יסודות לתפישת ביטחון – פרק ז' – ההגנה המרחבית

בפרק הקודם בסדרה הכרנו את המושג גבול־בר־הגנה: גבול שניתן להסתכן בספיגת מתקפה עליו ולהגיב במתקפת־נגד־מגיבה, מבלי שהסיכון יהיה גבוה באופן שמאלץ לנקוט במתקפת נגד מקדימה מול כל איום. דבר זה מודגש בהתחשב במציאות לפיה לא ניתן להבטיח בודאות שתתקבל התרעה מקדימה להתקפה. אבל מה לגבי המחיר של בלימת ההתקפה על גבול־בר־הגנה. גם אם האיום אינו קיומי, הרי שהמחיר עלול להיות כבד מאוד מאוד, כפי שראינו ב-7.10.23. בסיום הרשומה הקודמת כתבתי שהמחיר נבע מכשלון קרב ההגנה, שבו היה משקל משמעותי להזנחת מרכיב חשוב בתפישת הביטחון של אלון: "ההגנה המרחבית". בפרק זה נעסוק בהגנה המרחבית.

בעמ' 340 ב"מסך של חול", בעקבות הנצחון במבצע קדש, כתב אלון:

"מכאן כמה מסקנות ראשיות: ראשית, שהלוחמים הצעירים, שטבלו באש לראשונה במרחבי סיני, חייבים לדעת, כי אין אנו מובטחים כלל ועיקר, ממלחמה שתיערך גם על אדמתנו, ולא רק על אדמת האויב."

אחת הסיבות לטראומה הגדולה של ה-7.10.23 היא שמאז 1973, מלבד התמודדות עם פיגועי טרור וירי רקטי לעורף, לא התנהלה מלחמה בתוך שטחי ישראל – ומלחמה על יישובים מאוכלסים לא התנהלה אצלנו מאז 1948. לעומת זאת, אלון עיצב את תפישת הביטחון שלו על בסיס הנסיון של מלחמת העצמאות, והסיכון שמלחמה עתידית תתנהל שוב בשטח ישראל. במלחמת העצמאות הוכיחו את עצמם היישובים האזרחים, שנערכו בהתאם, ביכולת להפוך את עצמם לעמדות הגנה ובלימה רבות ערך כנגד הכוחות הערבים המקומיים והצבאות הפולשים, תוך השענות משמעותית מאוד על התושבים ביישוב עצמו, בנוסף לתגבורת של כוחות ההגנה וצה"ל. על בסיס הנסיון הזה והתנאים הגיאוגרפיים והדמוגרפיים, פיתח אלון את התפישה של התיישבות כבסיס להגנה מרחבית, שתגשר על פערי הגודל שבין ישראל לצבאות ערב ותהיה מסוגלת לבלום או לעכב התקפת אויב. לא פחות חשוב מכך, יכולות ההגנה של היישובים יצמצמו את ההכרח לרתק אליהם כוחות הגנה צבאיים, ובכך תשחרר את הצבא להתרכז במתקפת־הנגד.

בעמ' 255-253 נכתב [ההדגשות כאן ובהמשך שלי]:

"מבחינה כמותית עולה מספר החטיבות המגוייסות בצבאות־ערב יחד על מספר החטיבות שעשוי צה"ל להעמיד בגיוס כללי של המילואים. בתנאים הגיאוגרפיים לא חל שינוי לטובת ישראל, בעוד שמעמדה המדיני בזירה הבינלאומית נחלש לעומת מעמדה במלחמת השחרור.

לפיכך, לא זו בלבד שלא בטלה חיוניותה של ההגנה המרחבית, אלא שערכה גם עלה בשל הגברת כושר ניידותו של צבא האויב מזה, וההכרח בריכוז כוחות ישראליים מכסימליים לתפקידים אופנסיביים מזה.[…]

מצבה הכלכלי של המדינה אינו מתיר לה לקיים צבא־קבע גדול. צבא־הקבע המצומצם חייב לכלול בתוכו את הקאדרים הנחוצים לשם אימוניהם וארגונם של מגויסי שירות-החובה ולקיומו של אגרוף מחץ מרוכז ובלתי מרותק, ככל האפשר, לתפקידי בטחון שיגרתיים, למקרה הצורך בפעולה דחופה, בכל מקום שתידרש.

