המשך הארוך: שורש הבעיה ומתווה הפתרון

לפני מעט יותר מחודש כתבתי כאן רשומה ארוכה שמציעה ניתוח של המצב הנוכחי מתוך פרספקטיבה של המגמות הפוליטיות המרכזיות בעשורים האחרונים. הגדרתי שם את המכנה המשותף של  הקואליציה הנוכחית כ:

"ניכור לתפישות היסוד של מדינת לאום מודרנית, על שלטון החוק והשוויון בפני החוק, הכלליות והסולידריות שלה; פירוק כליה הממשיים וחברת האזרחים שעליה היא מבוססת, והחלפתה בתפישות מגזריות־שבטיות דתיות וקפיטליסטיות. כלומר, פעולה אנטי־לאומית, של קואליציה שהמכנה המשותף לה הוא ההתנגדות לזרם המרכזי של הציונות: התנגדות חרדית, משיחית, קפיטליסטית או סתם רוויזיוניסטית."  

ברשומה הזו אני רוצה לפתח את מה שהעלתי כנקודה בסיום, בנוגע לצורך, במשך הארוך 

להבין איך מקדמים ובקידום בפועל של מהלכים שיעצבו מחדש את תשתיות החברה הישראלית, באופן שבונה מחדש את התשתיות החברתיות והארגוניות של השמאל הציוני, ובמקביל מחליש ומפרק את התשתיות החברתיות והארגוניות שעליהן נשען הכוח של הימין הלא־ציוני

מכיוון שהדברים התארכו, פיצלתי את הרשומה לשניים, ואחרי החלק הראשון שעסק בהמשגה, החלק השני יעסוק בסימון בעיית היסוד ומתווה הפיתרון.

המשך הארוך: בעיית היסוד חוזרת לסדר היום

לפני מעט יותר מחודש כתבתי כאן רשומה ארוכה שמציעה ניתוח של המצב הנוכחי מתוך פרספקטיבה של המגמות הפוליטיות המרכזיות בעשורים האחרונים. הגדרתי שם את המכנה המשותף של  הקואליציה הנוכחית כ:

"ניכור לתפישות היסוד של מדינת לאום מודרנית, על שלטון החוק והשוויון בפני החוק, הכלליות והסולידריות שלה; פירוק כליה הממשיים וחברת האזרחים שעליה היא מבוססת, והחלפתה בתפישות מגזריות־שבטיות דתיות וקפיטליסטיות. כלומר, פעולה אנטי־לאומית, של קואליציה שהמכנה המשותף לה הוא ההתנגדות לזרם המרכזי של הציונות: התנגדות חרדית, משיחית, קפיטליסטית או סתם רוויזיוניסטית."  

ברשומה הזו אני רוצה לפתח את מה שהעלתי כנקודה בסיום, בנוגע לצורך, במשך הארוך 

להבין איך מקדמים ובקידום בפועל של מהלכים שיעצבו מחדש את תשתיות החברה הישראלית, באופן שבונה מחדש את התשתיות החברתיות והארגוניות של השמאל הציוני, ובמקביל מחליש ומפרק את התשתיות החברתיות והארגוניות שעליהן נשען הכוח של הימין הלא־ציוני

מכיוון שהדברים התארכו, פיצלתי את הרשומה לשתיים וזה החלק הראשון, שיפתח את ההמשגה. 

תמונת מצב: תצפית על המֶשֶך הארוך

לפני כמה שבועות כתבתי רשומה על על כך שלמעשה נתניהו לא הצליח להקים ממשלה, אלא כתלות בלהטוטנות שנועדה לעקוף את אי הכשירות של דרעי לכהן כשר. בינתיים נראה שש"ס מכילה את המשבר עד שיימצא טריק אחר לעקוף את המכשול, ועד שטריק כזה יימצא אנחנו חיים באנומליה שבה אין שר בריאות ושר פנים, כי גם נתניהו לא כשיר משפטית לכהן כשר (מכיוון שתלוי נגדו אישום פלילי), אלא רק כראש ממשלה.

