על סדר היום – צפון קוריאה ומערכת הבריאות

שני דברים מעניינים שקראתי בתקופה האחרונה.

תמונת לווין לילית של חצי האי-הקוריאני. האזור החשוך במרכז מראה את תת-הפיתוח של צפון קוריאה לעומת דרום קוריאה וסין השכנות.

א) קראתי במהלך הפסח את הספר "בנו של אדון היתומים" שכתב אדם ג'ונסון. הרבה זמן לא קראתי רומן טוב כזה, מבחינת חווית הקריאה שהיתה מרתקת וסוחפת (מתנצל על הקלישאות). היא גם היתה מזעזעת ומטלטלת, מכיוון שהעלילה עוסקת במציאות החיים בצפון קוריאה. וזה גרם לי לחשוב על העניין הזה: בצפון קוריאה, ככל שאנחנו יודעים כאזרחים מערביים ממוצעים, מתנהלת מזה כחמישים שנים לפחות דיקטטורה שכיום היא הדבר הכי דומה לגרמניה הנאצית/ברה"מ הסטליניסטית שמתקיים עדיין עלי אדמות. העדויות מזכירות סיוט דיסאוטופי בנוסח 1984 של אורוול, בנוסף לניצול קיצוני של כוח האדם באופן שרק קפיטליזים-מדיניתי-דיקטטורי (למערכות כאלה יש נטיה לכנות את עצמן "קומוניסטיות", אבל זה משרת בעיקר את האליטה השלטונית שלהן ואת אוייבי הקומוניזם בעולם) ללא שום רגולציה של זכויות עובדים יכול לאפשר. במילים אחרות, מחנות עבודת כפייה בהם לפי עדויות מסויימות אחוזי התמותה מגיעים ל-25% בשנה.

ובינתיים עולם כמנהגו נוהג. מאפשרים את זה כנראה שני דברים עיקריים: האחד הוא שבצפון קוריאה אין משאבי טבע בהיקף גדול שיגרור אינטרסים מערביים שייחדפו להתערבות מערבית כמו באיזור המפרץ הפרסי, והשני הוא שלמרות ניסיונות בינלאומיים לבלום את העניין, צפון קוריאה מחזיקה בנשק גרעיני וביכולת לשגר אותו, אלמנט חזק מאוד בהרתעת ניסיונות התערבות מבחוץ.

אני אסייג ואגיד שבמיוחד בהתחשב בבידוד הנוקשה שיוצר השלטון הצפון-קוריאני מהעולם, כנראה שכל המידע שמגיע אלינו מתווך ע"י מקורות ותפישות חיצוניות, וייתכן שחלק ממנו הוא הגזמות של מתבוננים מבחוץ ושל פליטים מתנגדי משטר שמנסים לזעזע את המערב באמצעות סיפורים שהם מניחים שילחצו על הכפתורים הרגשיים הנכונים. אני למשל לא הצלחתי להבין האם מתישהו אחרי פירוק ברה"מ מישהו עשה מחקר היסטורי רציני על מנת להוכיח או להפריך את כל הסיפורים האיומים שסיפרו במערב על המשטר שם. בכל מקרה, בינתיים עולם כמנהגו נוהג.

***

ב. ב"הארץ" התפרסם ראיון מעניין (עם בחירת כותרת איומה) עם ד"ר בלה קאופמן, אונקולוגית בכירה בבית החולים שיבא. בין השאר היא מסבירה למה היא חושבת שבית החולים שיבא צריך לסייע לאונקולוגים בבתי חולים בפריפריה:

למה הם זקוקים לעזרה משיבא? הרי אומרים לנו שהרפואה בכל הארץ שוויונית.

"בעיקרון היא שוויונית, אבל למעשה החולים בפריפריה נפגעים".

אבל לכולם יש את אותו סל תרופות והרופאים שם לומדים באותם חוגים כמוכם, קוראים את אותם מאמרים שאתם קוראים ונוסעים לאותם כנסים שאתם נוסעים אליהם.

"נכון, וגם המסירות של הצוותים הרפואיים שם היא אותה מסירות, אבל מה לעשות, הכלים והאמצעים שיש להם ותרבות קבלת ההחלטות שונה, וזה פוגע בחולים. כמובן שהתורים שם ארוכים יותר. אני לא רוצה להטיל דופי בקולגות, אני מעריכה אותם כי הם עובדים בתנאים קשים".

מה חסר שם?

