קדושים – מצוות התלויות בציונות

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם – קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר; וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט:  לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. לֹא תִּגְנֹבוּ; וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר:  וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה. לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט – לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל:  בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ:  אֲנִי, יְהוָה. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי יְהוָה. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם – לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ – כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.   מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם:  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:  אֲנִי, יְהוָה.
רגע לפני הציווי להתקדש, עיקרון יסוד ביחסי אנוש: מותר לשנוא. אסור לשנוא בלב. 
השנאה בלב היא שנאה שאין לה פרי. היא תוססת בחללה הסגור, מתעצמת וחוסמת את היכולת להעריך באמת. היא שנאה שלא יכול להיות לה פרי, ולכן היא שנאת חינם. לעומתה השנאה החיובית, נושאת הפירות, שואפת להביא לתיקון השנוא, להביא אותו למצב שבו ניתן יהיה לאהוב אותו. לכן יש להוכיח אותו. מי ששונא בליבו ולא מוכיח את חברו, משמר את מושא השנאה. מי שמוכיח מתקן – ומביא פירות. זו שנאה שיש לה ערך. מה שאסור באמת הוא לא השנאה אלא האדישות – "לא תעמוד על דם רעך", וגם החשבון השמרני – "לא תיקום ולא תיטור". הנקמה והנטירה נשענות על האדם כפי שהיה. הן לא מאפשרות לראות אותו כפי שיוכל להיות, ואפילו לא כפי שהוא עכשיו. בהיעדר היכולת לראות את האדם משתנה, אין אפשרות לעסוק בתיקונו.
פרשת קדושים מוסיפה שרשרת ציוויים שבין אדם לחברו אל רשימת מצוות הקרבנות ואיסורי העריות. אבל גם ההצדקה של המצוות הללו היא הצדקה שבין אדם למקום. שוב ושוב מסתיימות המצוות בהצדקה – "אני ה' אלוהיך".
העיקרון המוסרי הוא לא תועלתני – יחס גורר יחס" – ולכן יחסי, אלא יחס מוסרי מוחלט – קדושים תהיו כי קדוש אני. קנה המידה המוסרי הוא לא המצוי, אלא הרצוי. אל המצוי נתפשר בהמשך, מתוך מודעות לאי-השלמוּת.
חלק גדול מרשימת הציוויים האלה לא רלוונטית למצרים ולגלות. במצרים, ובגלות בכלל, אינך קוצר את שדך, ולא בוצר את כרמך, וממילא אינך יכול להשאיר פאת שדה, עוללות ופרטים. אינך ממונה על מידות הצדק במאזנים ובכלים, ולא לך הסמכות לעסוק בכך. אינך יכול לעשות עוול במשפט, כי לא לך הממלכה, ולא לך המשפט. בוודאי אינך יכול לתת לגר מעמד שווה כלאזרח, אם אתה הוא הגר, והזרים הם האזרחים. פרשת קדושים מכילה כמה ציוויים שהם מצוות התלויות בארץ – אלה מצוות לאנשים ריבוניים, לאנשים המנהלים כלכלה (ועבודה) עברית, משפט עברי ואזרחות עברית. רק הריבונות מאפשרת לנו לעסוק כיהודים במצוות יצירת חברה צודקת – מצוות תיקון העולם.  
חוסר היכולת של האורתודוכסיה היהודית להכיל את המהפכה הריבונית שהביאה הציונות ולהכיר בסמכותה של הדמוקרטיה הישראלית כריבונות עברית מונע את עדכונה והרחבתה של ההלכה אל תחומי הריבונות העברית, ומותירים אותם, לצערנו כתחומים נטולי מצוות.
אהרון דוד גורדון, המאמין במהפכה האנושית-מוסרית הטמונה בציונות, מגדיר את הציווי הזה כבסיס ליחס מוסרי חדש אל העולם, יחס שיכול להתקיים רק ביציאה מהגלות:
"קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" הוא לא השקפת עולם חדשה (ביחס לזמן שהדברים נאמרו בו),  כי אם יחס חדש מצד האדם אל הטבע, אל האדם, אל עצמו.  וכן היא גם תחייתנו, שואפים אנחנו לצאת במידה שאפשר מן הגלות, לשוב לתחייה ולתקומה, – זאת אומרת, אנחנו באים לבקש יחס חדש אל הטבע, אל האדם, אל עצמנו, – יחס חדש לא רק בהשוואה ליחס אחרים לכל אלה, כי אם גם בהשוואה ליחסם של אבותינו הקדמונים.  אנחנו באים לבקש את יחסנו אנו.  אנחנו באים להוסיף על נחלת העבר.  אנחנו באים להוציא מבית גנזינו את כל אותה האש, את כל אותו האור, את כל אותו הכוח, שנאצר שם בתוך כור הברזל ולהשקיעם ביצירה נוסף על מה ששמור לנו שם מאבותינו.  ארבע מאות שנה של גלות מצרים נתנו לנו יחס של 'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם', ואלפיים שנה של גלות ושל פיזור בכל קצווי ארץ ייתנו לנו, נקווה, יחס לא פחות יפה ולא פחות נעלה.
והיחס הזה הולך ונברא פה, בארץ-ישראל, יותר נכון, עלול להיברא פה מתוך העבודה בתוך הטבע.
שבת שלום.
שיר לשבת:
מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קדושים – מצוות התלויות בציונות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s