הזמן הפלסטיני: גלבר ואלון – סיבוב שלישי

אחרי שתי הרשומות הקודמות, שעסקו בספר "התשה", הרשומה הזו והרשומה הבאה יעסקו בספר הבא בטרילוגיה, "הזמן הפלסטיני", וגם הפעם עיקר המיקוד יהיה בטיפול של גלבר ביגאל אלון ובתוכנית אלון. 

"התשה" – גלבר לא מחבב, ואולי גם לא מבין את יגאל אלון – חלק שני

המשך לרשומת הביקורת הקודמת על הספר "התשה". ברשומה הקודמת הצבעתי על כמה דברים מוזרים לטעמי בנוגע להתייחסות של גלבר לאלון ודיין, אבל אז הדברים התארכו. בינתיים קיבלתי גם המלצה לתוספת כלשהי לרשומה הקודמת, אבל היא תכנס כבר ברשומה שתכתב בעתיד על הספר הבא בטרילוגיה (הזמן הפלסטיני), בהקשר מתאים יותר. אז הפעם על שאלת ההבנה של גלבר, לא בדיוק את אלון, אבל את תפישת הביטחון שלו ושל צה"ל באותן השנים. 

"התשה" – גלבר לא מחבב, ואולי גם לא מבין את יגאל אלון – חלק ראשון

רשומת ביקורת בעקבות הקריאה בספר "התשה: המלחמה שנשכחה" של יואב גלבר.

האם הציונות היא אימפריאליסטית? תשובה משנת 1936

לפני זמן נתקלתי בספר Jews and Arabs in Palestine: Studies in a national and colonial problem, קובץ מאמרים שערך אנצו סרני בזמן שליחותו לארה"ב ויצא לאור בהוצאת "החלוץ" בניו-יורק בשנת 1936. אחד המאמרים בספר נקרא ?Is Zionism imperialistic, שנכתב על ידי חיים גרינברג, ופורסם במקור ב-Jewish Frontier, New York, January 1936. המאמר מציג כיוון מחשבה מקורי ומעניין, אז מצאתי לנכון לתרגם אותו לעברית, ולהביא כאן קטעים מתוכו. השנים שחלפו מאפשרות לנו כמובן פרספקטיבה אחרת על הדברים, במיוחד מכיוון שהמאמר מתמודד עם הלאומיות הפאן-ערבית, ולא עם הלאומיות הפרטיקולרית הפלסטינית, שהיא כיום הזרם הדומיננטי יותר (למרות חולשתה הבולטת וליקוייה העמוקים של הלאומיות הפלסטינית). אבל אני חושב שההגיון עדיין מעניין, ובהיפוך מסויים, הוא יכול להיות רלוונטי דווקא לשאלת הריבונות הישראלית הקיימת והנשאפת (לפחות בידי זרמים מסויימים) על חלקים מארץ ישראל בימינו.

פתיחת המאמר כפי שהוא מופיע בספר.

מכאן והלאה, ציטוטים מתוך המאמר:

על סדר היום: תקופת מעבר

כמה הערות שמחכות אצלי כבר הרבה זמן לשבירת מחסום הפרודוקטיביות. בתקווה שאחרי הרשומה הזו, אצליח להביא את עצמי לכתוב עוד כמה רשומות שהרעיונות עבורן מחכים אצלי כבר איזה זמן. 

באופן כללי, אני מודה שהשיח הציבורי בישראל מדכא (אותי). ככלל, אני מתרשם שככל שנושא כלשהו מגיע לשיח ציבורי בישראל, אפשר לסמוך על כך שהדיון יהיה – במידה לא מועטה בעזרת התקשורת – שטחי, מטומטם, לא ענייני ולא עוסק בדברים החשובים. ובכל זאת:

הערות ראשוניות להסלמה הנוכחית

הערות ראשוניות להסלמה הנוכחית. המלצה כללית – לחשוב עם הראש ולא מהבטן.

על סדר היום – פוליטיקה אצל הערבים: אזרחי ישראל, פלסטינים ובמפרץ

שלוש נקודות מתוך הפוליטיקה בעולם הערבי שמסביבנו, שמצדיקות לטעמי תשומת לב בימים אלה: האפשרות לצמיחת אופוזיציה משמעותית לרשימה המשותפת בקרב הערבים-אזרחי ישראל, על הבחירות הצפויות(?) ברשות הפלסטינית, ועל יחסי ערב הסעודית-ישראל.

השלום החסר: תובנות – פרדיגמות ב' וסיכום

הרשומה הקודמת עסקה באסרטגיית הקורבנוּת הפלסטינית, בלגיטימציה של המנהיגים בשני הצדדים להתקדם לשלום, ובצורך של העולם הערבי להכיר בלגיטימציה של ישראל כדי לאפשר למנהיגים ערבים את התנאים להגיע לשלום איתה. ברשומה הזו, האחרונה בסדרה, ארחיב על הנקודה האחרונה, ואוסיף סיכום קצר לסדרה כולה.

השלום החסר: תובנות – פרדיגמות א'

רשומה זו היא הראשונה מבין שתיים שתעסוק בתובנות הכלליות שמעלה רוס בסיכום הספר. היא תעסוק בעמדה היסודית הפלסטינית, בשאלת הלגיטימציה של המנהיגים בשני הצדדים, ובמה שצריך להשתנות כדי להגיע לשלום.

השלום החסר: לדמותו של ערפאת

ברשומה קודמת כבר השתרבבה הערכה אמריקאית לגבי מוכנתו של ערפאת להגיע להסכם קבע בתהליך המדיני עם ישראל:

 I mused with John Podesta [ראש סגל הבית הלבן] that Arafat may simply not be up to making a deal. He is a revolutionary; he has made being a victim an art form; he can't redefine himself into someone who must end all claims and truly end the conflict.

ברשומה הזו ארחיב על הנקודה הזו, על בסיס מובאות נוספות מהספר של דניס רוס.

ערפאת עם נאיף חוותמה וכמאל נאצר, יוני 1970