חלומות בציון: על שלוש אוטופיות ציוניות

לכבוד יום הרצל, אני מעלה כבוד יום הרצל, אני מעלה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: \"מסע לארץ ישראל בשנת ת\"ת באלף השלישי\" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), \"תל-אביב\" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו\"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).\nכל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר \"חברת השוק\" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת \"השוק החופשי\". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.\nבשונה מהאוטופיה התנ\"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.\nישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.לה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השלישי" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), "תל-אביב" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).

כל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר "חברת השוק" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת "השוק החופשי". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.

בשונה מהאוטופיה התנ"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.

ישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.

לנוחות הקוראים, ניתן להוריד את המאמר כאן ב-pdf, או להמשיך לקריאה כאן בהמשך.

להמשיך לקרוא

בתי המדרש החדשים

אחרי הרשומה הקודמת, שעסקה בשלושת הבתים היהודיים שלאחר חורבן המקדש, הרשומה הזו תעסוק בבית המדרש בימינו, ובעיקר בבית המדרש החדש.

גם כאן, למרות שזה תחום שאני עוסק בו, הידיעה שלי מן הסתם לא מושלמת, וייתכן שבתי מדרש מסויימים הצליחו להתגבר על האתגרים שעליהם אצביע כאן. במידה וכן, אשמח לשמוע על כך. הדברים בחלקם, הם דברים קשים. אין בהם מטרה לפגוע, ונאמנים פצעי אוהב…

שכל מה שכתוב כאן מייצג אותי ואת עמדותי, ולא את הגוף שבו אני מועסק.

להמשיך לקרוא

שלושת הבתים החדשים

רשומה שמבקשת להציע כמה הבחנות לגבי מוסדות תרבות מרכזיים בהיסטוריה של העם היהודי, ואולי גם משמעויות שעולות מההבחנות האלה. בעקבותיה תבוא רשומה שתעסוק בדפוסי לימוד שונים בבתי המדרש המתחדשים.

אני מסייג שההשכלה הפורמלית שלי בנושאי מחשבת ישראל והיסטוריה של התקופות האלה מוגבלת – ובכל מקרה, בחלק מהדברים אני מתייחס לנראטיב ההיסטורי ולא להיסטוריה עצמה – כך שאני מקווה שאם אני עושה כאן שגיאות, הן לא חמורות מדי…

סייג נוסף, מכיוון שהנושא משיק לתחום העיסוק שלי, הוא שכל מה שכתוב כאן מייצג אותי ואת עמדותי, ולא דווקא את הגוף שבו אני מועסק.

להמשיך לקרוא

כשהפוליטי הוא האישי

רשומה שפורסמה לפני כשבוע כרשומת אורח בבלוג "הינשוף" של פרופ' דני אורבך, על הפוטנציאל הבעייתי בהפיכת העיסוק בפוליטיקה לתחביב ולחלק מהדימוי העצמי (והסביבתי) של האדם. היא מתקשרת לסוג השני, המעורבות האידיאולוגית", מבין שלושת סוגי המעורבות הפוליטית שעליהם כתבתי בעבר

בעקבות הערה של הקורא יותם גבעולי, שיניתי בכמה מקומות גוף המאמר בכמה מקומות את השימוש במילה "זהות" (במובן של identity), והחלפתי אותה ב"דימוי" (image). 

להמשיך לקרוא

העדויות שעל קרטוני החלב: היסטוריה, זכרון ואמנות

לפני מעט יותר משבועיים הוצג במסגרת תערוכת הבוגרים של בצאלאל פרוייקט גמר בתקשורת חזותית שיצרה קשת כהן, בשם "1,053". כהן סידרה במדפים לאורך קיר שלם 1,053 קרטוני חלב, שכל אחד מהם מייצג מקרה של היעלמות שנחקר במסגרת שלושת גופי החקירה הראשונים שעסקו בפרשת ילדי תימן וגו'. על כל קרטון הודפסו שם הילד והוריו, לצד עדויות שנמסרו מהוריהם. בפוסט שפרסמה כהן היא כתבה:

חילצתי מתוך כל דו״ח את המילים שזועקות את המחדל וצבעתי בהן קרטוני חלב כמספר הילדים. […] אני לא מבקשת להכריע בין העמדה שטוענת לחטיפה ממסדית לבין זו שטוענת לאי-סדר מצער של מדינה בראשיתה, אני מבקשת להשמיע את קולן של משפחות שהתמודדו עם אטימות, הסתרה והשפלה של הממסד.

