לפיה היא לא רלוונטית לאף מצביע שאינו גם ככה בגוש השמאל (בעיקר האגף השמאלי של העבודה, והקולות היהודים הגבוליים של המשותפת). כלומר, הפוליטיקה שלה היא מאבק על חלוקת הכוחות בתוך השמאל הישראלי, ואלה היריבים שמולם היא מנהלת את הקמפיין. אם הוא יהיה מוצלח מדי, דרך אגב, הוא יפיל את העבודה מתחת לאחוז החסימה ויגרום לאותו הפסד קולות שבשמו הוא קרא להצביע למר"צ. אני לא סובל את הפוליטיקה הזו. באופן כללי, מר"צ (מלבד האגף ה"אדום" שלא הצליח להגיע לעמדת ההנהגה בה) היא מפלגת שמאל-ליברלית קטנה שפונה לקהל נישה, שמעולם לא עוררה בי חשק להצביע לה, וגם עכשיו לא. האפשרות שמר"צ לא תעבור את אחוז החסימה תהיה מכה קשה נקודתית, אבל ייתכן שבטווח הארוך יהיו לה השפעות חיוביות. לכן יש כאן גם משמעות לזיהוי הסיטואציה: האם אנחנו נמצאים באיזו נקודת אל-חזור דרמטית, שבה מה שלא יקרה עכשיו כבר לא יוכל לקרות, או שאנחנו מניחים שיש טווח ארוך. אני נוטה לכיוון השני.

ו. למה אולי לא העבודה? – על פניו, זו היתה אמורה להיות נקודת הפתיחה המתבקשת מבחינתי. אבל  הפריימריז האחרונים לתפקיד היו"ר ולרשימה עיצבו אותה כ'מר"צ 2' – מפלגת שמאל ליברלית קטנה שפונה לקהל נישה. באופן כללי, מאוד לא התרשמתי מהרכב הרשימה, מלבד המיקום הנאה של בר-לב (פחות רלוונטי לפי כלל הזנב-ולא-הראש), והסימפטיה שלי לגלעד קריב. אבל זה אחד מהמחירים של "פריימריז פתוחים". בכל מקרה, בפעם היחידה ששמעתי את מואטי נשאלת לעניין, היא ענתה תשובה קטסטרופלית בעיני (ובאופן כללי, אני חושב שמעורבות של יועצי תקשורת בפוליטיקה היא לא רעיון מוצלח במיוחד). על הפוליטיקה של אפרת רייטן לא שמעתי גם אחרי שהשיגה את המקום החמישי ברשימה. מבחינתי משפיע גם התחביב הקטן שלי, שמלמד שזו תהיה "מפלגת ילדי תימן" (לצד מר"צ כמובן, אל חשש) – מיכאלי ומואטי כבר התבטאו בעניין (ואין לי ספק באיזה צד "נכון" הן יתייצבו אם שאלות כאלה יעלו על הפרק). נעמה לזימי (מספר תשע המסתמן כלא ריאלי) מחוייבת לעניין עוד יותר, עד כדי כך שהתבטאה בעבר שצריך להוציא משורות המפלגה אנשים שחושבים כמוני (וזה חבל, כי היא דווקא באה מסביבה פוליטית טובה). בקיצור – יש שם מעט דברים שגורמים לי לרצות להצביע להם.

ז. למה אולי כן כחול-לבן? – משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שאני חושב שאם מסתכלים על הפוליטיקה כפי שהיא – כלומר, נסיון להשפעה ממשית על המציאות שמנותב בהתאם לחלופות המעשיות ולא כמשחק של זהויות וייצוגים, ה"בגידה" של כחול-לבן היא פחות משמעותית ממה שמייחסים לה תומכיה-לשעבר-הנבגדים. הם רצו "רק לא ביבי". אנשי כחול-לבן רצו להשפיע על המציאות בכיוון מסויים. אני מבין שבמצב הריאלי, בפני כחול-לבן (או בפני גנץ, אם תרצו), עמדה החלופה של סבב בחירות נוסף (ככל שניתן היה לקיים בחירות בתקופת שיא הקורונה, ובכל מקרה משמעותן עוד כחצי שנה של ממשלת מעבר בראשות נתניהו), כניסה לממשלה עם נתניהו ופעולה מתוכה (ומעמדות שרים), או פינוי הזירה לחלופה כלשהי של ממשלת ימין-חרדים בלי כחול-לבן. מבין האפשרויות האלה ובמבחן ההשפעה על המציאות (ולא מבחן הדימוי העצמי של המצביעים), אני לא בטוח שהאפשרות שנבחרה היתה הגרועה ביותר (חוץ מאולי עבור הקריירה האישית של גנץ). אודי מנור כתב על זה בבלוג שלו. אני מעריך שלהשפעת הבחירה הזו היתה גם השפעה כלשהי על מעשי הממשלה בפועל, ושאם תומכי כחול-לבן לא היו מתנערים ממנה בכזה עלבון ומותירים אותה כ"סוס-מת" פוליטי, היא יכלה להשפיע אפילו יותר (וגם להרתיע את נתניהו מריסוק ההסכם הקואליציוני בתזמון שמתאים לו והליכה לבחירות חדשות).

