"שמע כל אמת יוצאת לאור
עם פצצת זמן מרשרשת
מי שיכול לספור כל חור
שוכח את הרשת"
הנחת המוצא שלי היא שבעיקר מנקודת המבט של נתניהו, רוב מה שאנחנו חווים זה לא מחדל אלא מדיניות, לא באג אלא הפיצ'ר.
לפני שבוע הסברתי בפוסט שמספר המקרים המאובחנים של המחלה – שמושפע מאוד ממספר ומדיניות הבדיקות – הוא נתון הרבה פחות רלוונטי מהנתון של חולים במצב בינוני+קשה, מכיוון שאלה המקרים שמגיעים לבתי החולים, ומי שלא נדרש לטיפול בבית חולים גם ככה לא ממש מדאיג אותנו אם יחלה או לא (כל עוד ישאר בבידוד מתאים ולא ידביק אחרים). לעומת זאת, אם מספר החולים שנזקקים לטיפול נמרץ מטפס מעבר לרף מסויים – יכולת המערכת לתת טיפול נמרץ לחולים – אחוזי התמותה של חולי קורונה ואחרים שזקוקים לטיפול נמרץ מזנק.
סיכמתי בכך שהגידול במקרים במצב בינוני קשה התאים לפונקציית מעריכית, הסברתי שהוא מייצג כנראה בעיקר הדבקות מהתקופה שלפני צעדי הבידוד החברתי הרציניים, ואמרתי שצריך לקוות להתמתנות בקצב הגידול. מה רואים בנתוני השבוע האחרון?
מה מצבנו מול הקורונה? מספר החולים הולך ומטפס במהירות, אבל מה זה אומר?
השאלה שמטרידה את כולם, אני מניח, זה האם אנחנו צפויים/עלולים להגיע במשך הזמן למצב של של איטליה/ספרד, או שנצליח לחמוק מזה. השאלה היא איך מעריכים את מצבנו. הכי קל, וזה מה שרובנו עושים, זה להסתכל על מספר המקרים המאובחנים. הבעיה היא שכמו שאנחנו יודעים, חלק משמעותי מהחולים לא חווים סימפטומים (וכנראה לא מודעים בכלל שחלו), ולא פחות חשוב – מספר המקרים המאובחנים קשור באופן משמעותי מאוד למספר הבדיקות המבוצעות (ולמדיניות שבוחרת את מי לבדוק). ולכן, אם רוצים להבין מה חומרת המצב שלנו, צריך לחפש נתון ממשי יותר.
ההנחה שלי היא כזו: המספר הרלוונטי לנו הוא מספר החולים בינוני+קשה. למה? להמשיך לקרוא
איפה אנחנו עומדים במשבר הקורונה, בפרספקטיבה היסטורית?
תשומת הלב הציבורית שמופנית לבלימת מגיפת הקורונה משאירה בצד את שאלת ההיערכות לתוצאות הדבקת הכלכלה בקורונה, שילכו ויתעצמו ככל שמתעצמים צעדי הבלימה של המגפה עצמה.
עמדת תצפית 