שילובה של ההתישבות האזרחית בתכנית ההגנה, וביחוד של ישובי הספר ואזורי התורפה, יספק למדינה תצפיות קבע קדמיות, החוסכות כוח אדם מגויס ומסוגלות לא רק להתריע על ראשית של התקפת פתע מצד האויב, אלא גם לנסות לבלום אותה, או לפחות להשהות את התקדמות האויב עד שכוחות הצבא ישלטו במצב.

[…] רשת ישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי טריטוריאלי מוצק, עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי, כתחליף לעומק הגיאוגרפי שאינו קיים.

[…] ההגנה המרחבית, אם תהיה חמושה לא בנשק קל בלבד, אלא גם בנשק כבד, נשק נגד-טנקי לסוגיו, לרבות טנקים קלים משלה, עשויה להפוך את הארץ הארוכה והצרה לבלתי חדירה, או לפחות למערכת של קיפודי-הגנה, בעלת כושר-בלימה גבוה, שתאיט במידה מכרעת את התקדמות צבאו הממוכן או הרגלי  (באזורי ההרים) של האויב ותגבה ממנו מחיר גבוה על כל שעל של התקדמות. […]

[…] ללא הגנה מרחבית המתבססת בעיקרה על ההתישבות, היה נאלץ הצבא להפריש כוחות ניכרים לתפקידים דפנסיביים. צה"ל, שהוא קטן מצבאות ערב, המכתרים את ישראל מסביב, אינו יכול להתיר לעצמו החלשת כוחו האופנסיבי."

 

היו מי שראו בפינוי היישובים בגולן במלחמת יום כיפור עדות לחוסר הרלוונטיות של ההגנה המרחבית בשדה הקרב המודרני. אלון ראה בכך עדות הפוכה. בדברים שפורסמו בספטמבר 1979 והובאו במאמר "ההתיישבות במאבק הלאומי" בספר "כלים שלובים", כתב [עמ' 171-169]:

"לאחרונה קמו עוררים על תרומתה של ההתיישבות, הכפרית והעירונית, כגורם חיוני בהגנה על הארץ […] פינוי היישובים הרכים והזעירים מרמת הגולן, בפרוץ מלחמת יום הכיפורים (1973) מנוצל להוכחת הטענה בדבר אפסות ערכה, כביכול, של ההתיישבות במערך ההגנתי.

[…] אני דוחה מכל וכל את מסקנותיהם השטחיות של המערערים והמקטרגים, ורואה בהן סכנות חמורות לישראל בעתיד. [..] אכן, נכונה העובדה כי ישובי רמת־הגולן פונו, למרבה הכאב, במלחמת יום־הכיפורים. גדולה מזו: לא היה מנוס מפינויָם בסיטואציה הצבאית שנוצרה, שהרי לא היו ערוכים לחלוטין לתפקידם בהגנה המרחבית, הן מבחינת טיבם של הביצורים ואמצעי הלחימה שהועמדו לרשותם, והן מבחינת רמת אימוניהם ושיטת שילובם במערך הצבאי.

[…] מסקנתי היא, איפוא, שונה לחלוטין: לא זו בלבד שטרם אבד הכלח על תפקידה של ההגנה המרחבית, המושתת על תשלובת של מוצבים המוחזקים על־ידי חיילי צה"ל ויישובים מבוצרים המוגנים בעיקר על ידי המתיישבים, אלא שלקחי מלחמת יום־הכיפורים דווקא הם מחייבים את חיזוקה […]

כידוע, נודע למִגננה תפקיד ממדרגה ראשונה, הן למקרה של הפתעה, והן כדי לאפשר ריכוזם של כוחות ניידים לצורך בניית עדיפות כוח ישראלי בחזית הנבחרת לביצוע מאמץ מתקפתי עיקרי. […] ריכוז כוחות הכרעה בחזית אחת, אי־אפשר שייעשה בלא לדלל יחסית את הכוחות בחזיתות האחרות. כדי להימנע מהתפתחויות שליליות בחזיתות שכוחותיהן דוללו, יש צורך בהגנה מרחבית יעילה. מכאן, שהמִגננה האיתנה היא גם צורך המתקפה המכרעת."

