מסעי – ליל חניה על הגבול

וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס; וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת. וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת; וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם, אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם, וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן; וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל. וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת, וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה; וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם, וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה. וַיִּסְעוּ מִמָּרָה, וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה; וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים – וַיַּחֲנוּ שָׁם. וַיִּסְעוּ  מֵאֵילִם; וַיַּחֲנוּ עַל יַם-סוּף. וַיִּסְעוּ מִיַּם-סוּף; וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר-סִין. וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר-סִין; וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה. וַיִּסְעוּ מִדָּפְקָה; וַיַּחֲנוּ בְּאָלוּשׁ. וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ; וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם, וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם; וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי.
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן:  זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן, לִגְבֻלֹתֶיהָ. וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן, עַל יְדֵי אֱדוֹם; וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם-הַמֶּלַח קֵדְמָה. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, והיה (וְהָיוּ) תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ; וְיָצָא חֲצַר אַדָּר, וְעָבַר עַצְמֹנָה. וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם; וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה. וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל; זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם. וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן:  מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם, הֹר הָהָר. מֵהֹר הָהָר, תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת; וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה. וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן; זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן. וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה, מֵחֲצַר עֵינָן, שְׁפָמָה. וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה, מִקֶּדֶם לָעָיִן; וְיָרַד הַגְּבֻל, וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם-כִּנֶּרֶת קֵדְמָה. וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח; זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב.  יג וַיְצַו מֹשֶׁה, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה. שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה:  לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ – קֵדְמָה מִזְרָחָה.
פרשת מסעי מסכמת את תחנות המסע של בני ישראל ממצרים ועד סף ארץ ישראל, מסמנת את גבולות השטח אותו הם אמורים לנחול, ומציבה קריטריונים לדיני הנפשות, גאולת הדם וערי המקלט שצריך להנהיג בארץ ישראל.
נתחיל מעניין הגבול:
הפרשה נותנת רשימת נקודות מפורטת למדי, אך לצערנו חלקן לא מזוהות בימינו, או שזיהויין אינו ודאי. בכל זאת, מספיקה הרשימה לתת תמונה כללית: אם מתחילים מדרום ים המלח ונעים עם כיוון השעון, הגבול כולל את כיכר הירדן (אזור המושבים עין תמר ונאות הכיכר), וסביר להניח שגם את צפי הירדנית, ואולי גם האזור שמדרום עד עין חצבה. משם עולה הגבול מערבה (יתכן שלפי אפיק נחל צין) דרך אזור מעלה עקרבים אל החלק העליון של נחל צין, ומדרום למכתש הגדול עד אזור קדש ברנע ועצמונה, מעט ממערב לגבול הבינלאומי של ימינו באזור ניצנה. משם מתעקל הגבול צפונה עם ואדי אל עריש (הוא נחל מצרים האכזב, בשונה מנהר מצרים האיתן, הוא הנילוס, אולי בשלוחתו המזרחית שהתייבשה), עד הים. פתחת רפיח, מרחב ההגנה לפי תוכנית אלון, ראויה הייתה כנראה שתשאר בידינו גם בהתאם להגדרה של פרשת השבוע.
הגבול המערבי הוא כמובן חוף הים התיכון. האזור הפחות ברור הוא הגבול הצפוני, מכיוון שהֹר ההר המצויין כנקודה הקרובה לחוף אינו מזוהה. לבוא, היא לבוא חמת, נמצאת בקו פרשת המים של בקעת הלבנון בין מקורות הליטני למקורות העאסי (נהר ארנת), מצפון לבעל בק. בהתאם לנטיה לסמן את הגבול לאורך נחלים ונהרות, יתכן שהכוונה היא שגבול הצפון הולך לאורך הליטני (בדומה לבקשת הציונים לועידת השלום בתום מלה"ע 1, שדרשו לקבוע את הגבול ממטולה מערבה לאורך הליטני, כדי להשתמש במימיו לפיתוח הגליל), אפשרות אחרת תלך מלבוא חמת מערבה, ותכלול בתוכה את רוב לבנון. על פניו, אני נוטה לחשוב שהגבול על הליטני הוא האפשרות הסבירה יותר. צדדה היא צדד, כפר סורי שנמצא ממזרח ללבוא, מעבר לרכס הרי עבר הלבנון ועל גבול המדבר הסורי.  משם הולך הגבול ככל הנראה דרום-מערבה, לא כולל את דמשק, עד שמגיע בנקודה כלשהיא אל ים הכנרת. משם הוא זורם לאורך הגבול המזרחי על נהר הירדן, ומשאיר מחוץ לתחומי ארץ כנען את שבטי גד, ראובן וחצי המנשה, וגם את דגניה ושאר הקיבוצים שהתיישבו על האדמות שרכשו הציונים ממזרח לירדן. לפי פרופ' יוחנן אהרוני גבולות אלה תואמים את גבולות פרובינצית כנען של האימפריה המצרית במאה ה 13 לפנה"ס. דבר זה יכול לתת רמז מעניין להקשר פוליטי שהיה להתיישבות יוצאי מצרים בארץ כנען.
