התמורה הגדולה: השוק, הדמוקרטיה והדרך אל המלחמה

רשומה תשיעית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). אנחנו רגילים לקשר בין ליברליזם, וגם ליברליזם כלכלי לבין דמוקרטיה. אלא שהקשר הזה לא רק שאינו מובן מאליו, אלא שבמידה רבה הוא קשר הפוך. הליברליזם, כגישה שמתמקדת בחירויות האדם, כלומר בחופש שלו מהתערבות חיצונית בחייו, מבקש להגביל ולצמצם ככל האפשר את היכולת של השלטון, גם שלטון דמוקרטי, להתערב בחייו. עצם רעיון השוק החופשי (או במושג של פולני: "השוק המווסת את עצמו") דורש למנוע כל התערבות חיצונית במערכת השוק, כלומר להוציא אותו מתחומי ההשפעה של השלטון.

הכלכלה הליברלית יוצרת הפרדה בין הזירה הפוליטית, לבין הזירה הכלכלית שבה הפוליטיקה נדרשת שלא להתערב. ברור שמהלך כזה הוא מהלך שמגביל את הדמוקרטיה, קושר את ידיה, ובמידה רבה מרוקן אותה מתוכן. פולני מראה גם שמי שקידמו את יצירת המערכת של חברת השוק פעלו לבלימת התפתחות הדמוקרטיה. שהרי הכנסת הציבור הרחב של העובדים אל השתתפות במערכת השלטונית היתה צפויה להביא לדרישה להתערבות במערכת או לבלימת התפתחותה. לכן, על מנת לאפשר את יצירת חברת השוק, היה צורך לבלום את יצירתו של משטר דמוקרטי

על סדר היום: הבנק והאוצר

בבנק ישראל הגיעו למסקנה שמדיניות תת-ההשקעה של משרד האוצר מונעת מישראל כל סיכוי להדביק את הפער מהמדינות המתפתחות, וסופה שתוליך אותנו להיות מדינת עולם שני.

במשרד האוצר, בתגובה, מקטרים שהם נשארו הגננת היחידה שלוקחת על עצמה את משא האדם הלבן ומרסנת את הילדים חסרי האחריות, וחושבים שמתפקידם לתת (כלומר לא לתת) לפוליטיקאים "זכות" להגדיל את התקציב.

על מאבק התפישות של בנק ישראל ומשרד האוצר, והסיכוי של מדינת ישראל להיות במקום טוב בעולם הראשון במקום להתדרדר לעולם השני. 

–

על סדר היום – אוקטובר נובמבר

אסופה של כמה דברים מהתחום הכלכלי-חברתי שהצטברו אצלי ואני חושב שראויים לתשומת לב: "חישוב" יוקר המחיה ומחירי החמאה, (תת) מיסוי הגז, (אי) תקינת הייבוא ו"הפסדי" הדואר.

על סדר היום: משחקי החמאה

אחרי הרשומה הקודמת שעסקה ברפורמה המוצעת בחקלאות באופן כללי, הרשומה הזו תעסוק בנושא ספציפי. במקום להסתמך רק על התקווה שהכלכלה תפעל בהתאם למודל התיאורטי, יש לנו הזדמנות לבדוק מקרה ספציפי של הסרת מכסים.

על סדר היום: רפורמה בחקלאות – ניסויים בחקלאים

כמה התייחסויות והמלצות לקריאה לגבי הרפורמה המוצעת בענף החקלאות, שעיקרה הסרת מכסים ופתיחת השוק הישראלי לייבוא של תוצרת חקלאית. לפתיחה (וגם לאמצע ולסיום), חשוב להגיד ש"חקלאות" זה תחום כלכלי מורכב ומגוון, שכולל בתוכו ענפים שונים משמעותית זה מזה. וכמו תמיד, הנתונים המצרפיים נוטים לתת תמונה מטעה אם לא מפרקים אותם לגורמים שמהם הם מורכבים ומתייחסים לגורמים הממשיים. ובנוסף – הרפורמה כמו שמדברים עליה בשבועות האחרונים היא כנראה עמדת הפתיחה של האוצר, שעוד תשתנה בעקבות לחצים שיפעילו בזירה הפוליטית גם תומכי החקלאים וגם תומכי היבואנים. תומכי השוק החופשי? זה כמו תומכי חדי-קרן. מכיוון שאין חדי קרן, צריך לשאול איזה אינטרס מקדמת התמיכה בחדי-קרן. 