בסיום הרשומה, כתבתי שיש מקום לניתוח עמוק יותר וארוך טווח יותר של הגורמים הפועלים. ברשומה הזו אנסה להציע ניתוח כזה. הוא מתבסס על התשובה לשאלה: מהו הפרוייקט הפוליטי הגדול, ארוך הטווח, של השותפים העיקריים בקואליציה. לא דווקא לפי סדר מסויים.

ממשלת ישראל ה-37. צילום: אבי אוחיון, לע"מ, CC BY-SA 3.0

ט"ו בשבט – חג הקשר למולדת

רשומה שנכתבה עבור פוסט בדף הפייסבוק של מכון שיטים.

כאשר הופיע והתפשט בקרב הקהילות היהודיות בגולה, היה ט"ו בשבט לחג הגעגוע לארץ ישראל. היהודים, ובעיקר הילדים, נהגו לאכול בחורף פירות המסמלים את הארץ החמה, ולדבר בשבחה של ארץ ישראל. הגעגועים לארץ ישראל ביטאו גם את מצב הגלות שבו חיו היהודים. מרכזיות ארץ־ישראל במורשת היהודית הופכת את הכמיהה אליה ליסוד שמותיר את היהודי בגלות כאדם ללא מולדת. אם יהפוך את ארץ מגוריו למולדתו, יאבד מרכיב מרכזי ביהדותו.

והנה הציונות לא רק החזירה את היהודים לארץ ישראל, אלא גם החזירה להם את מושג המולדת.

כ"ט בנובמבר – בחזרה למשפחת העמים

רשומה שנכתבה עבור פוסט בדף הפייסבוק של מכון שיטים. 

ארץ-ישראל, כזירת מעבר בין עמקי הנילוס והסהר הפורה וצומת בדרכי המסחר בין המזרח והמערב, הצפון והדרום, היתה מאז ראשית התרבות האנושית זירת מאבק בין המעצמות האזוריות והעולמיות, שנאבקו על ההשפעה והשליטה בה.

גם התנועה הציונית פילסה את דרכה אל ארץ ישראל בתוך זירת המאבקים האלו, מתוך ניסיון לגייס את תמיכת המעצמות השונות, ובתקווה שההתיישבות היהודית תוכל להופיע כגורם נייטרלי המקהה את עוקץ המאבק ומאפשר שיתוף פעולה.

מפת תוצאות ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה: ירוק בעד, צהוב נמנע, חום נגד, ורוד נעדר.
רישיון: Attribution-ShareAlike 3.0 Unported (CC BY-SA 3.0)

בין כפר לפרבר – חלק שני: פרבר במקום כפר

במדינת ישראל אנחנו עדים לתופעה ייחודית, שלרוב חומקת מתודעתנו: ההתיישבות הכפרית-חקלאית היהודית היא כולה מודרנית – תוצר של מהלך מכוון שמטרתו יצירת התיישבות כפרית-חקלאית (ובהמשך גם תעשייתית). תהליכים שונים לאורך השנים ומגמות לעתיד מאיימים על הסיכוי לעצם קיומה של התיישבות שכזו. החלק השני של הרשומה הכפולה הזו יעסוק בתהליך התפרקות הכפר והפיכתו לפרבר ו/או למתחם תיירות.

כפר יהושע: שתי הרחבות פרבריות חדשות, לצד " התיישבות בנים" – הרחבה חקלאית שנוספה למושב בשנות ה-50.

בין כפר לפרבר – חלק ראשון: הכפר העברי

במדינת ישראל אנחנו עדים לתופעה ייחודית, שלרוב חומקת מתודעתנו: ההתיישבות הכפרית-חקלאית היהודית היא כולה מודרנית – תוצר של מהלך מכוון שמטרתו יצירת התיישבות כפרית-חקלאית (ובהמשך גם תעשייתית). תהליכים שונים לאורך השנים ומגמות לעתיד מאיימים על הסיכוי לעצם קיומה של התיישבות שכזו. החלק הראשון של הרשומה הכפולה הזו יעסוק בעיצוב דמותו הייחודית של הכפר (היהודי) בארץ ישראל המודרנית. 