הסיבה השניה היא שוב חוק ה"זנב-ולא-ראש". למרות פנינה תמנו שטה הנוראית בעיני, ב"זנב" של כחול-לבן מגיעים מיד אחריה חילי טרופר ומיכאל ביטון (את שניהם הייתי שמח לראות בנסיבות אחרות ברשימת העבודה, שבמסגרתה כבר התמודדו לכנסת בעבר), ואחריהם אורית פרקש הכהן (שהתייצבה בעבר, במחיר משרתה, נגד המונפול שיצר מתווה הגז), ואלון שוסטר, שעד כמה שהיה אפשר בכהונה הקצרה ובנסיבות שבהן התרחשה, היה כנראה שר חקלאות לא רע, לכל הפחות (וזה הרבה יותר מאשר קודמיו בתפקיד).

ח. יישבו עם נתניהו? – לגבי העבודה ומר"צ, התשובה היא שדי ברור שלא. בהרכבן הנוכחי, לא צפויות עריקות לטובת נתניהו. אם מניחים שהשאלה היא "עם מי נתניהו ירכיב ממשלה", אפשר לסמוך עליהן שהן ישארו באופוזציה, ויהיו שם יפות, צודקות, ולא משפיעות כמעט בכלל (חוץ מאשר על הדימוי העצמי של המצביעים). לגבי כחול-לבן, אני מניח ששם זו אופציה הרבה יותר ריאלית – עם כי בהרכב הזה ובהתחשב בפוטנציאל המנדטים, אני חושב שהסבירות לעריקות אישיות קטנה יותר מאשר להחלטה מפלגתית. אבל כמו שאמרתי בסעיף הקודם, אני לא בטוח שזו בהכרח הבחירה הגרועה ביותר.

בשורה התחתונה

התחלתי את הרשימה הזו בתקווה שפרישת השיקולים בצורה מסודרת אולי תוביל אותי גם להחלטה לגבי ההצבעה. ממה שאני רואה עד הנה, מתחזקת אצלי התובנה שאני מתקשה למצוא טיעונים שאינם רגשיים להצביע ל"עבודה", בעוד שהמחשבה הפוליטית, כפי שאני מבין את הזירה הפוליטית, מטה אותי לכיוון הצבעה ל"כחול-לבן". זו לא קריאה נלהבת מצידי לכל מכרי, מוקירי והקוראים בעמדה להצביע כמוני. זו התובנה האישית שלי, וייתכן גם שדעתי עוד תשתנה במהלך היממה וחצי שנשארו עד פתיחת הקלפיות. אבל אלה המחשבות שלי, נכון לעכשיו.

ותזכורת – אם נתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא, זה יהיה נחמד ברגע הראשון. ברגע השני אנחנו עלולים לגלות שלפיד/סער/בנט לא יהיו טובים ממנו.

7 מחשבות על “אז למי מצביעים?

  1. קראתי את המצע של כחול לבן, והוא נראה מאד מבטיח מבחינת הערכים המנחים , וההצעות בסעיפים שונים.
    ומתייחס למגוון בעיות מהן סובלת המדינה.
    מה הסיכוי לדעתך לתאימות בין המצע להתנהלות של חברי הרשימה של כחול לבן, בזמן אמת?

    אהבתי

    • כרגיל, אין לדעת, ולו בגלל המגבלה שמפלגה לא מקבלת החלטות לבד, אלא כחלק מקואליציה. ובודאי שככל שהמפלגה קטנה יותר, כך היכולת שלה לממש את המצע שלה מוגבלת יותר.