על סדר היום: מלחמות התקציב

כבר כמעט שכחנו איך זה מרגיש, אבל בימים האחרונים ובחודשים הקרובים אנחנו שוב בתקופה של דיוני תקציב. וכשעושים דיוני תקציב, עולים נושאים מעשיים לסדר היום, ויש לכולם הזדמנות לכעוס על כל מיני דברים וגורמים, וגם על הפוליטיקאים החביבים עליהם שלא נלחמים מספיק חזק (שהרי על הלא חביבים אין טעם לכעוס, כי אנחנו לא מתאכזבים מהם). 

צילום מסך מסרטון של תאגיד השידור הציבורי

על סדר היום: תקופת מעבר

כמה הערות שמחכות אצלי כבר הרבה זמן לשבירת מחסום הפרודוקטיביות. בתקווה שאחרי הרשומה הזו, אצליח להביא את עצמי לכתוב עוד כמה רשומות שהרעיונות עבורן מחכים אצלי כבר איזה זמן. 

באופן כללי, אני מודה שהשיח הציבורי בישראל מדכא (אותי). ככלל, אני מתרשם שככל שנושא כלשהו מגיע לשיח ציבורי בישראל, אפשר לסמוך על כך שהדיון יהיה – במידה לא מועטה בעזרת התקשורת – שטחי, מטומטם, לא ענייני ולא עוסק בדברים החשובים. ובכל זאת:

זליכה והעופות: על הטריקים והשטיקים במשרד האוצר

לפני כמה חודשים, עוד בטרם שהוא הודיע על הקמת מפלגה חדשה, קראתי (בפעם השניה, כי בהתחלה לא הייתי בטוח אם כבר קראתי) את ספרו של ירון זליכה "הגווארדיה השחורה", שאותו פרסם לאחר תום כהונתו כחשב הכללי במשרד האוצר. כמה טעימות מתוכו והתייחסות למשמעותן.

שוב חלב: הסכם חדש וממצא מעניין על תהליך גדילת הרפתות

לפני חודש הצגתי כאן התבוננות רחבה על ענף ייצור החלב בישראל, והתהליך המרכזי שהוא עובר בעשורים האחרונים: צמצום מספר הרפתות לטובת גדילה של הרפתות שנשארות פעילות. בינתיים נחתם לפני שבוע סיכום בינמשרדי בין משרד החקלאות, משרד האוצר ונציגי ענף החלב בנוגע להתנהלות בשנים הקרובות, וגם הגיע לידי מחקר על השפעות הרפורמות על יעילות הרפתות בישראל.

שוב חקלאות, שוב חלב – עדיין קפיטליזציה

בשבועות האחרונים קיבלתי משני כיוונים התעניינות במה קורה בתחום החלב, ומאחד מהם קיבלתי גם קישורים לכמה דברים מעניינים. אז נענתי לבקשה, ואני חוזר עם פוסט נוסף בנושא. בעבר כבר כתבתי כמה פוסטים על החקלאות בישראל, וספציפית על ענף החלב. המידע חדש, אבל המסקנה שלי היא דומה: הסיפור אינו "חיסול החקלאות הישראלית" (זו עלולה להיות תוצאת לוואי, אבל לא סבירה מאוד לטעמי), אלא קפיטליזציה שלה – כלומר מדיניות של מעבר מחקלאות מבוזרת של חקלאים עצמאיים לחקלאות ריכוזית של מספר קטן של חברות גדולות. מה שמרקס קשישא היה קורא "הצבר הון" – וקידום הייבוא על חשבון הייצור המקומי. 

 

נתחיל מהתמונה הכללית. ברשומה מ-2017 פרסמתי את הגרף הבא:

שמציג כיצד לאורך שש עשרה שנים מספר העוסקים בחקלאות נותר כמעט יציב, אלא שמספר העצמאיים מתוכם (שזה בעברית, ככלל, בעלי משקים במושב או חברי קיבוץ שעוסקים בחקלאות) פחת בכ-10,000, לעומת עליה מקבילה במספר השכירים. והנה מצאתי בדו"ח השנתי של משרד החקלאות לסיכום שנת 2018 גרף דומה, עם חלוקה מורכבת יותר של השכירים, אבל חשוב יותר – בטווח שנים ארוך יותר:

אז מה אנחנו רואים?