השלום החסר: פלסטינים כן, אש"פ (חוץ) לא.

דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה. 

ברשומה הראשונה – על יוזמה מדינית נשכחת משלהי שנות ה-90, ועל ההבחנה שבין הפלסטינים בגדה לבין הנהגת אש"פ בתוניס.

להמשיך לקרוא

את אני (ארה"ב) והממשלה הבאה

אחרי הרעש הגדול של ה"בגידה" של גנץ, של המו"מ הקואליציוני ושל נסיון החסימה בבג"צ, הגענו אל ספה של ממשלת האחדות. סדר היום בימים האחרונים עוסק בעיקר בכסאולוגיה – ולמעשה בכסאולוגיה הזוטרה. אבל אני חושב שהדבר המעניין יותר, במיוחד כשלמהלך הגדול של גנץ עדיין לא הוצג הסבר משכנע יותר מחולשת אופי, הוא סוגיית הרכב הממשלה שהתבהר היום סופית, ומשמעותה. 

להמשיך לקרוא

שמאל, ימין והציטוט החסר

בעבר כתבתי כבר פעמיים על הבעיה שמופיעה כשאני זוכר די טוב את קיומו של טקסט רלוונטי, אבל לא מספיק טוב בשביל לאתר אותו. מדי פעם הבעיה הזו חוזרת, ומדי פעם אני נתקל באופן מקרי בטקסט שלא הצלחתי למצוא בעבר. הפעם זה ציטוט של ברל כצנלסון, שחיפשתי בשביל הרשומה שכתבתי על הבעיה של שמאל פוליטי כאשר הוא מאמץ את דרכי העבודה של הימין. בקצרה, כתבתי שם ש

אימוץ דפוסי הפעולה של הימין על ידי ארגוני "שמאל" משכפלת את חברת ההמון ואת המציאות הכלכלית-מדינית-חברתית של הימין. במילים אחרות – אנחנו צריכים לבחון את דרכי הפעולה שבדרך אל המטרות המוצהרות לא פחות מאשר את המטרות עצמן. אם הן דרכי פעולה של ימין, הן לא יגשימו מטרות של שמאל, אלא של ימין.

וכללתי ציטוט אחר של ברל. לא מזמן נתקלתי בציטוט שרציתי במקור, והנה הוא כאן להמשיך לקרוא

השלום החסר: אהוד ברק והפוליטיקה של הנסיגה מלבנון

התקופה האחרונה, לרגל 20 שנים ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, הביאה איתה עיסוק תקשורתי מחודש במלחמה ברצועת הביטחון, ומן הסתם גם ביציאה ממנה. התוצר הבולט כנראה הוא הסדרה "מלחמה בלי שם" ששודרה בערוץ כאן 11. הסדרה היתה מעניינת לצפיה לטעמי, והציגה שילוב מעניין בין קטעי תיעוד מזמן אמת מארכיון רשות השידור, כולל ראיונות עם חיילים ומפקדים, ובין ראיונות מאוחרים עם מי שהיו חיילים, מפקדים ופעילים, שמסתכלים על האירועים ממרחק השנים. מכיוון שלסדרות כאלה יש השפעה ניכרת על הזיכרון הקולקטיבי ועל התודעה של הציבור, אחת הנקודות המעניינות לטעמי היא איזה נראטיב מוצג בסדרה לגבי הנסיגה מלבנון, ובעיקר לגבי הגורמים שהובילו אליה.

להמשיך לקרוא

פיוס, הסדרה או מלחמה – יחסי ישראל ורצועת עזה – אביב-סתיו 2018

אחרי רשומת ההכנה מתחילת השבוע, שביקשה להניח את הקונספציה של אפשרות לקואופטציה של החמאס תמורת הכרה בשלטונו בעזה במסגרת יחסים עם ישראל, מגיע מאמר פוליטי-היסטורי-אקטואלי, שעוסק במאבק על אופי היחסים בין ישראל לרצועת עזה, כפי שהתנהל בתקופה שבין האביב והסתיו של שנת 2018. 

להמשיך לקרוא

ובכל זאת קצרצר אקטואלי על המערכת הפוליטית

לפני עשרה ימים, כתבתי שהצדדים מודעים לשעון החול של המנדט של גנץ, ולכן לקראת סיומו נראה האם גנץ החליט להכנע או שהמנדט יחזור לנתניהו וממשלה חדשה אכן תקום.

עכשיו הגענו ל"מאני טיים" האמיתי, כי הנשיא הודיע לגנץ שהוא לא יאריך את המנדט שלו (ובצדק לטעמי, בסיטואציה שגנץ מוביל 18 מנדטים ולא הגיע לסיכום עם נתניהו), ולכן אם גנץ לא ייכנע סופית בקצת יותר מ-24 השעות שנותרו, המנדט שלו מסתיים וחוזר לנשיא.