אלא שגם בלי לבקש להכריע בנוגע לשאלה מה היה או לא היה, בדיקה די מקרית של עדויות כאלה שהודפסו על קרטוני החלב מגלה, באופן די אופייני ביחס לפרשה, שהן לוקות באי-דיוקים ובעיות אמינות קשות. והפעם אני לא מתייחס לפער שבין תוכן העדות למסמכי המקור ולממצאים שאותרו במהלך חקירת המקרה, אלא לפערים משמעותיים בין העדויות כפי שהודפסו על הקרטונים, לבין העדויות כפי שהן קיימות בתיקי החקירה ובפרוטוקולים של הועדות. כלומר, מה שמודפס על הקרטונים הוא לאו דווקא קולן של המשפחות. להמשיך לקרוא

קיצוניות, מצויינות, מקצוענות וציונות

חזרה לטור בן מאה של י.ח. ברנר, בעקבות "מכתב שמינסיטים" נשכח, שמציע זווית מעניינת לטעמי על שאלת החלוציות, ההגשמה, האליטה והאליטה המשרתת. 

להמשיך לקרוא

על צדק, חלוקה, וצדק חלוקתי

בתקופה האחרונה, בהקשר למריבה על הגישה אל נחל אסי בניר דוד, נתקלתי שוב במושג "צדק חלוקתי". אני עושה כאן נסיון להסביר למה הוא עושה לי "אלרגיה", למרות שהיא לא בהכרח נגרמת מהמשמעות המדוייקת שאליה מתכוונים המשתמשים בו. הקוראים יזכו לכמה מובאות ספרותיות, הגותיות ומוזיקליות במטרה להמחיש את הרעיון שלי.

להמשיך לקרוא

שמאל, ימין והציטוט החסר

בעבר כתבתי כבר פעמיים על הבעיה שמופיעה כשאני זוכר די טוב את קיומו של טקסט רלוונטי, אבל לא מספיק טוב בשביל לאתר אותו. מדי פעם הבעיה הזו חוזרת, ומדי פעם אני נתקל באופן מקרי בטקסט שלא הצלחתי למצוא בעבר. הפעם זה ציטוט של ברל כצנלסון, שחיפשתי בשביל הרשומה שכתבתי על הבעיה של שמאל פוליטי כאשר הוא מאמץ את דרכי העבודה של הימין. בקצרה, כתבתי שם ש

אימוץ דפוסי הפעולה של הימין על ידי ארגוני "שמאל" משכפלת את חברת ההמון ואת המציאות הכלכלית-מדינית-חברתית של הימין. במילים אחרות – אנחנו צריכים לבחון את דרכי הפעולה שבדרך אל המטרות המוצהרות לא פחות מאשר את המטרות עצמן. אם הן דרכי פעולה של ימין, הן לא יגשימו מטרות של שמאל, אלא של ימין.

וכללתי ציטוט אחר של ברל. לא מזמן נתקלתי בציטוט שרציתי במקור, והנה הוא כאן להמשיך לקרוא

שלושה סוגי פוליטיקה וגרעון השמאל בישראל

בימים הקרובים יתבהר האם מהלכי החירום בנוגע לקורונה ישמשו כסולם למי מהצדדים לרדת מעצי החרמות/הבלוקים שלו ולהקים ממשלת אחדות שלא הסכימו להקים עד עכשיו, או שהקריאות לממשלת חרום יתגלו כעוד ספינים על דעת הציבור במאבק בין הגושים. בינתיים, הזדמנות לכתוב משהו כללי על המערכת הפוליטית, שלוש צורות פעולה בתוכה, והגרעון הבסיסי שמחליש את השמאל בישראל. מכיוון שהדברים התארכו מעבר לצפוי, החלטתי לוותר על הצגת דוגמאות קונקרטיות. מי שהן חסרות לו, מוזמן לשאול בתגובות.

להמשיך לקרוא

הפוליטיקה כריאליטי והפוליטיקה הריאלית

בימים האחרונים אני נוהג הרבה, ותוך כדי הנהיגה מאזין לתוכניות אקטואליה ברדיו, ובשלב מסויים התגבשה אצלי תובנה שאני חושב שיש בה עניין – התקשורת עוסקת בפוליטיקה כמו בתוכנית ריאליטי ולא כפוליטיקה ממשית.

להמשיך לקרוא