"למשל, Peer Review (ביקורת עמיתים). כשרופא מקבל את ההחלטות לבד, ולא חשוף לסיעור מוחות, לפעמים ההחלטות שלו שונות, פחות מקובלות. עוד דבר שחסר בפריפריה הוא נגישות לניסויים קליניים, שהם פעמים רבות הדרך היחידה של חולים לקבל תרופות חדשות ויקרות בחינם. בפריפריה אין לזה מודעות. סטטיסטית, 20% מהחולים יכולים להתאים לניסוי קליני, ויש לנו מגוון עצום של ניסויים. הבעיה שבפריפריה רק חולות בודדות נחשפות ומגיעות לזה".

ולגבי ביטוחי הבריאות היא אומרת:

לפני שנים תמכתי בהוצאת הביטוחים המשלימים מידי הקופות, כי יש פה אנומליה – הגוף שמקבל כסף מהמדינה (קופת החולים) ונותן לאנשים את הטיפולים שמגיעים להם גם מתעסק בלמכור להם סוג של ביטוח פרטי. זה נראה לי לא בסדר. חשבתי לעצמי שתרופות מצילות חיים מקומן בסל התרופות הממלכתי, ולא ייתכן שדווקא לחולות הכי חלשות שאין להן כסף לביטוח משלים לא יהיו תרופות. […] אני מוכנה לחיות עם זה שיחזירו את התרופות לביטוח המשלים, אבל שהמדינה תיקח על עצמה את הביטוח המשלים לעשירונים שאין להם. שלא ייווצר מצב ששוכבים שני אנשים באשפוז יום – אחד יכול לקבל תרופה מהביטוח שלו, והשני לא. אכעס אם המדינה לא תיקח על עצמה את ביטוח החמישון התחתון, שאין לו ביטוח משלים וכמובן לא ביטוח רפואי פרטי.

ומה יש לה להגיד על הרפואה הפרטית?

בעיניי, זו הרפואה במירעה. אנשים בטוחים שאת הטיפול הכי טוב הם יקבלו מהרופא הפרטי מחוץ למערכת הציבורית, ופונים אליו. הרופא הזה יכול להיות מנהל מחלקה מוכשר, אבל בדרך כלל בפרקטיקה הפרטית אין לו מסגרת שבה הוא מתייעץ בפורום מולטי־דיסיפלינארי. לפעמים הוא יעשה פרוצדורה מבלי שיש עליו בקרת עמיתים. זה מוביל לפעמים לפרוצדורות מיותרות, לא נכונות. זה קורה באונקולוגיה פרטית".

איך זה בעולם?

"הרופאים בארה"ב מתוגמלים לפי הטיפולים, בעיקר טיפולים כימותרפיים, ואילו על טיפולים דרך הפה הם לא מתוגמלים. אז הם נותנים הרבה יותר כימותרפיה בהשוואה לפה. גם בישראל יש כבר מכונים אונקולוגיים פרטיים או מכונים של קופות שעובדים בהם רופאים שכנראה מתוגמלים על פי הטיפול שהם נותנים, ואז השיקול הרפואי מתערבב בשיקול הכספי. ברפואה הפרטית הולכים למנתח פרטי, ואז חוזרת תשובה מהפתולוגיה ואתה לא יודע עם מי לדבר. יש שטף של רפואה פרטית, ואני חושבת שזה פחות טוב לחולים. […] אני חושבת שצריך לנתק לגמרי את הרפואה הפרטית מהציבורית, להגיד לרופאים לבחור ביניהן, ואת מי שיישאר במערכת הציבורית לתגמל היטב. אני לא חושבת שרופאים ינהרו החוצה."

בקיצור, לבריאות.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “על סדר היום – צפון קוריאה ומערכת הבריאות

    • מכיר דיקטטורות. מכיר דיקטטורות שקראו/קוראות לעצמן קומוניסטיות. לא מכיר מדינה קומוניסטית.

        • במקרה הזה, אתה משתמש בו כטיעון קש. יגאל עמיר, עד כמה שאפשר לבחון שאלת זהות דתית כעניין אובייקטיבי, היה אדם דתי: הוא התחנך בחינוך דתי, הקפיד (כל הידוע לנו) על קיום מצוות על פי ההלכה ועל אורח חיים דתי (בית כנסת, תפילין, לבוש וכו').
          המדינות המדוברות היו (וחלקן עדיין) באופן אובייקטיבי דיקטטורות אולטרא היררכיות, שבהן מיעוט קטן מחזיק בשליטה אבסולוטית על כלל ההון. זה נשמע כמעט כמו תיאור מושלם של מערכת קפיטליסטית (ברגע שמנקים ממנה את הפנטזיות והרטוריקה של "השוק החופשי"), פרט לרטוריקה ולצבע הדגלים. לעומת זאת, הן נעדרות לחלוטין סממנים אובייקטיביים של קומוניזם: שליטה של העובדים (של העובדים, לא בשם העובדים) על ההון, חברה שחותרת ליחסים לא-היררכיים ולמיעוט בכפיה, ניהול עצמי של העובדים באופן דמוקרטי-פדרטיבי, תגמול בהתאם לצרכי העובד וכו'.

