דינמיקה של עימות: מים לגבעתיים

אין כמובן בעיה של אספקת מים בגבעתיים. יש בעיה של אספקת מים לעיר הפלסטינית החדשה רוואבי (גבעות) . הבעיה הזו היא עדות נוספת למגמה של הרש"פ שראוי לשים אליה לב – הבחירה ליצור דינמיקה של צעדים חד-צדיים מתוך עימות מול ישראל, במקום דינמיקה של שיתוף פעולה ומענה הדדי לצרכים של שני הצדדים. הרש"פ מציבה את הבחירה הזו בדינמיקת עימות בסדר העדיפויות שלה לפני הדאגה לרווחת התושבים הפלסטינים.

תחום אספקת המים בשטחי הגדה המערבית הוא תחום מעניין ומורכב מאוד, אבל גם קשה למדי להבנה, מכיוון שלרוב הקוראים (והתחקירנים), כולל אותי אין את הידע המקצועי הדרוש בשביל להבין באמת באספקת מים, ושהרבה מהמידע המופץ הוא כלי במאבקים הפוליטיים, ולכן חשוד בהטיה.

תחום אספקת המים מול הפלסטינים הוסדר לראשונה במסגר הסכמי קהיר (אוסלו ב'). לפי העדויות, רוב משך המו"מ בנושא בוזבז בויכוח על דרישת הפלסטינים להכרה ישראלית ב"זכויות המים שלהם" ולא בדיון על חלוקת המים הממשית. עדות מעניינת לכך התפרסמה בספרו של יהודה וגמן "נח כנרתי מכנרת", העוסק בחייו של נח כנרתי, ראש הצוות הישראלי למו"מ בנושא המים. בכתבה ב"הארץ" תוארה הדינמיקה כך:

במשך כמה חודשים, מאז שהחלו השיחות בקיץ 95', לא הצליחו המשלחות להסכים אפילו על פסקה אחת בהסכם. סלע המחלוקת היה ההתעקשות הפלסטינית על כך שישראל תכיר ב"זכויות המים" שלהם. ראש הצוות הישראלי, נח כנרתי, איש אמונו של יצחק רבין, סירב בכל תוקף. לבסוף התקבלה הסכמה על הכרה כללית בזכויות המים, אך כשהחלו לדון בפרטים החליט ערפאת שהעיכוב עלול לסכן את ההסכם כולו. הוא פירק את המשלחת הפלסטינית והותיר ליד שולחן הדיונים רק את מקורבו, נביל שריף, לשעבר שגריר אש"ף בקולומביה, אשר לא התמצא בסוגיות המים ואף לא במצב הכללי בגדה.

מול שריף התייצב צוות ישראלי מיומן שהיה מצויד בנתונים, תרשימים ותוכניות לחלוקת המים בין שני הצדדים. אחד ממומחי המים הפלסטינים אמר בראיון לחוקר הבריטי יאן סלבי (שציטט אותו בספרו "Water, Power and Politics in the Middle East") כי צוות המשא ומתן הפלסטיני "אפילו לא קרא את הסכם המים לפני חתימתו, אחרת הם לא היו מסכימים לו…

על השאלה האם ההסכם היה הוגן אפשר להתווכח, ובכל מקרה נראה שהפלסטינים מקבלים כבר יותר מים ממה שסוכם. אבל העדות הזו חשובה להבנת דמותה של ההנהגה הפלסטינית תחת ערפאת, וסדרי העדיפויות שהציבה בין ביסוס שלטונה לבין רווחת אזרחיה. לכל הפחות מדובר פה בחוסר אחריות פרועה ביחס למה שאפשר לצפות מהנהגה לאומית שפניה לבניית חברה ומדינה בסביבה של תהליך שלום.

בכל מקרה, בנוסף להגדרת חלוקת  משאבי המים, ההסכם קבע את הקמתה של ה-JWC (ועדת מים משותפת), הגוף המאשר פרוייקטים של מים בשטחי הרש"פ בגדה המערבית ורצועת עזה. זו ועדה דו-צדדית, שלמעשה מאפשרת לישראלים ולפלסטינים זכות וטו הדדית בנושא. בשונה מתחומים אחרים, שיתוף הפעולה בתחום המים בשנים הראשונות ליישום ההסכם נחשב לטוב למדי, והועדה נפגשה בתדירות גבוה יותר מהתכנון, על מנת לתת מענה לצרכים של שני הצדדים. שיתוף הפעולה הזה קרס עם פרוץ האינתיפדה השניה בסוף שנת 2000.

