בממר"י תרגמו מאמר מעניין של אשרף אל עג'רמי, לשעבר שר האסירים בממשלת הרשות הפלסטינית, שמעלה את השאלה האם הפלסטינים נכשלים בבניית לאומיות פלסטינית. אני חושב שכדאי לשים לב להנחת המוצא של עג'רמי: לתפישתו, מטרת התנועה הלאומית הפלסטינית היא לבנות חברה פלסטינית לאומית-מודרנית, והמאבק בכיבוש צריך להיבחן ביחס לזה: האם הוא מסייע למטרה זו או מרחיק את הפלסטינים ממנה.
סמל הרשות הפלסטינית
אחרי שתי הרשומות הקודמות, שעסקו בספר "התשה", הרשומה הזו והרשומה הבאה יעסקו בספר הבא בטרילוגיה, "הזמן הפלסטיני", וגם הפעם עיקר המיקוד יהיה בטיפול של גלבר ביגאל אלון ובתוכנית אלון.
לפני זמן נתקלתי בספר Jews and Arabs in Palestine: Studies in a national and colonial problem, קובץ מאמרים שערך אנצו סרני בזמן שליחותו לארה"ב ויצא לאור בהוצאת "החלוץ" בניו-יורק בשנת 1936. אחד המאמרים בספר נקרא ?Is Zionism imperialistic, שנכתב על ידי חיים גרינברג, ופורסם במקור ב-Jewish Frontier, New York, January 1936. המאמר מציג כיוון מחשבה מקורי ומעניין, אז מצאתי לנכון לתרגם אותו לעברית, ולהביא כאן קטעים מתוכו. השנים שחלפו מאפשרות לנו כמובן פרספקטיבה אחרת על הדברים, במיוחד מכיוון שהמאמר מתמודד עם הלאומיות הפאן-ערבית, ולא עם הלאומיות הפרטיקולרית הפלסטינית, שהיא כיום הזרם הדומיננטי יותר (למרות חולשתה הבולטת וליקוייה העמוקים של הלאומיות הפלסטינית). אבל אני חושב שההגיון עדיין מעניין, ובהיפוך מסויים, הוא יכול להיות רלוונטי דווקא לשאלת הריבונות הישראלית הקיימת והנשאפת (לפחות בידי זרמים מסויימים) על חלקים מארץ ישראל בימינו.
פתיחת המאמר כפי שהוא מופיע בספר.
מכאן והלאה, ציטוטים מתוך המאמר:
הערות ראשוניות להסלמה הנוכחית. המלצה כללית – לחשוב עם הראש ולא מהבטן.
להמשיך לקרואבתקופה האחרונה לא התפנתי לענייני עמדת התצפית, וגם לא היה לי הרבה מה להגיד. שלוש הערות לדברים שכדאי לשים אליהם לב בימים אלה.
להמשיך לקרואאתרי החדשות דיווחו באמצע פברואר בקצרה (הארץ ו-ynet, כנראה על סמך אותה הודעה לתקשורת), וקצת יותר בהרחבה (כלכליסט, אבל לא דווקא עם התאמה בפרטים) על הסכם לחיבור תחנת הכוח של עזה לאספקת גז טבעי מישראל. ההסכם הוא עוד הזדמנות להתבונן במארג היחסים הבינלאומיים שעוטף אותנו.
תחנת הכח בעזה, צילום מתוך "google maps"
רשומה זו היא הראשונה מבין שתיים שתעסוק בתובנות הכלליות שמעלה רוס בסיכום הספר. היא תעסוק בעמדה היסודית הפלסטינית, בשאלת הלגיטימציה של המנהיגים בשני הצדדים, ובמה שצריך להשתנות כדי להגיע לשלום.
ברשומה קודמת כבר השתרבבה הערכה אמריקאית לגבי מוכנתו של ערפאת להגיע להסכם קבע בתהליך המדיני עם ישראל:
I mused with John Podesta [ראש סגל הבית הלבן] that Arafat may simply not be up to making a deal. He is a revolutionary; he has made being a victim an art form; he can't redefine himself into someone who must end all claims and truly end the conflict.
ברשומה הזו ארחיב על הנקודה הזו, על בסיס מובאות נוספות מהספר של דניס רוס.
ערפאת עם נאיף חוותמה וכמאל נאצר, יוני 1970
אחד הקשיים הגדולים שעמדו (ועומדים) בפני הנסיון להגיע להסכם בין ישראל והפלסטינים נובע מפער עמוק בגישה של שני הצדדים ביחס למו"מ. קטע מספרו של דניס רוס מגלה לנו שפער דומה הופיע גם בתוך הצוות האמריקאי שליווה את התהליך. להמשיך לקרוא
בשלהי חודש אוקטובר 1998 נחתם בין ממשלת ישראל ואש"פ "הסכם ואי", מזכר שמפרט צעדים מוסכמים ליישום הסכם הביניים (אוסלו ב'). בין היתר הוסכם ש:
הצד הפלסטיני יעצור את האנשים הספציפיים החשודים בביצוע עבירות של אלימות וטרור למטרת חקירה נוספת, והעמדה לדין וענישה של כל האנשים המעורבים במעשי אלימות וטרור.
באופן שלא נכלל בהסכם הרשמי, הוחלט גם שישראל תשחרר כמחווה 750 אסירים פלסטינים, אלא שאז צץ קושי בלתי צפוי.
ערפאת, מזכירת המדינה אולברייט ונתניהו, במהלך השיחות על הסכם ואי
כך תיאר זאת רוס [עמ' 454]:
I had made this up on the spur of the moment, but Arafat stood up and saluted me and said "agreed." Bibi said "okay.' I did not know if everyone understood what we had done, but it sounded fair and we had a deal. Everyone started shaking hands and coming over and congratulating me. Dahlan, in what was a portent of things to come was pleased, but offered a warning:
עמדת תצפית 