ומה הלאה?

להמשיך לקרוא

האם אפשר לעשות קואופטציה לחמאס

תסלחו לי שבזמן שהזירה הפוליטית סוערת סביב אי-התרחשות, אני מבקש לעסוק בפוליטיקה עצמה. מטרת הרשומה הזו היא להניח מסגרת מחשבה קונספטואלית, על האפשרות לעשות קואופטציה לארגון החמאס, ולהפוך אותו מאויב לוחם לקבלן ביטחון של ישראל. הרשומה היא גם מבוא למאמר ארוך שאני מתכוון לפרסם ביום שלישי (לפחות אם לא תקום במפתיע ממשלה עד אז), שיעסוק בפרשה פוליטית מהעבר הקרוב, שבמרכזה הפוליטיקה שסביב סוגיית היחסים בין ישראל לרצועת עזה, שבמידה רבה עומדת מאחורי המשבר הפוליטי שמשתק את המערכת שלנו כבר יותר משנה. 

להמשיך לקרוא

ממשלת חירום? הצחקתם אותנו

שבע יממות חלפו מאז הדרמה בכנסת, שבמהלכה גנץ מונה ליו"ר הכנסת בקולות יריביו הפוליטיים (לכאורה), איבד את שותפיו הפוליטיים, וכמה דגי רקק עברו מסיעה כזו לאחרת. ומה קרה מאז? לא הרבה. אז למה היינו צריכים את כל שיח ממשלת החירום הזה? כמה מחשבות או תובנות פוליטיות, וגם תוצאות הסקר מהשבוע שעבר.

להמשיך לקרוא

ובכן – מהפך! פרשנות בזק בעקבות השעות האחרונות

קודם כל, אני שמח מאוד שהתאפקתי עד לקיום מליאת הכנסת היום ולא פרסמתי את רשומת הפרשנות שהכנתי בבוקר. במקומה, אני מציע פרשנות בזק:

א. עוד לפני שהוקמה ממשלת החירום שבשם הצורך בה עשה גנץ את המהלך שלו, הוא איבד את הכלי הפוליטי והכוח הפוליטי שבראשו הוא עמד. ייתכן שעוד נופתע לטובה, אבל על פניו זה נראה כמו מהלך של התאבדות פוליטית, כי הוא מגיע למו"מ ולממשלה עתידית עם מעט מאוד כוח מיקוח. אפילו אם נתניהו מחליט עכשיו לא להקים ממשלה ולהמשיך עם ממשלת המעבר שלו – אין מי שיתמודד מולו בבחירות הבאות (כשיהיה אפשר לקיים אותן).
ב. בהנחה שאכן תקום "ממשלת חירום" (או בשמה האמיתי – ממשלת ימין), אני לא ממהר לחזות שמפלגת העבודה תכנס אליה. לא שאני אפול מהכסא אם זה יקרה, אבל מהדיון היום אני
מתרשם שהם לא היו חלק מהמהלך עד כה (או שעשו הצגה יפה שהם לא היו).
ג. להערכתי גנץ עשה נזק אדיר למרכז-שמאל בטווח הקצר והבינוני, כי שבירת האמון הזו תשאיר הרבה מאוד מצביעים בבית בבחירות הבאות, ואולי גם לטווח רחוק יותר.
ד. ומהצד השני – יש עכשיו כ-30 מנדטים על הרצפה לגופי שמאל/מרכז שידעו להרים אותם משם, אם ידעו להתארגן ולפעול באופן מעורר אמון.
לעוקבי הדף בפייסבוק, פתחתי סקר בנוגע לשאלה האם גנץ יהיה אי פעם ראש ממשלה. מוזמנים להשתתף בו שם.

שלושה סוגי פוליטיקה וגרעון השמאל בישראל

בימים הקרובים יתבהר האם מהלכי החירום בנוגע לקורונה ישמשו כסולם למי מהצדדים לרדת מעצי החרמות/הבלוקים שלו ולהקים ממשלת אחדות שלא הסכימו להקים עד עכשיו, או שהקריאות לממשלת חרום יתגלו כעוד ספינים על דעת הציבור במאבק בין הגושים. בינתיים, הזדמנות לכתוב משהו כללי על המערכת הפוליטית, שלוש צורות פעולה בתוכה, והגרעון הבסיסי שמחליש את השמאל בישראל. מכיוון שהדברים התארכו מעבר לצפוי, החלטתי לוותר על הצגת דוגמאות קונקרטיות. מי שהן חסרות לו, מוזמן לשאול בתגובות.

להמשיך לקרוא