שֹפטים – מלכות המשפט ומשפט המלכות

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם  מִשְׁפַּט-צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד – כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף – לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע -דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ:  וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ – תַּעֲשֶׂה:  לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט – וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.
כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ – לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַיהוָה אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ – וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.  וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו – לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול – לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

אחד המחדלים הגדולים של יהדות ההלכה בעידן הריבונות היהודית המחודשת בארץ ישראל, הוא כשלונה לגבש יחס הלכתי אל מערכת המשפט, המתעלה מעבר לגישה הרואה בה עניין של חולין, או מבטלת את סמכותה מכל וכול מכיוון שאינה דנה "דין תורה". הקמת מערכת משפט ופעולת השיפוט עצמה, אם אינה נעשית תחת האיצטלה של בית דין רבני, אינה נחשבת למצווה. גם הזנחתה היזומה של מערכת השיטור והמשפט, "ייבושה" התקציבי ודחיקתה למצב של תת-אכיפה ועומס עצום המביא לעינויי דין ומקדם מערכת "בוררות" פרטית, לא נחשבת לפגיעה בערכי התורה.
התורה בפרשת השבוע מצווה על עם ישראל להקים לעצמו מערכת שיטור ומשפט זמינה ונגישה. שופטים ושוטרים צריכים להיות זמינים בכל שער של כל עיר, על מנת לעשות משפט צדק. זאת היא מערכת שיפוט מקומית ומבוזרת, שנשענת לרוב על הכבוד שרוכשים חברי הקהילה להשופט, ועל היכרותו הישירה עם בעלי הדין. כיום, גם אם נשמר האיסור לקחת שוחד ולהטות משפט, היעדר ההיכרות האישית והמחוייבות הקהילתית בין השופט ובעלי הדין ומורכבותו של החוק יוצרים מצב שבו ליכולתם או היעדר יכולתם לשכור בכסף נציגים מומחים שינהלו את ייצוגם במשפט יש משקל שלעיתים הוא מכריע בעיצוב הכרעת הדין הסופית. זוהי מערכת הטיית משפט "כשרה" שטרם נמצא לה הפיתרון שיגביל אותה. ולכן עדיין מרחף ברקע הדברים הציווי "צדק צדק תרדוף" כיעד של צדק מהותי שאליו צריך לשאוף בצורה מתמדת. שוב מציגה התורה את רדיפת הצדק כתנאי וכהצדקה לחיי העם בארץ ישראל.
גם התורה מכירה במגבלותיה של מערכת דין מקומית, ומסדירה את המקרים שבהם היא לא מספקת פיתרון מתאים, באמצעות הליכה למוקד משפטי אחד (כדי למנוע עירעורים ומחלוקות), שבו תתקבל ההכרעה, בין אם מדובר בסוגייה בדיני נפשות, בדיני ממונות, או בדיני נגעים, כלומר בסוגיות חילוניות ודתיות כאחד.
מדוע מוזכרים גם הכהנים וגם השופטים? אני אטען שכבר אז התקיימה הבחנה בין הדין בסוגיות הפולחן, שהן סוגיות "דתיות", ולכן נידונו בפני הכהנים, ההנהגה ה"דתית", לבין הדין בסוגיות "חילוניות" שנידונו בפני השופטים, שהיו דמויות ההנהגה ה"חילונית" של העם. פרשת שופטים לא מקבלת את הטענה שכל סוגיה צריכה להיות נידונה על פי דין תורה. היא שומרת על הפרדת רשויות, ודואגת להשאיר לסמכות השיפוט החילוני-ריבוני את הסוגיות מתחומי חיי החול, שאינן נוגעות לפולחן. סמכותה של מערכת שיפוט זו אינה פחותה מזו של מערכת השיפוט של הכהנים, והיא אינה כבולה לחקיקה נצחית שאיננה ניתנת לשינוי. הדעה הקובעת היא דעת השופט המכהן "בימים ההם". כאשר נותנת מערכת המשפט הזו את דינה, יש לציית לו. מי שמערער בזדון על סמכותה של מערכת המשפט, בין אם הדתית בתחומה ובין אם החילונית בתחומה, מערער  את יסודות הריבונות של העם בארצו. הוא מוציא את עצמו מן הכלל, ולכן דינו כרשע. זהו רע שאותו יש לבער.
אחת הנקודות היפות בתפיסת המשפט היהודית, היא האבסולוטיזם הגמור שלה. אין אדם שיש לו חוק פרטי, אין אדם שעומד מעל החוק, ואין אדם שפטור ממרותה של מערכת המשפט. מהכפיפות לחוק אין פטור לא לשוטר, לא לשר, לא לכהן, לא למלך ולא לרב. גם המלך "ככל הגויים" כביכול, שונה ממלכי הגויים, מכיוון שהוא כפוף לחוק, ואינו קובע את החוק.
חוקי המלך נועדו להגביל את כוחו של המנהיג, כדי למנוע ממנו את השלטון האבסולוטי. הוא חייב להיות אחד מהציבור עליו הוא שולט, יש הגבלה על יכולתו לצבור רכוש (בלי הפסקות של "עשייה לביתו", ובלי זעקות החרדה על ניסיון להגביל את שכר הבכירים), ויש הגבלה על המדיניות שמותר לו לנקוט. גם אם היא מביאה לצמיחה כלכלית, אסור לו לנקוט במדיניות שפוגעת בריבונותו של העם בארצו.
על הנבחר למלך מוטלת החובה לכתוב במו ידיו את ספר החוקים, ולקרוא בו שוב ושוב, כתזכורת מתמדת ששלטונו המוגבל כפוף לשלטון האבסולוטי של עיקרון משפט הצדק. הכפפתו של המלך למשפט היא ערובה למנוע ממנו להרגיש נעלה על כלל הציבור, ובכך להבטיח את אמון הציבור בשלטון ואת יציבות המערכת השלטונית.
אנקדוטה ציונית לסיום:
ב 22 לאוקטובר שנת 1902, עקב הקשיים במשא ומתן עם השולטן התורכי, נפגש הרצל עם ג'וזף צמברליין, שר המושבות הבריטי, וניסה לעניין אותו בהקמת ישות לאומית יהודית בחסות בריטית באל-עריש ובמדבר סיני. למחרת כתב בסיכום הפגישה ביומנו:
ואולם הוא לא כלל לא ידע היכן היא אל-עריש, ובכן ניגשנו אל שולחן גדול, ומבין ספרים גדולים אחרים הוציא אטלס, פתח את הספר ומצא את מצרים. בעשותו זאת אמר: "גם במצרים יהיו לנו אותם הקשיים עצמם עם התושבים".
"לא", אמרתי, "לא נרד מצרימה. שם כבר היינו".
אז צחק שנית, הפעם בהעמיקו לגחון על הספר. רק עתה הבין אותי כראוי, את חפצי להשיג נקודת-קיבוץ בשביל עם ישראל בקרבת ארץ-ישראל.
שבת שלום
שיר לשבת:
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, ומתחיל ללכת… נפגש בצעדה…
מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “שֹפטים – מלכות המשפט ומשפט המלכות