בשנת 2009 הגיש הבנק הבינלאומי דו"ח של מחקר מפורט בנוגע למגבלות בתחום המים בשטחים. מהדו"ח עולה שמעבר לבעיות בתחום המים שנובעות ממצב המלחמה שהתנהלה בין ישראל לרש"פ ולפלסטינים, ישראל עומדת בגדול בהספקת המים לפי ההסכם, ולמעשה מכסה באספקה על התחומים בהם הרש"פ לא הצליחה לפתח מקורות מים עצמיים לפי ההסכם. בנוסף, פורט הדו"ח שורה של בעיות פנים פלסטיניות שמחריפות מאוד את מצוקת המים: שאיבה פיראטית, אובדן מים בשל תשתיות לקויות, היעדר מערכת חלוקה שיוויונית בין ישובים שכנים, חוסר בבניה של מערכות חלוקה פנימית בחלק מהישובים וכו'. אחד הקשיים העולים מהדו"ח הוא עיכוב של פרוייקטים (בעיקר בתחום טיהור השפכים) בגלל סירובם של הפלסטינים לכך שיטפלו גם בשפכים של התנחלויות שכנות. לטעמי, הסירוב הזה הוא חסר כל היגיון מצד הנהגה אחראית: הרי גם בהנחה שההתנחלות תפונה ותאוכלס בפלסטינים, לכל הנהגה המעוניינת באיכות חייהם של תושביה יש אינטרס שהם יגורו ביישוב ששפכיו מטופלים. אפילו אם התנחלות כזו תיהרס בסופו של דבר, להנהגה כזו יש אינטרס למנוע את הזיהום בתקופת הביניים. השאלה האם שפכיה של התנחלות מסויימת יטופלו או לא יטופלו לא תשפיע כהוא זה על נכונותה של ישראל לפנות אותה בהסכם עתידי, אבל תשפיע באופן מעשי מאוד על איכות חייהם של תושבי הסביבה. אבל דאגה לרווחת התושבים לחוד, ופוליטיקת העימות הלאומי ההצהרתית של ההנהגה הפלסטינית לחוד, כפי שמופיע בדו"ח:

אי-הבהירות בנוגע לפיתרון הקבע ולעתיד ההתנחלויות הופך את התכנון בקנה מידה גדול לקשה מאוד. פקיד פלסטיני הצהיר: "אנחנו חוששים לבנות פילים לבנים – קשה לתכנן כשיש 400,000 מתנחלים שיצטרכו לעזוב…"

אילוסטרציה שקשורה למים

אילוסטרציה שקשורה למים

***

ועכשיו לעניין רוואבי – מדובר בעיר פלסטינית קטנה ומודרנית שנבנית מהיסוד בשומרון. היא אמורה להיות צעד חשוב בביסוס של מעמד בינוני-גבוה מודרני בחברה הפלסטינית, שיש לו אינטרס בקיום שקט ללא מאבקים אלימים מול ישראל. היא גם פרוייקט כלכלי לא קטן של יזמות פרטית, שמוכן למכור דירות אפילו לשכנים שלי בנצרת עילית, בתנאי שהם אזרחים ישראלים ערבים ולא יהודים. אבל על נורמות הגזענות של התנועה הלאומית הפלסטינית לא נדון כאן עכשיו. בכל מקרה, העיר הפלסטינית הזו ממתינה לחיבור לצינור מים, שדורש אישור ישראלי מכיוון שהקצה שלו עובר בשטח C. את האישור הזה אמורה לתת ה-JWC, וכאן מתחילה הבעיה. ראש רשות המים הפלסטינית, ד"ר שדאד אטילי, מסרב כבר ארבע שנים לכנס את ה-JWC, כדי שלא לאשר פרוייקטים של מים להתנחלויות. בלי כינוס של ה-JWC, אין אישור לחיבור המים לרוואבי (וגם לפרוייקטים פלסטינים אחרים שמתעכבים).