תוכנית המושב כפר יהושע, כפי שהוכנה על ידי האדריכל קאופמן. בטבעת החיצונית, המשקים החקלאיים. בתוך צורך ה-י': מבני הציבור, ובתי עובדי הציבור (על מגרשים קטנים, עם משקי עזר בלבד).

חלק ראשון – האופי הייחודי של ההתיישבות בישראל

חלומות בציון: על שלוש אוטופיות ציוניות

לכבוד יום הרצל, אני מעלה כבוד יום הרצל, אני מעלה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: \"מסע לארץ ישראל בשנת ת\"ת באלף השלישי\" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), \"תל-אביב\" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו\"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).\nכל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר \"חברת השוק\" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת \"השוק החופשי\". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.\nבשונה מהאוטופיה התנ\"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.\nישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.לה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השלישי" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), "תל-אביב" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).

כל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר "חברת השוק" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת "השוק החופשי". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.

בשונה מהאוטופיה התנ"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.

ישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.

לנוחות הקוראים, ניתן להוריד את המאמר כאן ב-pdf, או להמשיך לקריאה כאן בהמשך.

פליטים, עולים, מהגרים

"בהעדר תאים וארגונים חברתיים התנדבותיים אין מסד מספיק לקליטת עלייה במובנה האישי הישיר, כלומר, מעבר לשאלת המשרה והשיכון שעל משרד-הקליטה לפתור. היחס האנושי החם, רגש השייכות האישית, רגש הבית – שרק בהם יש לראות קליטה ממש – אי-אפשר לתת בצינורות ממשלתיים."

אליעזר שביד, "חידוש החיים הקהילתיים בישראל", בתוך "מיהדות לציונות, מציונות ליהדות" (1978)

המשבר באוקראינה מציף שוב את שאלות מדיניות הקליטה/הגירה של מדינת ישראל. כמה מחשבות בנושא, שבראשן העניין שכל הדיון מתמקד בשאלת המדיניות בשער הכניסה, ולא מתקדם אל מה שקורה אחריו…

האם הציונות היא אימפריאליסטית? תשובה משנת 1936

לפני זמן נתקלתי בספר Jews and Arabs in Palestine: Studies in a national and colonial problem, קובץ מאמרים שערך אנצו סרני בזמן שליחותו לארה"ב ויצא לאור בהוצאת "החלוץ" בניו-יורק בשנת 1936. אחד המאמרים בספר נקרא ?Is Zionism imperialistic, שנכתב על ידי חיים גרינברג, ופורסם במקור ב-Jewish Frontier, New York, January 1936. המאמר מציג כיוון מחשבה מקורי ומעניין, אז מצאתי לנכון לתרגם אותו לעברית, ולהביא כאן קטעים מתוכו. השנים שחלפו מאפשרות לנו כמובן פרספקטיבה אחרת על הדברים, במיוחד מכיוון שהמאמר מתמודד עם הלאומיות הפאן-ערבית, ולא עם הלאומיות הפרטיקולרית הפלסטינית, שהיא כיום הזרם הדומיננטי יותר (למרות חולשתה הבולטת וליקוייה העמוקים של הלאומיות הפלסטינית). אבל אני חושב שההגיון עדיין מעניין, ובהיפוך מסויים, הוא יכול להיות רלוונטי דווקא לשאלת הריבונות הישראלית הקיימת והנשאפת (לפחות בידי זרמים מסויימים) על חלקים מארץ ישראל בימינו.

פתיחת המאמר כפי שהוא מופיע בספר.

מכאן והלאה, ציטוטים מתוך המאמר: