פלורליזם וריבונות

הרשומה הזו מבוססת על פוסט שפרסמתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל ידעתי שעוד יהפוך לרשומה. הדברים נכתבו כתגובה לפוסט הזה של הלה ברק קלור, מרכזת תוכנית אקדמית ללימודי יהדות ארה"ב (אם אני לא טועה, תוכנית רודרמן באוניברסיטת חיפה), שמקנא בפלורליזם של יהדות ארה"ב.

 

התיאור של הלה את המפגש של סטודנטים יהודים-ישראלים עם הקהילה היהודית בארה"ב וההבדל שהוא מסמן בין שתי צורות הקיום של היהדות, הוא נקודת עיוורון נפוצה למדי בקרב יהודים-ליברלים בישראל.
בהכללה, בעיני יהודים-ליברלים בישראל, יהדות ארה"ב נראית מגוונת ופלורליסטית (ופורחת ותוססת), בעוד שבישראל הם רואים גרסה אורתודוכסית נוקשה, אנטי-פלורליסטית וכמעט בלעדית.
אבל הפרספקטיבה הזו שגויה לטעמי מן היסוד. להמשיך לקרוא

בנון עם טאוב ועוד טאוב

דברים ששווה לשים אליהם לב בשני דברים של גדי טאוב שהתפרסמו בהארץ. ושווה לשים אליהם לב למרות שחברים שלי שלמדו ולימדו בחדווה את ההגות של טאוב כשביקרה בחריפות את הפוסט-מודרניזם מבקשים להחרים את כתביו כאשר הוא מבקר את הליברליזם של פוליטיקת הזהויות (ובעיקר כשהוא לא מקבל את העמדה הרווחת של הליברליזם הזה בנוגע לזנות). אבל מה לעשות שלביקורת הזו יש כמה טענות רציניות מאוד?

להמשיך לקרוא

תשעה באב ציוני

רשומה זו מבוססת בעיקרה על פוסט שפרסמתי בפייסבוק* בשנה שעברה.

בשביעי באוקטובר 1973, כשמשה דיין דאג להפיץ למי שצריך להפיץ את הידיעה על כך שהתריע ש"הבית השלישי בסכנה", לכל אדם בישראל, וגם לכל מי ששמע על הסיפור מאז, היה ברור על מה הוא מדבר. היה ברור למרות שעל הר הבית עמדו עדיין מסגדי עומר ואל-אקצא. היה ברור כי מנקודת המבט הציונית, הבית השלישי הלך והוקם במהלך שהחל במחצית השניה של המאה ה-19 והולך ונמשך עד ימינו, וקיבל חותמת רשמית ב-ה' אייר ה'תש"ח עם יצירת הריבונות היהודית הרשמית. למי שצריך תזכורת, מנורת המקדש החדש כבר ניצבת, עצומה, במקום המיועד לה: בליבה של ירושלים, על הקו הישר המחבר את המשכן, משכנה של כנסת ישראל, עם בית הדין הגבוה לצדק. להמשיך לקרוא

מתי תשעה באב?

תשעה באב, על זה אין מחלוקת, הוא יום צום לזכר חורבן בתי המקדש, למרות שקרו בו עוד שלושה דברים רעים לאבותינו. אבל מאיפה הופיע תשעה באב?

מלכים ב':

(ח) וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ־בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם: (ט) וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית־יהוה וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל־בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת־כָּל־בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ:

ובכן, ייתכן ששמתם לב כאן לדבר מביך. לפי ספר מלכים ב', כתוב במפורש שבית יהוה נשרף ב-ז' באב להמשיך לקרוא

ברירת האין ברירה – מדרש שיר למאיר אריאל

לפני כמה חודשים התבקשתי לכתוב מדרש שיר לאחד משיריו של מאיר אריאל לאירוע שלבסוף לא התקיים. כשניגשתי לכתוב, עברתי על ספר השירים, והגעתי לאחד הפחות מוכרים מהם. הנה הוא לפניכם. 

אין ברירה – אין דבר כזה / מאיר אריאל

 

נמאס לי לשמוע אותך אומר אין ברירה
ואני מקווה שתגמל מזה במהרה

 

כי אם אין ברירה – על מה מתלבטים
ואם לא היתה ברירה – על מה מתחרטים
אתה מעדיף, מבכר, בוחר
זה כל החופש שיש, אין אחר
אז אל תזלזל בו ואל תיתמם
אמור שהעדפת לא להתקומם –

להמשיך לקרוא

חברה מסוממת: מגפת האופיואידים הורגת את אזרחי ארה"ב

אחד ההיבטים המעניינים והמודחקים של החברה המערבית-קפיטליסטית, שאותם הזכרתי בעבר הוא צריכה אוניברסלית של סמים ממכרים, בדרגת סיכון וחוקיות משתנה (סוכר, ניקוטין, קפאין, גראס, אלכוהול, רטאלין, הרואין, משככי כאבים, תרופות נוגדות דיכאון ועוד ועוד) ולרוב גם במתאם לריבוד מעמדי. שחר סמוחה פרסם ב"גלובס" כתבה מעניינת שמציגה נתונים מהממים על ההתמכרות של ארה"ב למשככי כאבים אופיואידיים, כלומר, הקרובים הכימיים החוקיים של ההרואין להמשיך לקרוא

אופטימיות זהירה: מצב החינוך בחברה הערבית בישראל

קריאה בפרק העוסק בהשכלה ותעסוקה בקרב צעירים ערבים בתוך "דו"ח מצב המדינה 2017" של מרכז טאוב נותנת לדעתי שתי סיבות לאופטימיות זהירה. אחת בנוגע למצב הנוכחי, ואחת הצופה פני עתיד. 

להמשיך לקרוא

בעין העדשה – דצמבר

א. ביקשו ממני לצלם באירוע הדלקת נרות חנוכה בקיבוץ, שבו התארח גם ראש העיר. אני מבטיח לכם שבין השאר צילמתי גם את הנוכחים באירוע.

להמשיך לקרוא

תכחיש לי ואכחיש לך – הכחשת שואה כפעולת תגמול

הכחשת שואה היא טאבו בישראל. לפחות היתה. בחוגים מסויימים היא מופיעה מחדש, ככלי לניגוח פוליטי, וכמעט שלא זוכה לתגובה ככזו. על זה ועוד תופעות בשיח בעקבות הטענות לחטיפת ילדי תימן (והמזרח והבלקן כמובן, איך אפשר לשכוח).

להמשיך לקרוא