לעניין המסע, ואולי בעיקר החניה במסע:
ראשית מספר בתים משירו של נתן אלתרמן "ליל חניה" (חלקם לא זכו להשתלב בגרסא המולחנת):
פני עיר-נבנית בחשכתה והבהוביה,
בעיסוקה האץ חופץ מתג אל תג.
ליל חניה. פני נפחיה ואופיה
ועגלוניה של חברה בטרם גג.
פני הכוכב הקם והמרחב העג.
מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע,
היה נשקף פתאום מראה המלחמה
כמו הווי צוען, חבור יתד וחבל,
בחירותם של מסעות וחירומם
בו הכלים והחוקות בעירומם.
בו חישופה הפתאומי והפרוע
של הבדידות בין הרבים והזרים.
בו הרעות ידי אדם בַּצַּר בְּרָאוּהָ,
להיות שומרה בין איש ואיש את הקשרים,
בהשרף גשרי שכירות ומיסחרים.
ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע,
ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים,
ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח
בבניינה של ממלכה, ליל נדודים
ניצב פרוש על היחיד והגדודים.
המסע הוא זמן ביניים, (בסוציולוגית קוראים לזה לימינליוּת, ובסוציולוגית עברית סיפִּיוּת), אין לו מקום קבוע ואין לו חוקים קבועים. הוא מצב שמשתנה כל הזמן. הוא אחת החוויות היחידות שמתנהלות בהתאם לתנאי המציאות יותר מאשר הן מעצבות אותה. זמני הנסיעה ומיקומי התחנות נקבעים לפי מקורות מים ואוכל, שעות אור וחושך, אילוצים גיאוגרפיים ומגבלות הכוח של הנוסעים. במקרים רבים המסע גם מהווה גורם משווה בין הנוסעים. הוא מעמיד אותם בפני אילוצים שווים, ומאפשר להם להשוות את עצמם אחד לשני בתנאים שווים. קשיי המסע מייצרים סולידריות ושותפות בין הנוסעים, ואם הנסיעה או ההליכה עצמה היא התמודדות אישית בעיקר, הרי החניות הן זמן שיחה ועיבוד קבוצתי של החוויות. עם ישראל מגיע לארץ ישראל רק לאחר שעבר סדנת גיבוש בשטח במשך 40 שנים של נסיעה וחניה, במקום שכבר אינו ארץ מצרים, אבל הוא עדיין לא ארץ ישראל. בחוויה שהיא כבר לא עבדות, אבל עדיין לא חירות, על הדף החלק של מדבריות סיני והנגב.
חציית הירדן תהיה אקט הסיום של המציאות הזו, וכניסה אל מציאות אחרת. מעבר מהריק של המדבר ונדודי רועי הצאן, אל הארץ הזרועה והנטועה, אל ההצמדות החקלאית אל אדמת הנחלה. מי שמעוניינים להמשיך את מרעה הצאן ישארו בעבר הירדן. בארץ ישראל נכנסים למציאות שבונה בתים במקום סוכות, שמקבעת עיסוקים, מקומות וקשרים חברתיים.
חווית מסע הנדודים היא חוויה שראויה לזיכרון, גם במובן הסמלי של חג הסוכות, וגם במובן הממשי – היציאה מן השגרה אל מסעות בטבע. אחרי השחרור מהצבא צעדתי עם מספר שותפים (ובעיקר שותפות) ממרומי החרמון ועד החוף הדרומי של אילת. פרט לתחושת הרגליים של ארץ במידת אדם, שנופיה מתחלפים ומשתנים בכל יום הליכה, הייתה במסע זה חווית חופש מפעמת, כאשר האילוצים המלאכותיים של החברה האנושית המודרנית נותרים מאחור, ונותרות רק מגבלות האדם: הקושי בהתמצאות בחושך, היכולת לסחוב מזון ומים, החמצן בריאות, מתח השרירים והיבלות ברגליים.