          • כן, אבל מדובר ב*הגדרה מחדש של המבוקש* : המבחן של *מערכת פוליטית* הוא לא בקיום התיאורטי שלה, אלא במימושה בפועל. כל המדינות האלה נוסדו מתוך תנועות ומהפכות קומוניסטיות (גם לפי הגדרתך) וכולם הפכו לדיקטטורות, עד האחרונה שבהם. לפני שהזוועות שלהם נודעו, הם נחשבו כדוגמא ומופת בעיני רבים, כולל קומוניסטים שהיית מעריך.

            הדימיון ליגאל עמיר הוא לא לצורך קנטרנות, אלא לצורך קבלת אחריות וחשבון נפש.
            בוא נזכיר את דבריו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל שאחרי רצח רבין, הגיב לקולות שכפרו בכך שיגאל עמיר צמח בערוגות הציונות הדתית: "לפני עשרה ימים היינו מציינים אותו כסמל להצלחה… הלוואי שיכולנו לומר שמה שנעשה, נעשה כל כולו, לא בגין הדרך שבה עבר הבחור או בגלל החינוך שקיבל, אלא 'למרות' הכול. עלינו לשאול את עצמנו 'האומנם ?!'".

            אי אפשר להתנער מערימת הגופות שהרעיון הקומניסטי השאיר אחריו בהיסטוריה הממשית ולדון בו כאידיליה. זה חוסר אומץ וחוסר יושר וסירוב לקבלת אחריות. צריך לשאול למה כל תנועה קומוניסטית סיימה כדיקטטורה. או : מה ברעיון הזה מכיל זרעים של אלימות ורצחנות. רק כך אפשר לתקן.

            • אתה טוען פה טענה שאני לא טענתי, לפיה המדינות האלה נוסדו מתוך תנועות ומהפכות קומוניסטיות, ואז בונה עליה את שאר הטיעון. מי שמכיר את המהפכות האלה מקרוב יודע ששוב, פרט לרטוריקה הפרקטיקה של התנועות שהובילו אותן היתה רחוקה מקומוניזם, ובד"כ האוייבים הראשונים שהם מיגרו היו "קרוביהם הרעיוניים" מהאגף הסוציאליסטי והסוציאל דמוקרטי. לגבי ההערכה בזמן אמת, דמויות בולטות ומשפיעות בתנועת העבודה בארץ ישראל, ביקרו בזמן אמת את המהפכה הבולשביקית וזיהו בה את שורשי הרע שהיו עתידים להתגלות בהמשך (באותן השנים ממש בהן יצרה תנועת העובדה בארץ ניסיון קומונלי לתפארת).
              אז אני חוזר למדדים *האובייקטיביים* שסימנתי קודם, ומחזיק בטענה שלי שבכל מדד אובייקטיבי וממשי רלוונטי, לא מדובר בניסיונות קומוניסטיים.
              לגבי ערימת הגופות – אפשר לשים את הדברים גם בהקשר אחר: המשטרים המדוברים מימוש בארצותיהם מהפכה משמעותית מאוד באורח החיים: מהפכה תעשייתית מזורזת. אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שפחות או יותר כל מהפכה תעשייתית, החל מאנגליה, והלאה דרך ארה"ב ומקומות נוספים, עברה על ערימות של גופות.

          • באות מידה, אגב, שמעתי רבים שטוענים שמעולם לא הייתה מדינה פשיסטית : שהרי פשיזם פירושו ראיית הפרט רק כחלק מהכלל, ולכן אין משמעות לרקע ההיסטורי, האמונה הדתית או המוצא האתני מבחינת מדינה פשיסטית, רק התרומה למדינה.

            אני חושב שזאת התחמקות (בלשון המעטה), מה דעתך?

            • אני לא שמעתי את הזו, ומי שטענו את זה בפניך בחרו בהגדרה צרה ויצירתית מאוד לפאשיזם. אם כי אפשר לציין שבהשוואה לנאציזם שנסמך על תורת הגזע ודחה את מי שאינם ארים, הפאשיזם האיטלקי היה הרבה יותר מכיל כלפי קבוצות אחרות, בתנאי שהיו מוכנות לאמץ זהות ונאמנות איטלקית, כך שזה די הולם את ההגדרה שהוצאה כאן (שכפי שציינתי צרה מאוד ולכן רחוקה מלהיות הגדרה מספיקה לפאשיזם).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s