השלום החסר: לדמותו של ערפאת

ברשומה קודמת כבר השתרבבה הערכה אמריקאית לגבי מוכנתו של ערפאת להגיע להסכם קבע בתהליך המדיני עם ישראל:

 I mused with John Podesta [ראש סגל הבית הלבן] that Arafat may simply not be up to making a deal. He is a revolutionary; he has made being a victim an art form; he can't redefine himself into someone who must end all claims and truly end the conflict.

ברשומה הזו ארחיב על הנקודה הזו, על בסיס מובאות נוספות מהספר של דניס רוס.

ערפאת עם נאיף חוותמה וכמאל נאצר, יוני 1970

השלום החסר: מחנה השלום – כרוניקה של מוות ידוע מראש

בעבר כבר כתבתי כאן על היעלמות "מחנה השלום" הישראלי, וגם קישרתי לכמה ציטוטים מהספר של רוס. ברשומה הזו אציג מספר התייחסויות בזמן אמת, לפיהן לפני פסגת קמפ-דיוויד בקיץ 2000, במהלכה ולאחר שהסתיימה, האמריקאים התריעו בפני ערפאת והצמרת הפלסטינית שכשלון התהליך וחוסר הגמישות מצדם יביאו ל"חיסול" של "מחנה השלום" בזירה הפוליטית בישראל, ולהפסקת התהליך לתקופה ארוכה. המציאות הוכיחה שהאזהרות היו במקומן.

תוצאות הבחירות לכנסת ה-15 (1999). "מחנה השלום" עם 38 מנדטים. תמונה: אורי פרקש,  Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International

תוצאות הבחירות לכנסת ה-16 (2003). "מחנה השלום" עם 28 מנדטים. תמונה: אורי פרקש,  Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International

השלום החסר: קומבינת האסירים של הסכם ואי

בשלהי חודש אוקטובר 1998 נחתם בין ממשלת ישראל ואש"פ "הסכם ואי", מזכר שמפרט צעדים מוסכמים ליישום הסכם הביניים (אוסלו ב'). בין היתר הוסכם ש:

הצד הפלסטיני יעצור את האנשים הספציפיים החשודים בביצוע עבירות של אלימות וטרור למטרת חקירה נוספת, והעמדה לדין וענישה של כל האנשים המעורבים במעשי אלימות וטרור.

באופן שלא נכלל בהסכם הרשמי, הוחלט גם שישראל תשחרר כמחווה 750 אסירים פלסטינים, אלא שאז צץ קושי בלתי צפוי.

ערפאת, מזכירת המדינה אולברייט ונתניהו, במהלך השיחות על הסכם ואי

כך תיאר זאת רוס [עמ' 454]:

I had made this up on the spur of the moment, but Arafat stood up and saluted me and said "agreed." Bibi said "okay.' I did not know if everyone understood what we had done, but it sounded fair and we had a deal. Everyone started shaking hands and coming over and congratulating me. Dahlan, in what was a portent of things to come was pleased, but offered a warning:

השלום החסר: תעלולי פרס

כמו שעולה מעוד כמה מקורות, יש מקום לחשוד שבתהליך אוסלו היה יותר תיאום בין שר החוץ פרס ואנשיו לבין צמרת אש"פ מאשר בין פרס ואנשיו לראש הממשלה רבין. הנה דוגמה קטנה נוספת, שמציגה גם טריק מקובל בזירה הפוליטית – להציג יוזמה של גורם אחד כאילו הועלתה על ידי גורם אחר.

פרס, רבין וערפאת. צילום:  לשכת העיתונות הממשלתית.

השלום החסר: דרמה ברגע האחרון – מול מי ייחתם הסכם אוסלו?

דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה. 

ברשומה הקודמת ראינו כיצד פרס אמר שההכרה באש"פ אינה מתחייבת מהסכם אוסלו אלא היא החלטה ישראלית, וכיצד מחלקת המדינה של ארה"ב לא הסכימה איתו, ודרשה הכרה הדדית גלויה בין ישראל לאש"פ כתנאי לאירוח טקס החתימה. ברשומה הזו על הדרמה (או הפארסה) ברגעים האחרונים שלפני חתימת ההסכם, שגם היא נסובה סביב שאלת ההכרה באש"פ.

השלום החסר: למה רבין הפך את אוסלו לאפיק מו"מ רשמי?

דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה. 

ברשומה הזו – על תהליך אוסלו, וההסבר שמציע רוס להפיכתו לאפיק רשמי של שיחות בין ישראל לאש"פ.

השלום החסר: רבין, ערפאת והרקע למו"מ באוסלו

דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה. 

ברשומה הזו – על הרקע שהביא את רבין להסכים למגעים עם אש"פ (תוניס) והיחס שלו לערפאת.

האם אפשר לעשות קואופטציה לחמאס

תסלחו לי שבזמן שהזירה הפוליטית סוערת סביב אי-התרחשות, אני מבקש לעסוק בפוליטיקה עצמה. מטרת הרשומה הזו היא להניח מסגרת מחשבה קונספטואלית, על האפשרות לעשות קואופטציה לארגון החמאס, ולהפוך אותו מאויב לוחם לקבלן ביטחון של ישראל. הרשומה היא גם מבוא למאמר ארוך שאני מתכוון לפרסם ביום שלישי (לפחות אם לא תקום במפתיע ממשלה עד אז), שיעסוק בפרשה פוליטית מהעבר הקרוב, שבמרכזה הפוליטיקה שסביב סוגיית היחסים בין ישראל לרצועת עזה, שבמידה רבה עומדת מאחורי המשבר הפוליטי שמשתק את המערכת שלנו כבר יותר משנה. 

קצרצר – ליבתו של הסכם אוסלו

על מה שקרה במו"מ באוסלו כתבתי בעבר בעקבות ספרו של רון פונדק.

לא מזמן התפרסם ראיון עם היזם הבולט הנוסף של התהליך, יאיר הירשפלד שאמר שם את הדברים המרשימים הבאים, בתשובה לשאלה מה היו רגעי המשבר של המו"מ (ההדגשה שלי):

when we initially identified common ground, we also inevitably identified the area of ‘non-common ground’ – those places we had conflict. The challenge was how to eliminate those areas of disagreement. What helped us break through was Peres’s dramatic offer for Yasser Arafat to return to the territories (from Tunis) if we reached an agreement.

על סדר היום: אלימות משטרתית, שלמה בן-עמי והפלסטינים, משבר החקלאות וקרן המטבע

כמה דברים מעניינים (באמת, יש כאן כמה פנינים) שנאספו אצלי בתקופה האחרונה ושווים תשומת לב.