תם ונשלם וחסל סידור ספר במדבר, על כל פסוקיו ופרשותיו. כאשר זכינו לסדר אותו, כן נזכה לעשות עם ספר דברים, וכך עם התורה כולה.
שבת שלום.
שיר לשבת:

מטות – פריבילגיה חלוצית

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד – עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה.
וַיֹּאמְרוּ, אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ – יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה: אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן:  הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהוָה.
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ – עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ נַחֲלָתוֹ. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה:  כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:  אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה, עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו, מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ – וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה – לִפְנֵי יְהוָה. 
על סף הכניסה לארץ, ורגע לאחר שהאופוזיציה הפולחנית של בעל-פעור חוסלה בעזרת הקפדתו של משה על הרג כל מדיינית שאינה בתולה, מבקשים בני גד וראובן להחריג את עצמם מעם ישראל.
הנימוק הוא מעניין, אבל מתקבל על הדעת – לאחר שניצחו במלחמות את מלכי האזור [וכאן ראוי אולי להביא כהערת שוליים את מסקנתו של הסופר מרק טווין מביקורו בארץ ומפגשו עם שבטי הבדואים של עמק החולה ואצבע הגליל:
כאן, בעין-אל-מלחה מאבד המשפט "כל המלכים האלה" את גדולתו. למקרא משפט זה[…] מצטיירים היו לפני מלכים של ארצות כגון: אנגליה, צרפת, גרמניה רוסיה וכיו"ב […] ואילו כאן, בעין-אל-מלחה […] אין משתמע ממנו אלא קומץ שבטים זעירים – פראים עוטי בלואים ועלובי-חיים כאינדיאנים שלנו, השוכנים זה בתחום הראיה של זה וש"ממלכותיהם" נחשבו לגדולות כאשר גודלן היה חמישה מילים מרובעים ותושביהן אלפיים נפש."], רואים בני שבטים אלה, שעיסוקם במקנה, שהאזור ראוי לגידול צאן ובקר, וכנראה מתאים יותר מאשר ארץ ישראל שבה נפוץ יותר העיבוד החקלאי. הם מבקשים להחריג אותם מהבטחת הארץ, ולאפשר להם להשאר בעבר הירדן המזרחי (שלפי משמעות הפסוקים האלה, ולדאבון ליבם של חובבי א"י השלמה על שתי גדותיה, נמצא ללא ספק מחוץ לתחומי הארץ המובטחת).
הפעם מתגלה שיקול דעתו הפוליטי של משה בדמות ראויה. הוא חושש שבקשתם של בני גד וראובן שלא להיכנס אל הארץ תשפיע בצורה שלילית על רצונם של בני שאר השבטים להתגייס למלאכה של כיבוש הארץ, האג'נדה האלוהית שעליה הוא מבסס את שלטון כת הכוהנים שלו, וההבטחה למנוחה ובעיקר לנחלה, שסביבה הוא מאגד את העם. משה משווה מיד את בקשתם של בני גד וראובן לחטא המרגלים, שהביא על העם מגיפה וארבעים שנות נדודים במדבר.
במאמר מוסגר, הוא מציג את בקשתם של בני גד וראובן כהשתמטות מהמאמץ הלאומי הנדרש במלחמה על ארץ ישראל.
בני גד וראובן, שמבקשים לעשות דין פרטי לעצמם (ודין פרטי הוא המשמעות המילולית של המושג "פריבילגיה"), מבקשים לעמוד במבחן העיקרי של מי שמבקש לעצמו פריבילגיות – הנכונות להצדיק אותן על סמך תרומה מעבר לרגיל. הם מתנדבים להיות חלוצי הכיבוש של ארץ ישראל, להציב את עצמם בחזית לפני שאר השבטים, ולאחר מכן לוותר על הנחלה שהגיעה להם, תמורת האישור להשאר בנחלתם החלופית בעבר הירדן.
הגשמת ההתחייבות הזו תציב אותם נקיים לפני אלוהים ולפני ישראל, למרות הפריבילגיה שלה הם זוכים.