      אהבתי

  2. לידיעת המגיב/ה "איימי וונג" – מכיוון שהתגובה שכתבת קצת עיצבנה אותי, אני לא מתכוון לאשר אותה בשם בדוי. זה מנוגד למדיניות התגובות שלי, ולמרות שבדר"כ אני נוטה לא להקפיד, הפעם אני מעדיף שכן. רוצה שהתגובה תופיע? תעמוד/י מאחוריה בשם אמיתי.

    אהבתי

  3. לא מסכים איתך בכמה דברים.

    היתה לגנץ וכחולבן חלופה טובה יותר – לאפשר ממשלת ימין צרה זמנית, כשיש למרכז-שמאל למעשה רוב בכנסת ומשם לאזן את הממשלה ולפקח עליה, תוך כדי ניסיונות להביא עריקים מהימין או לשכנע את הסוררים (האוזר, הנדל, לוי) לאפשר לו להחליף את הממשלה. אם היו הולכים לבחירות, נכון שזה היה לוקח זמן, אבל הוא היה הולך לבחירות חזק יותר, ויכול היה להיפטר מהסוררים שהפריעו לו להקים ממשלה. המחשבה שהם יצליחו להשפיע מבפנים (בצורה משמעותית ולאורך זמן) היתה תמימה וילדותית ותקעה עוד מסמרים בארון של היכולת של ציבור המרכז-שמאל להאמין בשינוי משמעותי. וזה כבר מעשה פוליטי מאוד חמור ולא אחראי. זה לא חוכמה להאשים את התומכים שלו שאם הם היו יותר מחושבים וחכמים אז הם היו נותנים לו את הכוח לעשות יותר. פוליטיקאי (שלא לומר מנהיג) מחושב וחכם צריך לקחת בחשבון את התגובה של הציבור למעשים שלו, במיוחד התגובה של התומכים שלו, במיוחד כשברור לו שהתומכים שלו הם עלה נידף ברוח ובגלל זה מלכתחילה החליטו לתמוך באדם שלא התבטא בשום עמדה פוליטית. ובמיוחד כשולם מסביב ידעו להגיד לו בדיוק מה הולך לקרות. גנץ קיבל לידיים מתנה בדמות הישג נדיר בבחירות וחירבן אותה לגמרי. אין לדעתי דרך אחרת לראות את זה.

    בנוסף, גם אני לא חסיד גדול של אופוזיציה בכל מחיר ושל ניקיון כפיים, אבל אני גם לא מבין את הטהרנות ההפוכה של קואליציה בכל מחיר ואת התפיסה שמהאופוזיציה לא משפיעים. בגין בנה את המהפך שלו על ידי שנים של צמיחה באופוזיציה. כל המפלגות שזכו בבחירות בישראל, לאורך כל השנים, הגיעו או מהאופוזיציה או מהובלת הממשלה קודם. מעולם לא ניצחה בחירות מפלגה שהיתה רגע לפני שותפה לקואליציה של יריביה. למיטב ידיעתי זאת רוב ההיסטוריה של הפוליטיקה בעולם בכלל.
    פוליטיקה היא לא רק ההישגים הנקודתיים של איזה שר שמצליח להעביר איזה החלטה (ששנתיים אחר כך יבוא שר אחר ויהפוך אותה), אלא גם מאבק רחב יותר על תפיסות העולם של הציבור, על דפוסי ההצבעה, על ההגמוניה. ואת זה קשה מאוד לעשות כשאתה שותף בממשלה שמקדמת את כל מה שאתה נגדו. וזה דורש יותר זמן.

    יכול להיות שלפיד/סער/בנט גרועים מנתניהו בכמה נקודות של מדיניות, אבל הסכנה של נתניהו היא כבר הרבה מעבר למדיניות. נתניהו מחסל באופן שיטתי את הדמוקרטיה, כפי שאתה בעצמך כתבת בעבר. יש לו 30 מנדטים ומפלגה שתומכים בו באופן עיוור, לא משנה מה הוא עושה. הוא מסית ומחרחר שנאה, הוא ממנה ומחזיק בביצים את שומרי הסף, הוא משתלט על התקשורת. כל אחד עדיף על פניו. גם סמוטריץ' עדיף כרגע על פניו, ולו בגלל שכל אחד שיחליף אותו יהיה יותר חלש ממנו, ולכן יותר נתון ללחצים ולאיזונים ובלמים.