עכשיו, אין ספק שישראל יכולה, וכנראה גם עושה, בשטחי הגדה המערבית פעולות בתחום המים בלי להמתין לאישור ה-JWC. כך שאי כינוס הועדה לא מונע מישראל לבצע פעולות נחוצות לדעתה בשטחי הגדה המערבית, אלא בעיקר דוחק אותה לביצוע הפעולות שלה באופן חד-צדדי, ופותחת פתח לטענות פלסטיניות על פעולה בניגוד להסכמים. שר הביטחון יעלון, שהוא הריבון הישראלי בשטח, קיווה לנצל את המקרה של רוואבי כמנוף לחץ על הפלסטינים לכנס מחדש את הועדה ולאשר שורה של פרוייקטים תוך חזרה לנורמות של פעולה בסביבה של הסכמה הדדית, ולכן לא אישר את החיבור שלה למים. אבל לפי אבי יששכרוף:

הבעיה היא שהרשות סירבה לשחק את המשחק הזה. מתברר שגם לפוליטיקאים הפלסטינים רוואבי משמשת מגרש משחקים, ובמילים אחרות, לרשות לא כל כך היה אכפת שהפרויקט האדיר הזה מתעכב, בין היתר מפני שמדובר במיזם פרטי של איש עסקים עשיר שאינו חלק מהמערכת הפוליטית הפלסטינית המסואבת. משום כך, הרשות עמדה על שלה וסירבה לכנס את הוועדה.

בשורה התחתונה, שני הצדדים נכנסו כאן למין משחק הורדות ידיים, שמשמעותו בעיקר פגיעה ברווחתם הממשית של הפלסטינים, מכיוון שהם הצד החלש שלא מסוגל לבצע פעולות חד-צדדיות בשטח. מהצד הפלסטיני, הוא מתאמץ לדחוק את ישראל לצעדים חד-צדדים, ולצייר אותה כמי ש"מונעת את חיבור רוואבי למים" למען השגת רווח לצד הפלסטיני בדעת הקהל. בנוסף, הוא משמר סביבה של עימות מולה, במקום לאפשר דינמיקה של שיתוף פעולה שמציב לפניו כמטרה את רווחת התושבים בשטח.

התרגיל הפלסטיני הזה כמעט הצליח. האינטרס הברור של חיבור רוואבי למים (שמין הסתם יקרה מתישהו), הביא לכך שיעלון אישר לבסוף באופן חד-צדדי את החיבור של רוואבי. אבל רק כמעט, כי את האישור הזה מעכב בינתיים שר התשתיות, האנרגיה והמים, סילבן שלום. למה? כי הוא מתעקש, לפי תגובת המשרד הרשמית, שמשק המים של ישראל והגדה המערבית צריך להמשיך להתנהל על בסיס הסכמים ושיתוף פעולה:

"השר שלום ורשות המים סבורים שמתן אישור חד-צדדי ללא כינוס הוועדה, שמציעים ודוחפים מספר גורמים בישראל, ישמוט את הבסיס להסדרת המשך פעילות ועדת המים המשותפת. יתר על כן, בהקשר המדיני הרחב, ההצעה עלולה להביא לפירוקו המוחלט של הסכם המים הישראלי-פלסטיני ולפגיעה במשק המים הישראלי, כמו גם לפגיעה בשיתוף הפעולה עם הדרגים המקצועיים, שיתוף פעולה שכיום מסייע לשמור על מקורות המים שלנו ומונע פגיעה באקוויפרים. אנו נשמח אם הפלסטינים יחזרו בהם ויגיעו לוועדה שתדון בפרויקטים משני הצדדים".

***

למידע נוסף (מהצד הישראלי) בנושא משק המים הישראלי-פלסטיני, אני ממליץ לקרוא את המסמך המפורט שחיבר חיים גבירצמן (פרופסור להידרולוגיה במכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר במועצת רשות המים. במשך תקופה ארוכה הוא שימש כיועץ לוועדת המים המשותפת לישראל ולפלסטינים) המציג באופן מפורט את העמדה הישראלית בנושא, ו/או לצפות בהרצאה שלו (42 דק). לכל הפחות, הוא מציג טענות משמעותיות שדורשות התייחסות רצינית מצד הפלסטינים והישראלים הטוענים ש"ישראל מייבשת את הפלסטינים".

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “דינמיקה של עימות: מים לגבעתיים

  1. פינגבק: אופק חדש ולא מפתיע: עזה ומשרד החינוך | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s