  1. אחד מחכמי ההלכה החשובים של ימי הביניים, רבנו נסים מגירונה שבספרד (הר"ן), איש המאה הארבע עשרה, צעד עוד צעד חשוב באימוץ המערכת החוץ–הלכתית: בספרו 'דרשות הר"ן' כתב כי לפי ההלכה עצמה יש צורך בשתי מערכות מקבילות — מערכת משפט 'של המלך' (הכוונה למשפט האזרחי בכלל, אלא שבזמנו היה זה שלטון מלוכני), שתקבע את הפסיקה הראלית, ומערכת משפט הלכתית, המבססת את המשפט האידאלי, הרצוי, אך לא נועדה בהכרח למימוש ראלי.(ראו רבנו נסים גירונדי, דרשות הר"ן, מהדורת ל"א פלדמן, ירושלים, תשל"ז, עמ' קפט–קצד, רא–רג; מצוטט אצל אביעזר רביצקי, חירות על הלוחות, תל אביב: עם עובד, 1999, עמ' 66). ההנחה הייתה שמערכת הענישה ההלכתית מקלה מדי (למשל, היא מענישה גנב בתשלום כפליים מערך גנבתו, ואילו גזלן, ששדד לאור היום, ייענש בהחזר הגזלה ותו לא), ודיני הראיות שלה כה סבוכים ומחמירים (שני עדים, דרישה להתראה מוקדמת, הנתבע אינו יכול להפליל את עצמו) עד כי אי–אפשר לקיים באמצעותה מערכת אכיפת חוק יעילה וחברה מתוקנת. לפי תפיסתו של הר"ן, המשפט ההלכתי — לפחות בכל הנוגע להלכות שבין אדם לחברו — נועד אפוא לשמש משפט אידאלי לימים שבהם החברה תהיה מתוקנת מן החברה דהיום. (מתוך אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, וראו שם עוד על הסוגיה החשובה שאבשלום העלה).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s