כמה מחשבות על תופעה שיצא לי לחשוב עליה לאחרונה, בנוגע למה שקורה כשאנשים הופכים להיות מצליחים מספיק בתחומם, וזה לא ממש משנה באיזה תחום, והופכים מאדם בודד ל"אופרציה".
בואו נעשה תרגיל מחשבתי. קחו תחום שאתם מכירים ויש לכם עניין בו, תסתכלו על אדם מצליח מאוד בתחום, ותשאלו את עצמכם: כמה אנשים עובדים ב"הפעלה" של האדם הזה?
למשל, תחשבו על זמר מצליח. לכאורה, מדובר באדם אחד שמצליח בזכות עצמו וכשרונו הייחודי. אבל את ההצלחה הזו מפעילים ביום יום אנשים נוספים, וככל שהוא יותר מצליח, כך מדובר ביותר אנשים: סוכן, מפיק, עוזר אישי, איש שיווק, איש סושיאל (שמפעיל גם את הפרופילים ה"אישיים" ברשתות החברתיות), מלביש/ה, נהג ועוד. או ספורטאי, שיש מסביבו כמה מבעלי התפקידים האלה, אבל גם מאמן אישי, אנליסט אישי, תזונאי, עו"ד, וכדומה. במערכת הצבאית, מעל דרגה מסויימת כבר יש לך לשכה עם פקידות, רל"ש/ית, נהג, עוזרים וכו'. לאדם במערכת הפוליטית יהיו לצד מנהלי הזמן שלו גם יועצים שונים, אסטרטגים, דוברים, מנהלים לצוות שמסביבו וכדומה.
משלב מסויים של הצלחה או התקדמות מקצועית, האדם הופך להיות גדול יותר ממה שאדם אחד יכול לעשות בעצמו. הזמן שלו יקר מדי ונדיר מדי. כדי להתנהל ביעילות, הוא צריך להעביר חלק מהמשימות שלו, כולל את ניהול הזמן שלו, לאנשי מקצוע אחרים. הפעולה שלו הופכת מפעולה של אדם בודד ל"אופרציה". אחת המשמעויות של יצירת המעטפת הזו היא שאותו אדם מתחיל לחיות את חייו כשהוא מוקף באנשים שמתווכים ומסננים עבורו את העולם, ושהפרנסה שלהם תלויה בשילוב שבין ההצלחה שלו לבין שביעות הרצון שלו מהם. ברמה מסויימת של הצלחה או התקדמות, הוא גם לא יוכל יותר לפגוש את העולם הרגיל כפי שהוא: עצם הנוכחות שלו במקום ציבורי תמשוך יותר מדי תשומת לב כדי לאפשר לו להתנהל כאחד האדם, ובצירוף עם הרצון של אחרים לעשות עליו רושם טוב (כי הוא מחזיק ביכולת להשפיע לטובתם על אחרים), כל מקום שהוא מגיע אליו ורואה הוא פוגש למעשה לא המקום עצמו, אלא "הצגה" של המקום והאנשים שיפגוש, שהוכנה לקראת הביקור שלו, כך שתימצא חן בעיניו.
מהצד השני, עצם הקרבה לאותו אדם והגישה אליו הופכת להיות "הון" כלכלי ו/או חברתי. אנשים רוצים, שמחים ומתגאים על עצם הקיום של מפגש ישיר, תקשורת או קרבה לאותו אדם. לצילום איתו או לקבלת חפץ ממנו יש ערך חברתי (וכספי) כהוכחה לאותנטיות של המפגש ולקשר אל אותו אדם. הקרבה לאדם כזה היא כוח שאפשר למנף כדי להשפיע על אחרים, ולפעמים גם כדי לקבל עבורה טובות הנאה כאלה ואחרות. ולכן המון אנשים רוצים קשר איתו בשביל תחושת הערך העצמי שקשר כזה מאציל עליהם, או בגלל הרצון להנות מהתועלת שאפשר להפיק מתשומת ליבו (למשל – אם אתה מוזיקאי בולט, המון אנשים ישלחו אליך יצירות משלהם, בתקווה שתמליץ עליהם אצל מי שיוכלו לקדם את היצירה שלהם). משלב מסויים של הצלחה, הפיתויים שהעולם מציע בפני האדם לניצול לרעה את הרצון בקרבה אליו או למסחור הרצון הזה ליצירת הכנסה נוספת הם עצומים.
עבור האדם עצמו, ההצלחה המקצועית מלווה בחשיפה ציבורית, שבתורה הופכת לנכס בפני עצמה, מכיוון שאחרים מוכנים לשלם עבור שימוש בחשיפה הזו, אם תמליץ על מה שהם מבקשים לקדם. לא משנה באיזה תחום תצליח, עצם החשיפה הופכת את האדם למוצר עבור אחת מהתעשיות הגדולות ביותר והסמויות ביותר – תעשיית הפרסום, ששולטת ומפעילה למעשה את כל זירת הרשתות החברתיות, וגם חלק ניכר מיצירת התוכן החדשה, כמו פודקאסטים, וולוגים וכדומה, שמייצרים הכנסה למפעיליהם מחסויות לתוכן ו/או מפרסום בפלטפורמות שבהן הם משודרים. עבור בכירי המערכת הצבאית או ציבורית, אם לא ייעסקו בשחיתות תמורת טובות הנאה תוך כדי מילוי תפקידם, התגמול יגיע לאחר סיום התפקיד, כאשר הם יוכלו למנף את הקשרים שיצרו במהלך הקריירה שלהם, באופן שמצדיק עבור חברות עסקיות להעסיק אותם במשרות "ייעוץ" או משרות ניהול סמליות.
ברמה הנפשית, אני חושב שחיים של אדם כאלה הם חיים שונים מאוד מאשר של אדם "רגיל", והם נושאים סיכונים ומחיר מנטלי לא פשוט. כאשר כל החיים שלך מתווכים, כאשר אתה מוקף באנשים שרואים בך פוטנציאל לשרת את האינטרס שלהם, כאשר אתה פוגש את העולם כהצגה שהכינו עבורך, כשאתה נהנה מגישה לסכומי כסף גדולים, ליוקרה, כאשר אנשים רבים מציעים את עצמם בפניך – אני חושב שקשה מאוד לשמור על פרופורציה ועל התנהגות אישית הגונה וגם על יציבות נפשית לאורך זמן. הצלחה באה עם מחיר, והצלחה גדולה, לצד שפע חומרי ויכולת השפעה גדולה, באה גם עם מחיר אישי כבד.
עמדת תצפית 
תודה על הפוסט,
בתחילת הדברים נזכרתי ב "שאלות של פועל שקורא". ועכשיו גם ברשימה מאת אפרים קישון ששכחתי את שמה, על קורותיו של שר בממשלה שנשכח לשעה קלה ונאסף מאוחר יותר בידי נהגו: המציאות הבלתי מתווכת, הזרה לו ומאיימת לפרקים, שבדרך כלל הוא מבודד ממנה ומוגן מפניה.
איזו מין מעטפת צמר גפן שיש בה היבט גרוטסקי של חלוקת העבודה המשוכללת.
אהבתיאהבתי
ומהצד השני, הרצל, בתוך "משבר המינסטריון" (בספר "היכל בורבון"):
"נפילת ממשלה! את פירושו של הדבר גליתי במקרה בהביטי בה וכה בבית-הנבחרים… באולם הגדול הזה יכול מבטנו תמיד לצוד ציד בתחום ענינים הנעלים והנקלים כאחד. […]
בפתח האולם, שבו מתרוצצים בישיבות גדולות מזכירי המיניסטרים ומנהלי משרדיהם בין הסנאטורים והפריפקטים שחשו לבוא הנה, שם עמד אותו יום אדם צעיר, צנום, בעל זקן שחור, ודאי מזכיר. מתחת לזרועו החזיק הדק היטב נרתיק של עור — הוא התיק שלו המוטל עתה בספק — והביט בחרדה ובעיניים פתוחות לרווחה לתוך האולם, שבו יחרץ עכשיו גורלו שלו. כן, גורלו שלו כי מה ענין לו לגורלם של אחרים? עוד אתמול היה בידו כל הכוח של המזכיר, משך או מנע חסד, קיבל כיבודים, היה בעל בעמיו, במדינה. ומחר? מבטו לובש קדרות. את כל סערת רוחו אפשר היה לחוש על פי רעידת זויות־הפה בשעה שהצירים זרקו לתור הקופסאות שנשאו משרתי הבית את הפתקאות הלבנות והכחולות. הוא כבר חש באבדן מעמדו עד כדי כך שויתר על סבר־הפנים שאין לו חקר מימים עברו. כי מי עוד שם לב אליו ומי עוד רוצה לבוא עד חקרו? והאם לא היתה זאת איוולת מצדו שקשר את גורלו למדינאי קרתני בינוני, ללא־יצלח כזה, שנתן היום לחילק או לבילק להפילו למשואות בגלל שטות? אם בית־הנבחרים יקבל ״סדר־היום״ פלוני או אלמוני, הרי חסל סדר קבלות־פנים רשמיות, סעודות־כבוד, במקום שמגיעים לחשיבות, ללחיצת ידים, להתוודעות אל בעלי השפעה, במקום שמטפסים לאט־לאט מעלה־מעלה. זה האיש נעשה פתאום לאויב הפארלאמנטריזם. נפילת ממשלה אינה ענין נורא. סוף־סוף מפטירין כאתמול. שום דבר אינו משתנה אם כה ואם כה תהיה ההצבעה. רעה מזו נפילת המזכיר, שעליו לחזור שוב אל יושבי־קרנות בבתי־הקפה או אפילו אל עיר־מולדתו הקרתנית אך ורק באשר חילק איש־התככים, הנבל, הציע את הנוסח הנאלח: ׳׳בית־הנבחרים, בהכירו בתפקידו להגן על יסודות החוקה, עובר לסדר־היום על…״ הגנה על יסודות — איזו שטות! מי יגן על יסודות? מגוחך ומובן־מאליו כאחד. אך נואל עוד יותר הוא הנוסח של בילק, עבד־הממשלה: ׳׳בית־הנבחרים, בהיותו בטוח כי הממשלה תדע להגן על יסודות החוקה, עובר לסדר־היום על…״ והממשלה, כנופיה זו של קטנים שנטלו גדולה לעצמם, מתעקשת מתוך אהבה עצמית מוגזמת לטובת קבלת נוסחו של בילק, שכן זה מדבר על בטחון ואמון. ושל חילק — לא. אך האם חילק מדבר על אי־אמון? לא, ובכן איפוא! היש משום כך הכרח לצאת מתוך ארמון המיניסטר ? שגעון! ואנשים כאלה רוצים למשול על צרפת. רפובליקה מסכנה!"
אהבתיLiked by 1 person
נהדר
אהבתיאהבתי