אליטה חברתית היא מובחנת ושונה משאר החברה מעצם הגדרתה. אליטה ראויה היא אליטה משרתת. את הפריבילגיות וההקלות שהיא מקבלת במובחן מהעם, היא מצדיקה בהתגייסות מוגברת וחלוצית לשירות העם, כך שבחשבון אחרות היא תרומת לו יותר ממה שהוא נותן לה. כך בני גד וראובן, כך האליטה הרבנית של חז"ל שתבעה לעצמה זכויות יתר בזכות העמדה הייחודית שלקחה בגיבושו המחודש של העם ובניית יסודות קיומו הקולקטיבי לאחר אובדן המרכז הריבוני, וכך חלוצי תנועת העבודה הציונית, שנשענו על סיוע "המוסדות הלאומיים" בהתגייסותם לבנייתו המחודשת של המרכז הריבוני של העם היהודי.
אליטה ראויה זכאית להנות מנחלתה, גם אם היא מוציאה את עצמה מכללו של העם – דבר בלתי נמנע, מכיוון שהחלוץ תמיד נמצא לפני המחנה.
אבל זהו המצב היסודי של החלוציות – יש לה מחנה מאחוריה. גם אם היא מורדת במוסכמותיו, היא פונה אליו ולא מפנה לו גב.
חלוצים שמאבדים את הקשר למחנה, שמתנכרים אליו, שהופכים להיות חלוצים בעיני עצמם בלבד, שמשרתים את עצמם ולא את הציבור, מאבדים את הלגיטימציה להנות מזכויות היתר, והופכים להיות אליטה נצלנית. מצער לראות את התביעה הפתטית לזכויות יתר בשם "תרומה" לציבור, תרומה שהציבור כלל אינו מבקש.
נסיים בבית משירו של נתן אלתרמן "חצרו של קיבוץ", שמבין היטב את המתח הזה שבין החלוץ והמחנה שלפניו הוא חוצה את הירדן:
"עוד אמרה היא: עמדתי כמו צרוּפה
מִסִּיגָיו של עם שָׂב וכמו חַיִץ בניתי
בין תחומי לתחומו. נִבְלְלָה השפה
וְלִבּוֹ לו אומר לְמַרְאַי: נְָכְרִית היא.
ואראה את נִצנוץ שנאתו צופה
אל חיי הַבְּדֵלִים. חֲמָתוֹ ראיתי,
על אשר, כאחת מתנשאה וְחוֹצְפָה,
מִמְּעִילִי כביכול, רְבַבוֹ מָחִיתִי.
אך לכל מעשה וּמלאכה נזוּפה
– הוא עֵדִי – בבלי אומר שכמי נָטִיתִי
אם לדם או ליזע. עוֹמְסָה וּכְפוּפָה
לפניו ראשונה בְּכל סער חציתי.
אם היתה מִיָּמָיו לו שִפְחָה חֲרוּפָה –
אני שפחתו הייתי."
שבת שלום
שיר לשבת:  

פנחס – עקרונות החלוקה

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה – בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ: אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ:  לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ – בֵּין רַב לִמְעָט. 
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם:  הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן.
אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן – אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.  וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן – אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי.  כִּי אָמַר יְהוָה לָהֶם, מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר; וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ – כִּי אִם כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן.
מעטים הדימויים הנפוצים כמו דימוי חלוקת העוגה. כיצד ראוי לחלק בצורה הוגנת וצודקת את הקיים? האם ראוי להרחיב פרוסה אחת? ואם אתה חושב שצריך להגדיל אותה, מאיזו פרוסה אתה מתכוון לקצץ?
מודל חלוקת העוגה, למרות הפופולאריות הקליטה שלו, הוא מודל מוגבל וכושל לתיאור המציאות. הוא מוגבל קודם כל בגלל שבמציאות, גודל העוגה אינו מוגבל ע"י כוחות עליונים, אלא לרוב על ידי הצורה שבה מאורגנת עבודת האופים. בין אם מדובר בעוגה ממש ובין אם מדובר בתקציב ובכלכלה, לרוב ניתן לפעול בצורה שתגדיל את הכמות אותה ניתן לחלק, וההחלטה האם לעשות זאת, היא חלק סמוי במאבק על החלוקה.