 

חשוב לשים לב שלצורך התפקידים שמייעד לה אלון, חייבים היישובים להיות ערוכים להגנה מרחבית, באמצעות הביצורים, החימוש והארגון המתאים. כאשר הם ערוכים להגנה כזו, ונוכחים באופן שוטף בשטחים הסמוכים לגבול, הם מסוגלים לספק התרעה בפני התקפה מתקרבת, ולהגן על עצמם ולעכב אותה עד שכוחות הצבא יתפשו שליטה במרחב. אלון לא מתייחס כאן לרבש"צ בודד ולכיתת כוננות שמסוגלת לתת מענה מעכב לחוליית טרור המנסה לחדור ליישוב עד שהצבא יגיע, אלא ליישוב שערוך לגייס מתוך אנשיו בתוך דקות ספורות כוח חמוש משמעותי, בעל יכולות להתמודד גם עם תוקפים המצויידים בנשק כבד, כלי רכב ושריון. כלומר, לא כיתת כוננות, אלא מחלקה לכל הפחות, בעלת יכולות לוחמת חי"ר ונ"ט (ואפילו שריון קל).

ישראל בעשורים האחרונים ויתרה על תפישת ההגנה המרחבית ודיללה אותה מאוד, בשם תפישת ביטחון חלופית במקרה הטוב, או חוסר חשיבה במקרה הרע. כיתות הכוננות של יישובי הגבול, שהן כוחות צבאיים הפועלים תחת פיקוד של קצין ההגנה המרחבית (הגמ"ר) של החטיבה הצבאית הרלוונטית, נבנו והוכשרו לעכב חוליה מקומית במשך זמן קצר עד להגעת הצבא. זה נבע ונתמך, בין היתר, גם מהשינוי שעבר על היישובים הכפריים בישראל, שהפכו מכפר לפרבר. אוכלוסיה פרברית שבאה למצוא איכות חיים פחות נוכחת בשטחי החקלאות הסמוכים לגבול, ופחות רואה את עצמה כלוחמת הגנה מרחבית במסגרת כיתת הכוננות. הצד השני של תפישת הביטחון הזו היתה שימוש בהיקף נרחב ביחידות צבאיות לאבטחה סטטית על היישובים, כשכמובן שעיקר הצורך בהגנה כזו מאז סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת הוא ביהודה ושומרון. אלא שגרוע מכך, אופי האיום שמולו נערך צה"ל והרגישות בחברה הישראלית לאבידות צבאיות בשגרת הביטחון השוטף הביאו לכך שבשנים האחרונות אפילו כוחות כאלה הוצאו מהיישובים והורחקו מהגבול. כך כתב בר חפץ, חקלאי מקיבוץ נירים, ב"המקום הכי חם בגהנום" [ההדגשה שלי]:

ההבנה של הצבא ושל הממשלה שחיילים הרוגים בתקופות רגיעה זה משהו שהציבור הישראלי לא מסוגל לספוג, הביאה לטקטיקה שהתבססה על תועפות של מיגון, ממ"דים, בתי ספר ממוגנים, כיפת ברזל, מיגוניות, כל מה שיהפוך את היכולת לפגוע בנו בסבבים הבאים לנמוכה ביותר, במקביל להרחקתם הפיזית של החיילים מהגדר.

התצפיות היו מרחוק והכניסו את מערכת הנשק "רואַה יורַה", אבל העובדה היא שבין נירים לגבול לא היו חיילים, היתה מחלקת טנקים שבאה והלכה וזהו. זה היה נוח לצבא שהתחיל להאמין לסיפורים של עצמו על הפתרון הטכנולוגי שיש לו לכל דבר, וזה היה נוח לממשלה, כי זה מנע את המחיר של חיכוך על הגדר בין חמאס לצה"ל.

מכיוון שהכל נראה כל כך שלו ופסטורלי, זה היה הרגע שבו גם הוציאו את המחלקות המאבטחות מתוך הישובים וצמצמו את כיתות הכוננות – הרי יש טכנולוגיה ו"מקסימום תוך רבע שעה הצבא יגיע".

 

כלומר, לא רק שצה"ל דילל את הכוחות שלו שהוצבו על הגבול וביישובים, אלא שהוא גם הפקיר את היישובים בכך שהחליש מאוד את יכולת ההגנה העצמית שלהם. במאמר שפרסם לאחרונה בנושא איש ההתיישבות בגולן ולוחם טרי (גם אם מבוגר) בכיתת הכוננות של קיבוצו, אורי הייטנר, הוא כתב [ההדגשה במקור. ההדגשה שלי בקו תחתון]:

"אילו, חלילה, מתקפת שמחת תורה הייתה משולבת, מדרום ומצפון, ואורטל הייתה מותקפת, היה כאן כלי נשק ארוך אחד, לאילן הרבש"ץ. אין צורך בדמיון עשיר במיוחד כדי להבין את המשמעות. כך היה כאן וכך בכל היישובים בגולן ובגליל. זאת, עקב החלטה מופרעת, היום זה ברור לכולם, לפני שלוש שנים, לקחת את כלי הנשק מכיתות הכוננות ולאפסן אותם במחנות צה"ל, בשל גל של גניבות נשק (למרות שכלי נשק אחד לא נגנב מיישוב, אלא דווקא ממחנות צה"ל).

