ברשומות קודמות בסדרה ראינו את יחסי אי-האמון בין רבין ופרס, שליוו את התהליכים המדיניים בתקופת ממשלת רבין. ומה קרה לאחר "המהפך" ב-1996, שבו נתניהו ניצח במפתיע (לפחות מבחינת הציבור בישראל באותו הזמן) את פרס בבחירות שלאחר רצח רבין?
כמו שעולה מעוד כמה מקורות, יש מקום לחשוד שבתהליך אוסלו היה יותר תיאום בין שר החוץ פרס ואנשיו לבין צמרת אש"פ מאשר בין פרס ואנשיו לראש הממשלה רבין. הנה דוגמה קטנה נוספת, שמציגה גם טריק מקובל בזירה הפוליטית – להציג יוזמה של גורם אחד כאילו הועלתה על ידי גורם אחר.
פרס, רבין וערפאת. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית.
התקשורת הישראלית, בזמן אמת ובדיעבד, בנתה בציבור תדמית לפיה למרות היריבות הפוליטית המרה וארוכת השנים, בזמן ממשלתו השניה של רבין פרץ "ירח דבש" בינו ובין פרס, שבו שניהם פעלו בשיתוף פעולה בקידום תהליך השלום בכלל, ותהליך אוסלו בפרט. ההיסטוריה מלמדת אותנו שיעור אחר.
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
ברשומה הזו – על המחלוקת בין פרס לרוס, האם החתימה על ההסכם מחייבת הכרה רשמית באש"פ.
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
ברשומה הזו – על תהליך אוסלו, וההסבר שמציע רוס להפיכתו לאפיק רשמי של שיחות בין ישראל לאש"פ.
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
ברשומה הראשונה – על יוזמה מדינית נשכחת משלהי שנות ה-90, ועל ההבחנה שבין הפלסטינים בגדה לבין הנהגת אש"פ בתוניס.
יש כמה אנשים שחושבים ש"הסכם לונדון" שגיבש שר החוץ פרס עם המלך חוסיין באפריל 1987, ובעיקר סיכולו על ידי ראש הממשלה שמיר, היו החמצה היסטורית שמנעה את האפשרות להגיע להסכם מול הירדנים ולפתור את בעיית הגדה המערבית עוד לפני האינתיפדה הראשונה. זה אמנם מסתדר יפה עם התפישה של פרס כ"אדריכל השלום" ושל שמיר כראש ממשלה שמרן שדוגל ב"שב ואל תעשה", אבל זה לא העניין, וגם לא בדיוק מה שהיה. אז מה כן היה, ולמה הסכם לונדון היה הפרולוג בדרך להסכם אוסלו?
when we initially identified common ground, we also inevitably identified the area of ‘non-common ground’ – those places we had conflict. The challenge was how to eliminate those areas of disagreement. What helped us break through was Peres’s dramatic offer for Yasser Arafat to return to the territories (from Tunis) if we reached an agreement.
בתחילת חודש יולי 1993, חודשים ספורים לפני החתימה על הסכם אוסלו הראשון, הופיע ראש הממשלה רבין בפני חניכי המכללה לביטחון לאומי, להרצאה בנושא "האופציות לקידום התהליך המדיני ומדיניות הביטחון". לא מזמן התגלגל לידי רישום הדברים מההרצאה, שפורשת באופן יפה את התפישה המדינית-ביטחונית של רבין. את עיקריה אנסה להציג ברשומה זו. מכיוון שהדברים הלכו והתארכו, החלטתי לפתוח בתקציר בנקודות.
האגדה הידועה, המוכרת גם כ"הסיפור שהתקשורת אהבה לספר לציבור", מספרת שאחרי עשורים של יריבות פוליטית ארוכה ומרה, כהונת ממשלת רבין השניה, בה פרס כיהן כשר החוץ, היתה "ירח דבש" של שיתוף פעולה בהובלת תהליך השלום. תהליך השלום הוביל להסכמי אוסלו ולחתימת הסכם השלום עם ירדן ונקטע רק עם רציחתו של רבין, שאת דרכו המשיך פרס.
מובאת בזאת אנקדוטה עסיסית בנוגע לרמת האמינות של האגדה הזו.
עמדת תצפית 