מגבלה נוספת היא ההנחה השגויה שהגדלת העוגה המחולקת היא אינטרס משותף של כולם, מכיוון שהיא תביא להגדלת החלקים של כלל האוכלים. זוהי הנחה נאיבית, מכיוון שליחידים מסויימים יהיה קל ובטוח יותר להגדיל את חלקם בעוגה באמצעות נטילת חלק גדול יותר מהעוגה הקיימת (ואפילו מעוגה קטנה יותר) על חשבון חלקם של אחרים, מאשר על ידי הגדלת העוגה.
למעשה, נראה שרוב (או לפחות חלק ניכר) מהתהליכים הכלכליים-חברתיים בימינו מתנהלים באופי זה: תהליכי "הבראה" ו"התייעלות" משמעותם לרוב לא שכלול העבודה והרחבתה, אלא שהעבודה הנעשית היא אותה העבודה בדיוק (ולעיתים אף עבודה פחותה בהיקפה ובאיכותה), וההתייעלות מושגת באמצעות קיצוץ חלקם של העושים הישירים בפירותיה, והגדלת חלקם של אחרים. איש לא יטען בעד פגיעה באיכות החינוך בשם התייעלות, אבל במשך שנים מתרחש בשטח מהלך שבו חלק הולך וגדל מעבודת ההוראה נעשה בידי מורים שאינם מועסקים בתנאי ההעסקה המקובלים של מורים, אלא כעובדי קבלן שמשתכרים לפי "שעות אפקטיביות" – כלומר: העבודה שנעשית אינה יעילה יותר (למעשה, לרוב היא נעשית יעילה פחות ואיכותה נפגמת), והדבר היחיד ש"מתייעל" הוא שהתשלום שמקבל המורה ("עלותו" למערכת) הוא זול יותר. זוהי דוגמא אחת מרבות.
חבר ושותף סיפר לי פעם, שכשהיה ילד אביו הטיל עליו לחלק עוגה (אמיתית) בינו לבין אחיו, וכדי להבטיח חלוקה הוגנת, קבע את הכלל שהוא יפרוס את העוגה, אבל לאח תהיה הזכות לבחור ראשון את הפרוסה המועדפת עליו. שיטה זו מבטיחה חלוקה שווה, אבל אין זו חלוקה צודקת. חלוקה כזו, ברוח שיוויון-הזכויות הליברלי היא חלוקה מתעתעת, שנדמית כצודקת ביותר (כולם מקבלים נתח שווה), אך למעשה מבטיחה חלוקה שאינה צודקת, מכיוון שהיא מתייחסת לכל בני האדם לא בצורה שווה, אלא בצורה אחידה. אם יש דבר בטוח שניתן להגיד על בני האדם, הוא שהם אינם אחידים. 
בודאי שחלוקה המתבססת על "זכויות היסטוריות" אינה צודקת ביחס למציאות הנוכחית, השונה מהמצב בו נערכה החלוקה "ההיסטורית".
ישנן דרכים צודקות יותר:
ברטולד ברכט, בתרגומו של נתן זך, מציע חלוקה לפי היכולת לעשות טוב:
יהי הכל
שייך לכל שיוכל
להטיב עימו
שיוכל להטיב עימו

הילד לאישה האימהית
למען יגדל
העגלה לעגלון הטוב
למען ינהג בה היטב
והאדמה, למשקים אותה מים
למען תתן פריה בעיתו.

בצורה מעניינת, שיטה זו דומה למנגנון שהציע הרצל בתוכניתו ליישוב ארץ ישראל: אגודות הערים יבחרו בנחלה ויזכו בה לפי יכולתן והתחייבותן לפתח אותה בצורה האופטימלית בהתאם לתוכנית המתאר הארצית המתוכננת. שיטה זו מבחינה בשוֹנוּת האינדיבידואלית ביכולותיהם של בני האדם, ומטילה על כל אדם מטלות כפי יכולתו.
אלוהים מצווה בפרשה זו על מנגנון חלוקה שמבוסס על העיקרון של "לכל אחד לפי צרכיו". שבט גדול יותר יקבל נחלה גדולה יותר, ושבט קטן יותר נחלה קטנה יותר, כך שהחלוקה הלא אחידה הזו תבטיח רמת קיום אחידה פחות או יותר, שתשמר בסיוע חוקי הירושה והיובל. את מיקום הנחלות הספציפי הוא דורש לקבוע בהגרלה. שיטה זו מבחינה בשוֹנוּת האינדיבידואלית של בני האדם, ומספקת לכל אדם פרנסה כפי צרכיו.
התנועה הקיבוצית, מודל סוציאליסטי-וולונטארי מרהיב וייחודי ביותר, לקחה את העיקרון הכללי מאוד שהניח מרקס בהערה שולית לגבי אופיה של החברה החופשית העתידית (מרקס, ולא בלי סיבה טובה וקוהרנטית להגותו, נמנע מלשרטט מודל בהיר של חברה זו): "מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו" וחתרה בנחישות להגשמתו על שני אגפיו, הרואים באופן הומניסטי את שני פניו של האדם, כיוצר וכצורך.
נקודות החוזק של התנועה הקיבוצית היו במקומות שזכרה להתייחס לשוֹנוּת והמורכבות האינסופית של חבריה בתחומי היכולת והצרכים. נקודות הכשל שלה היו במקומות בהן שגתה בניסיון לייצר כללים אחידים עבור אנשים שהם מטבעם שונים זה מזה.
מניסיוני כחבר קיבוץ שיתופי, אני יכול להעיד כי ספק אם יש מטלה מאתגרת יותר מאשר הצורך להגדיר בשיחה משותפת, בלא תקנון אחיד וברור (שנשען על יחס שווה ואחיד), את היכולות והצרכים של החברים, ואת סדרי העדיפויות בהיענות להם על סמך היכולת. לפעמים אני מוצא שהכלי הטוב ביותר להכרעת הדברים האלה הוא בהשארתם להכרעתו המוסרית ובחירתו החופשית של היחיד, מתוך התבוננותו בפעולתם של שותפיו והיכרותו עם עצמו, האם הוא אכן תורם כפי יכולתו, והאם הוא אכן לא לוקח מעבר לצרכיו.
אמר אהרון שידלובסקי, מחלוצי העליה השניה וחבר קבוצת כנרת,  כש דווקא הניגון האינדיבידואליסטי הפרטי מהדהד כבסיס לשיתוף מתוך דבריו של אחד מחסידי השיתוף האדוקים ביותר:
אתה פשוט נולד עם תחושה מסויימת, ואין פה לא גבורה ולא חכמה ולא זה. אתה נולדת כך שזה מעסיק אותך, וזה לא. זה מעניין אותך, וזה לא. כך אתה רוצה וכך אתה לא רוצה. […] ומתוך כך בנינו את העסק הזה, כך חשבנו את הקיבוץ: רק אנשים שיחיו כפי שהם רוצים, לא יוותרו.
אני עושה כמה שרוצה (ורוצה את המקסימום), ולוקח כמה שרוצה (ורוצה את המינימום). בשבילי זה לא היה רעיון, אלה היו רגשות. רצונות פרטיים בהחלט. לא רציתי לפתור את שאלת היהודים או את שאלת הרכוש. רק את שאלותי.
אני אגואיסט. אני לא דואג לאחרים בעולם. אם אני עושה משהו קשה בשביל מישהו, אני עושה מפני שזה טוב לי ולא לו.
פרשת פנחס ממשיכה את ההתקדמות אל סגירת המעגל של סיפור יציאת מצרים. לאחר ארבעים שנות הנדודים, בני ישראל חזרו לחנות בערבות מואב שבעבר הירדן אל מול יריחו. כמו לאחר היציאה ממצרים, עושים מפקד כללי. משה כבר מקבל את ההנחיות למותו, ביחד עם התזכורת לכך שהוא לא יורשה להיכנס אל הארץ, בגלל החטא שלו ושל אהרון בפרשת מי המריבה. עם מותו של משה, ייתם לגווע דור-המדבר. במפקד המחודש, לא נמנה איש ממי שהיו בוגרים בעת היציאה ממצרים, פרט לשניים היחידים שהיו בשלים כבר אז לעלות אל ארץ ישראל: כלב בן-יפונה ויהושע בן-נון. כל האחרים, החל מהאספסוף המתאווה לבשר, דרך הזונים אחרי בנות מואב, נדב ואביהוא שנלהבו מדי בהקרבת הקורבנות, קורח ועדתו הקוראים תגר על בלעדיות הכהנים, ועד משה ואהרון, שהחרישו בדם את קריאות התגר הללו, לא היו בשלים לקחת חלק בארץ המובטחת. להם לא תחולק נחלה בישראל, ומקום קבורתם במדבר לא יוודע.
שבת שלום.