עוד לפני כן, כלי הנשק של כיתת הכוננות לא היו אצל הלוחמים, אלא בנשקיה. כלומר, במקרה של התקפה על היישוב, חברי כיתת הכוננות, במקום לקפוץ למקום החדירה ולעצור את המחבלים, היו קופצים לנשקיה ומתחילים לקבל את הנשק.

בעבר, לכל תושב בקווי העימות, שהיה לוחם קרבי בצבא, היה נשק. בשנות ה-90 נלקחו כלי הנשק. וכאמור, לפני שלוש שנים – גם לכיתות הכוננות."

 

ב-7.10.23, כאשר פשטו כוחות החמאס על הנגב המערבי, הם נתקלו בכוחות צה"ל דלילים, ובכיתות כוננות שחבריהן נדרשו לקפוץ לאסוף את הנשק מהנשקיה לפני שיוכלו לצאת להגן על היישובים, ומבלי שנבנו ביישובים עמדות הגנה מתאימות. מולם הם פגשו אוייב רכוב על טנדרים ואופנועים, חמוש בממקלעים ורווי בנשק נ"ט קל. למרות כל החסרונות האלה, כיתות הכוננות לחמו בגבורה, והצליחו לעכב, להגביל ובכמה מקרים גם למנוע את פלישת הרוצחים אל היישובים. הן הצילו חיים רבים, והיו מסוגלות להציל חיים רבים עוד יותר אם היו מאויישות יותר, חמושות יותר וערוכות יותר. גם כיום, במהלך המלחמה – נכון לעכשיו בעיקר בגבול הצפון – כוחן המוגבל מאוד של כיתות הכוננות דוחף להחלטה לפנות את תושבי יישובי הגבול, ומרתק כוחות להגנה במקום שיהיו ערוכים למתקפת נגד אל תוך שטח האויב. כמסקנה מנקודת הפתיחה ומהתוצאות העגומות של טבח ה-7.10.23, כתב הייטנר באותו המאמר [כל ההדגשות שלו]:

מאז, כיתת הכוננות התרחבה והיא מונה היום 26 לוחמים, לכולם ציוד מלא, 6 מחסניות ויש עוד עשרות מחסניות מלאות בעמדות ההגנה ההתקפית. הנשק הוא אתנו, צמוד אלינו, ולא בנשקיה. יש לנו גם מקלע מא"ג ותחמושת רבה. סביב אורטל יש עמדות מגן התקפיות רבות, עמדת השער מבוצרת היטב. למעשה, זו אינה כיתת כוננות אלא מחלקת כוננות […]

ובעיניי, מה שיש היום באורטל אינו מספיק. יש צורך לחמש את מחלקת הכוננות גם ברימונים, בנשק צלפים, בנשק נ"ט, במקלעי נגב וביישוב צריך להיות גם מק"כ (מקלע כבד).

[…] היום אנו במלחמה. מחלקת הכוננות מגויסת בצו 8. יש תגבורת של מילואים בהגנת היישוב. אך מה יהיה אחרי המלחמה? האם גם אז נכון לקיים מחלקת כוננות בסדר גודל כזה, או שנחזור לכיתת כוננות קטנה?

לדעתי, ולידיעתי זה מה שיהיה – לא זו בלבד שיש להשאיר את מחלקת הכוננות בגודלה הנוכחי לפחות ולהכשיר ולצייד אותה בהתאם גם אחרי המלחמה, אלא שהדבר נחוץ אחרי המלחמה הרבה יותר מבשעת המלחמה.

 

לסיכום, מאז מלחמת ששת הימים ישראל התייצבה על גבולות ברי־הגנה,  אם כי מאז הסכם השלום עם מצרים והנסיגה לגבול הבינלאומי, ותפישת הביטחון נשענת לא על גבול בר־הגנה אלא על פירוז חצי האי-סיני. אלא שרכיב משמעותי של תפישת הביטחון הזה הוזנח וננטש למעשה. על מנת לקיים את ההתיישבות לאורך הגבול, שאלון ראה בה צורך חיוני, היא חייבת להיות ערוכה להגנה מרחבית. קל להזכר בכך בימי מלחמה. צריך להזהר משחיקה של המרכיב הזה בימי שגרה.