    אהבתי

    • א. לא ברורה לי האופציה שאתה מדבר עליה כ"ממשלת ימין צרה בפיקוח מבחוץ". אתה מתכוון שהיו תומכים בכנסת בהשבעת ממשלת מיעוט ימין-חרדים בראשות נתניהו, ואז משבשים את פעולתה על בסיס הרוב בכנסת? אני בספק אם נתניהו היה מנסה להשביע ממשלה בסיטואציה כזו, כשיש לו את החלופה לגרור לבחירות נוספות בהיעדר השבעת ממשלה.
      לגבי השאלה כמה הוא השפיע בפועל בתוך הממשלה – זו שאלה שיהיה אפשר כנראה להעריך רק ממרחק זמן הרבה יותר משמעותי. למשל, אני בכלל לא בטוח אם הסכמי אברהם היו נחתמים אם לא הכניסה של כחול-לבן (והעבודה) לממשלה.
      ואפשר להגיד שמנהיג פוליטי צריך לקחת בחשבון את הבערות הפוליטית של הבוחרים שלו, אבל זה לא פותר את הבוחרים מהאחריות למחיר הבערות שלהם (או עניינם בדימוי העצמי שלהם על פני המציאות). אני לא חושב שגנץ הופתע מהמחיר הפוליטי ששילם. אני מניח שהוא לקח את זה בחשבון כשעשה את הצעד שלו.

      ב. לא אמרתי קואליציה בכל מחיר. אמרתי בחירה אחראית בין החלופות הריאליות שמציבה הזירה הפוליטית. הדוגמא של בגין באופוזיציה היא במובן מסויים "חכמה בדיעבד". אפשר להציע שאם בגין לא היה שם, המערך היה מפסיד את השלטון למפלגה חלופית אחרת, או שבנסיבות מעט שונות, בגין היה מסיים את הקריירה כ"לוזר" נצחי. דרך אגב, אולי כדאי להזכיר שבגין היה חלק מהקואליציה בשנים -1967-1971. "למזלו" הוא פרש ממנה לפני מלחמת יום הכיפורים.
      ומהצד השני של מה שאמרת לגבי אופיה של הפוליטיקה, אפשר לטעון גם הפוך – היא לא רק המאבק הרחב על תפישות העולם, דפוסי ההצבעה וההגמוניה, אלא גם המאבק היומיומי האפור והנקודתי על יצירת התנאים שמביאים לשינוי בתפישות עולם, דפוסי הצבעה והגמוניה.

      ג. נקודתית, אני מסכים שנתניהו הוא כנראה הגרוע מהחבורה. אבל אני גם לא בונה יותר מדי על הליברליות של מתחריו בימין. אולי בניקוי מאבק ההשרדות שלו נגד הפרקליטות והמשפט, אני מניח שכל אחד מהם יפעל גם הוא כדי לשלוט על חלק גדול ככל האפשר מהתקשורת. דרך אגב, זה לא רק שנתניהו השתלט, כמו גם שהעורף הפוליטי הממשי שלו (שהוא לא דווקא 30 המנדטים הבטוחים) דאג ליצור אותם ולהשתלט עליהם למענו. ובטווח הארוך, לפיד וסער יכולים להיות ממשיכי נתניהו עם פנים יפות יותר והתנהלות מעצבנת פחות, אבל עם אורך חיים פוליטי ארוך בעשור או שניים מזה של נתניהו. ומכאן התזכורת שלי לגבי עזיבת נתניהו: "זה יהיה נחמד ברגע הראשון. ברגע השני אנחנו עלולים לגלות שלפיד/סער/בנט לא יהיו טובים ממנו."
      כמו שאנשי הימין אוהבים להזכיר לנו – היום אנחנו "מתגעגעים" ל"ממלכתיות" ול"הדר" של בגין. אין מי שיבטיח שלא "נתגעגע" בעתיד גם לנתניהו.

      אהבתי

  4. ניתוח יפה…
    אני החלטתי לא להצביע למרצ אחרי הממשלה של ברק – כשהן היו בקואליציה וויתרו על כל העקרונות שלהם "בשביל השלום" שלא הגיע. הבנתי אז שגם אם יש להם כוונות טובות, הם לעולם לא יוכלו לממש אותם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s