שיר לשבת:

בלק – כור היתוך פולחני

וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא. וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ:  לֵאמֹר, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה, כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי – אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר. וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי; וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים:  בָּלָק בֶּן-צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי. הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם, וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ; עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ – אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ, וְגֵרַשְׁתִּיו. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא. וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק, לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם:  כִּי מֵאֵן יְהוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם.
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק, בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת; וְהָכֵן לִי בָּזֶה, שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים.  וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם; וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק, הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ, וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה יְהוָה לִקְרָאתִי, וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ; וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי. וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי, וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּשֶׂם יְהוָה דָּבָר בְּפִי בִלְעָם;
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם – אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה – אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.
פרשת בלק מאפשרת לנו הצצה מעניינת אל עולם האמונות, האלילים והפולחן המזרח תיכוני בתקופת המקרא. עולמם של עובדי האלילים הוא עולם פלורליסטי, שמתקיימים בו מספר מקורות סמכות, ולכן הוא גם עולם מבוזר. לכל מקום ולכל אלמנט טבע ישנו האל שלו והפולחן שלו, ונראה שבין האנשים נהוג לכבד את מנהג המקום, ולקחת חלק בפולחן המקומי, ללא קושי ניכר. זוהי כנראה גם הסיבה ששליטי יוון בארץ ישראל ביקשו להכניס את פסליהם למקדש בירושלים, כצעד של ביטוי כבוד שמקורו באי-הבנה תיאולוגית, שגרמה לכך שנתפס בעיני היהודים כחילול הקודש. הם ראו בה' עוד אליל מקומי. היהודים ראו בדיוק בתפיסה הזו ערעור על בסיס האמונה בו.
הנה סיפור בלק ובלעם הוא דוגמא מעניינת: מלך מואב, שחושש מעם ישראל בעקבות הניסיון המר של שכניו, מחפש גיבוי אלוהי לשאיפה לגרש אותם מאדמתו. במסגרת החיפוש הוא פונה לבלעם, מקובל ידוע מהעיר פתור, שיטיל קללה על ישראל. אבל מהפרשה מסתבר שבלעם עצמו, למרות שהוא עצמו לא מבני ישראל , הוא נביא לה' ועוסק בפולחן ה', שמוכר כנראה בקרב עמי המזרח התיכון כעוד אליל אחד בגלריית האלילים האזורית המגוונת. בשיחה שהוא מנהל עם אלוהים, אלוהים לא מאשר לו להטיל קללה על בני ישראל, וכאשר בלעם מקריב לו קרבנות, הוא מנחה אותו לברך את בני-ישראל במקום לקלל אותם.
בקצה השני של הפרשה, נמצאים בני-ישראל החונים בנתיים בשיטים. במהלך החניה הזו בערבות מואב, הם לא מונעים את עצמם מלכבד את אלילי המקום בהשתתפות בפולחנם, כפי שימשיכו לעשות בהתמדה עם אלילי הכנענים במשך מאות השנים הבאות. במקרה הספציפי ניתן אולי להסביר את הדבר גם בכך שפולחנו של בעל פעור כלל ככל הנראה קיום יחסי מין טקסיים עם כוהנות המקדש הקדשות. למרות שזה אולי נשמע לנו פולחן מוזר, נראה שפולחן כזה היה מקובל עבור כמה וכמה אלילי פוריות בעולם הפגאני.
תפיסתם של בני השבטים היא עדיין חלק מאותו פלורליזם פולחני מקובל, ולכן במהלך גיבושם לעם יש צורך להכניס אותם לכור היתוך פולחני, ולבצר את הבלעדיות של פולחן ה', שמשמעותה גם בלעדיות כת כוהני ה'. אותה כת כוהנים מצטיירת בפרשה זו כקיצונית וקנאית בתפיסה יותר מה' עצמו. אלוהים מצווה על גינוי פומבי לראשי העם. משה אוסף את השופטים, אנשי מנגנון המשטר שלו, ומורה להם להרוג את המשתתפים בפולחן בעל-פעור. לא בטוח האם הדבר נעשה מיד, אבל כשאחד מבני ישראל מקיים את הפולחן הזה עם אשה מדיינית אל מול פתח אוהל מועד, אם מתוך שאננות פלורליסטית ואם מתוך פרובוקציה מתריסה כנגד השאיפה לבלעדיות הפולחן, יוצא פנחס והורג את שניהם. לא סתם היה זה פנחס – פנחס הוא כהן, נכדו של אהרון הכהן. הוא יוצא בראש המאבק האלים של כת כוהני ה' למען בלעדיות הפולחן לה' בעם ישראל, ומתוך כך בלעדיות שלטונם בעם ישראל. פרק זה במהלך להשלטת הבלעדיות השלטונית-פולחנית הזו עלה במחיר חייהם של 24,000 מבני ישראל.
