שלי יחימוביץ פרסמה מיד לאחר הכרעת הדין במשפט אזריה פוסט הקורא לשקול ברצינות מתן חנינה לאחר שיגזר דינו. יש בו כמה אמירות חשובות, ועדיין הוא עורר בי אי-נוחות (ואצל אנשים קרובים שאני מעריך – התנגדות ברורה). אנסה לברר כאן למה, היכן היא מביאה אמירות חשובות, והיכן היא טועה.
אני טוען שיהודי-ישראלי שלא מקבל את דרכה של הפוסט-ציונות-הדתית לסוגיה (החרדי, החרד"לי או המתנחלי) ומעוניין להשאר יהודי, אין לו ברירה אלא לאמץ את דרכה של תנועת העבודה ולהצטרף למהלך מחייב של בניית מדינת רווחה ציונית-סוציאליסטית. חברה יהודית אינדיבידואליסטית-קפיטליסטית לא תמצא כאן מדרך לרגליה. הברירה היא בין שתי האפשרויות הראשונות, ואין בלתה. אפשר לסיים כאן, לאחר שהדברים כבר נאמרו, או להמשיך להסבר לא ארוך מאוד.
בתקופה האחרונה הראש שלי היה עסוק באיזו עבודה אקדמית לא-בלתי-מעניינת, ולא התפנתי לכתוב כאן, אלא רק אספתי לעצמי קישורים להתייחסות ותמונות במצלמה. עכשיו נתחיל לסגור פערים. ניתוח של דברים של בנט בנוגע לציונות.
אווה אילוז מציעה ניתוח חדש לכיבוש. במילים אחרות, אווה אילוז, הכוכב העולה של "הארץ", מהגגת על היחסים בין ישראל לפלסטינים ואומרת שהכיבוש הוא לא בדיוק עבדות, שהרי "הם שונים באופן מהותי", אבל הוא "מצב של עבדות", ולכן למה לא להשתמש בהשוואה לעבדות השחורים בארצות הברית "כאסטרטגיית חשיבה". על הדרך, מחליקה לה גם איזו הבחנה לגבי הפיצול בעם היהודי, שהיא אולי המעניינת יותר.
השיחה שערך ארי שביט עם נפתלי בנט (הארץ, 28.12.12), בהנחה שהיא משקפת נאמנה את הדברים שאמר בנט, חושפת את פניו המדאיגות של הלך הרוח בזרם הימני אותו מייצג בנט, והמכונה בטעות "הציונות-הדתית". להמשיך לקרוא
עמדת תצפית 