עקרון אחדות הפולחן, שהוא אחדות הסמכות השלטונית והלגיטימציה שלה, הולך עם העם עמוק לתוך ארץ ישראל. לאחר כיבוש הארץ, המרכז הפולחני בשילה הוא גם מרכז השליטה של הכהנים, ונשאר כזה עד לכשלונם המדיני-פוליטי (ולא הרוחני, למרות שהיה מגובה גם בשחיתות מצד בניו של עלי) במלחמה נגד הפלישיתים, שהביא למותם של עלי ובניו ואובדן ארון האלוהים, שהחזקתו הייתה מקור הלגיטימציה השלטונית שלהם. המלוכה בישראל מופיעה כאופוזיציה שמציב העם לשלטון הנביא שמואל, שהחליף את שושלת הכהנים של עלי כבעל הסמכות הדתית המרכזית. שמואל מצליח להדיח את שאול, על רקע ניסיונו של שאול להרחיב את סמכותו הפוליטית החילונית ולהוסיף לה לגיטימציה דתית-פולחנית באמצעות הקרבת קרבן לאלוהים. שאול, שחושש מסיוע פעיל של הכהנים לאפוזיציה שהציב מולו שמואל בדמותו של דוד, דואג להרוג את כל הכהנים אשר בעיר נוב, שאליה התרכזו שרידי המשכן והכהנים משילה.
אבל לא לאורך זמן מצליחה הכהונה לשמור על מעמדה הבכיר. ככל שהתגבשה הנהגה פוליטית "חילונית", כך היא התאמצה להכפיף את הפולחן והכהנים תחת שלטונה. כאשר קם דוד, מלך שמסוגל בכוחו הפוליטי לאחד את העם באופן אפקטיבי ולנצח את העמים השכנים, הוא מבצר את שלטונות באמצעות השבת ארון הברית לירושלים בירתו, ובכך הוא מבטיח את פיקוחו ושליטתו על מקור הסמכות הפוטנציאלי של כת הכהנים. בנו שלמה בונה משכן לארון הזה, ומאותו אותו הרגע הופך בית המקדש למקור הפולחן הלגיטימי היחיד, ולכן גם לביטוי ללגיטימציה השלטונית הכלל ארצית של בית דוד, שדואג לשמור את המרכז הפולחני הזה תחת השגחה צמודה (למשל – הוא מגרש את אביתר הכהן מבית המקדש, לאחר שזה תמך בניסיון להכתיר את אדוניה במקומו) ולהפוך את הנביאים לאנשי חצר שדעתם נשמעת כעצה בלתי-בלתי מחייבת בלבד.
והנה, כאשר מורד ירבעם בן-נבט במלך רחבעם, צעדו הראשון הוא להקים שני מרכזי פולחן חליפיים לבית המקדש, מכיוון שהפולחן הוא מקור הלגיטימציה של השלטון, ושלטון מרכזי, בין אם הוא נתון בידיה של כת כהנים, בידיו של נביא, של מלך או של ממשלה נבחרת, אינו מסוגל להכיר במציאות של ריבוי מקורות סמכות ולגיטימציה. היהדות, שהחליפה את עם ישראל, ביססה את כוחה הרבני על חורבנו של בית המקדש כמרכז הפולחן, והחלפתו בפולחן בבתי הכנסת אשר תחת הנהגת הרבנים. עד היום, עויינים רוב הרבנים בתקיפות את רעיון חידוש הפולחן בהר הבית, מתוך ידיעה ברורה שמשמעותו היא אובדן סמכותם. מנגד, ניצבים "נאמני הר הבית", שדוחקים לחידוש צורת הפולחן הזו, בדיוק מכיוון שהיא תהיה בסיס כוחם החלופי כנגד שני מקורות הסמכות להם אינם מוכנים להיות נאמנים: הרבנים שסמכותם בבתי הכנסת, והציונים שסמכותם בכנסת ישראל.
שבת שלום.
שיר לשבת, שנרמז בפרשה: